"ניצולים הם אלו שהצליחו לברוח. אנחנו שורדי שואה"

במשך עשרות שנים יהודית דורון (85 וחצי) לא סיפרה ולא דיברה על קורותיה, סירבה לחזור אל אותה ילדה בת 12 שהיתה כששרדה את המחנות ראוונסבריק וברגן־בלזן, ילדה שמטפלת באמא חולת טיפוס, שורדת וחוזרת לבד לכפר הולדתה לאחר המלחמה ובהמשך עולה לארץ לקיבוץ מרחביה. היא לא אזרה את הכוח להעלות את הזיכרונות על רעב, תנאי המחיה הקשים ועבודת פרך, ואיך בזכות קאפו שלקחה אותה תחת חסותה הצליחה לעבור את השבועות האחרונים בברגן־בלזן, כאשר אפילו מים לא היו ואת ספל הפח שלה מילאה בשלוליות. לימים גידלה את ארבע בנותיה - יעל, רותי, מיכל ודנה - על העיקרון של "לא צריך לספר - העיקר ששרדנו".

"להגיע לארץ בשנת 1949 לקיבוץ ולהיות אחת שבאה 'משם' לא נחשב כבוד גדול", אומרת יהודית, המתגוררת היום בדיור מוגן בשרון והיא סבתא ל־11 נכדים, שני נינים ונין נוסף "בדרך", "הצעירים של הקיבוץ, הלוחמים הפלמ"חניקים, הסתכלו עלינו באמת במושגים של צאן לטבח. זה היה בלתי אפשרי להסביר להם. השתדלנו להיכנס לחיים החדשים, ולא להיזכר במה שעברנו. במיוחד זה היה קל לילד שנשאר יתום משני ההורים. כשאתה צעיר אתה רוצה לפתוח חיים חדשים. אתה משתדל בכלל לא להיזכר, והאתגרים שהיו אז בארץ אפשרו לנו להשכיח את הרגעים הקשים".

במשך 44 שנים עבדה יהודית כאחות (בין השאר, היתה אחות בית הספר שבו למדתי, מ"י), מהן יותר מ־30 שנה במרפאת הכללית במושב עשרת, ועד לפני שנתיים המשיכה להתנדב במרכז יום לקשיש. גם במרפאה, כשעזרה לניצולי שואה למלא טפסים עבור הפיצויים, לא סיפרה דבר. "הם היו אומרים לי 'מי שלא היה שם לא יודע', ולא גיליתי שגם אני הייתי שם", היא אומרת.

הקאפו אמרה: "לא לילדים"

רק לפני כמה שנים, כשנכדהּ איתי הכין עבודת שורשים לבית הספר, עלה ביהודית הרצון לספר את סיפורה המשפחתי. בתה, דנה דנון, יחד עם הבמאית תיקי הראל בר־חן, הכינו את הסרט "סיפורי סבתא 33945", המבוסס על סיפורה של יהודית ומוקרן בשנתיים האחרונות במסגרת מפגשי "זיכרון בסלון". יהודית, שהתייחסה בספקנות לסרט ("אפילו לא הסתרקתי לצילומים"), ממשיכה מאז ומספרת את סיפורה. 

היא נולדה ב־1932 בשם אווה לוי, בעיירה קטנה ושמה סלובנסקה לופצ'ה במחוז באנסקה ביסטריצה בסלובקיה. הוריה פרנצ'סקה (פאני) וקרול לוי היו בעלי מפעל לייצור גבינות. "בגיל 7 התחלתי ללמוד מה זה להיות 'שונה'", היא מתארת, "עד אז חיינו עם השכנים הגויים ללא הבדל, אך ב־1939 קיבלה סלובקיה עצמאות מהגרמנים והופיעו חוקים חדשים. פתאום אסור ליהודים לדבר גרמנית, ללכת עם עגילי זהב או להחזיק בבית כלי נגינה, מגלשי סקי או כלי טניס. גם כתובות גרפיטי בגנות היהודים החלו להופיע. בתור ילדה לא הבנתי למה פתאום אסור לנו להמשיך לגדל את הכלב שלנו. היו לנו שכנים טובים שהעברנו אליהם את המלונה, אבל הכלב לא הבין שהוא צריך לעבור אליהם".

כשהיתה יהודית בכיתה ג' נאלצה לעזוב את בית הספר שבו למדה ולנסוע בכל יום לבדה ברכבת לבית ספר במרחק 12 קילומטרים מביתה. על גבה היה ילקוט עור בעל רצועות עבות במיוחד, "כדי שאוכל להסתיר את הטלאי הצהוב. ללבוש אותו היה מסוכן, כי יכלו להחליט יום אחד שאוספים את היהודים מהרכבת".

בתחילת 1944 נכבשה העיירה באנסקה ביסטריצה על ידי הגרמנים, שהחלו להפעיל את הטרנספורטים. עוד לפני כן נלקחו חלק גדול מהיהודים מבתיהם למחנות, ומי שנותר הם אנשים שנחשבו נחוצים לכלכלה, למשל דודהּ של יהודית, שהיה רופא כירורג, או אביה בעל המפעל - שהולאם בינתיים - והוא עבד בו כשכיר. שאר בני המשפחה מצאו מסתור ביערות לצד הפרטיזנים. "לסבתי מצד אמי היה כל כך קשה, שהיא החליטה שהיא חוזרת לכפר למרות שהיו שם גרמנים", נזכרת יהודית, "היא חזרה, נכנסה לבית שהיו בו חיילים גרמנים, ואפילו בישלה להם. לאחר מכן אבי אסף את כל המשפחה וסבתא הכינה חדר שאותו סגרה בארון בגדים. היינו בחדר הזה 12 אנשים, בהם שלושה ילדים בני 3, 5 ו־7. כמו שאומרים 'בשואה הילדים לא בכו'. שבועיים הסתתרנו שם, עד שהגרמנים תפסו נזירה ששלח הדוד הפרטיזן שלי למחבוא כדי לברר מה קורה".

לאחר שנתפסו נשלחו למחנה סרד (SERED) בסלובקיה, שם רוכזו יהודים לפני המשלוחים לגרמניה. בערך באוקטובר 1944 נפרדה המשפחה - אביה של יהודית עלה על רכבת לזקסנהאוזן ויהודית, יחד עם אמה וסבתה, עלו על טרנספורט לראוונסבריק. "זו היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את אבא שלי", היא נזכרת בעצב, "הוא אמר לי שאני צריכה לשמור על אמא שלי, כי היא מאמינה שאין אנשים רעים והעולם ממשיך להיות יפה... הטרנספורט שהיינו עליו היה עמוס מאוד, אנשים היו ממש 'קבורים' בתוך הקרונות וחצי מהם הגיעו מתים למחנה. מכיוון שהגענו מסלובקיה, מאזור שבו היו פרטיזנים, סימנו אותנו כאסירות פוליטיות עם מגן דוד שחציו משולש אדום וחציו צהוב.

"ברגע שהגענו למחנה, אמא פנתה לקאפו בצורה מאוד מכובדת בגרמנית ושאלה, 'גברתי הנכבדה, איפה יהיו הילדים?' הקאפו, שהיתה פולנייה, ענתה בפולנית 'לא לילדים', והבנו שמעכשיו לא כדאי להגיד שאני ילדה, אלא שאני בת 16. אחר כך לקחו לנו את כל החפצים, ואת השהות במחנה עברתי במגפיים שלא הורדתי במשך חודשים כדי שלא יגנבו לי אותם, ועם שמלת רקדנית סרוגה שנתנה לי אחת האסירות הפולניות שעבדה במיון הבגדים. האסירות הוותיקות אהבו ללטף ולסרק אותי, כי היה לי שיער בהיר ומתולתל. אמא יצאה בהתחלה לעבודה, ולפעמים חזרה עם תפוח אדמה בשבילי, אבל אחרי זמן מה היא נחלשה ואני התחלתי לצאת לעבודה ולטפל בה. היו מוציאים אותנו למסדרים אינסופיים בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, ותמיד דאגתי שהיא תעמוד במקום נסתר מאחור. הלכתי גם לחפש את סבתא שלי באזור שבו הוחזקו הגופות, אבל לא הצלחתי למצוא אותה". 

בחושים של ילדה מצאה יהודית דרכים מקוריות להעסיק את עצמה במשך שעות במחנה. "היה למשל גרמני עם כרס, ותמיד ניסיתי לנחש אם הוא יבוא עם מכנס סגור. אם הכפתור שלו נסגר סימן שזה יהיה יום טוב, ואם הוא עם כפתור פתוח אני צריכה להיזהר".

בסצנה מרגשת מתוך הסרט התיעודי מלטפת יהודית את הכלב של נכדיה ומספרת על שיטה נוספת שהמציאה כדי לשרוד את שעות ההמתנה הבלתי נגמרות בקור הקפוא. "הכלבים במחנה היו מאולפים ושירתו את השומרים", היא נזכרת, "מספיק שאיזה אסיר היה נעמד, והכלבים היו מתנפלים עליו. מי שהעז לרוץ, כלב היה רץ אחריו ותופס אותו. מסדרי הבוקר היו מתחילים מוקדם ונמשכים כמה שעות, וכשספרו אותנו היה צריך לעמוד ישר כשמולנו עומד הגרמני כשלצידו כלב. לקח לי הרבה זמן, אבל בסוף הצלחתי לגרום לכלב להתיישב ברגע שהנהנתי בראש. זה היה האתגר שלי בכל בוקר, אם אצליח להושיב את הכלב או לא".

בסרט, שבו היא משוחחת עם 11 נכדיה, וגם בראיון, נמנעת יהודית מתיאורים קשים וכואבים. בעדות שמסרה ליד ושם ב־1995 סיפרה על השהות במחנה ותיארה את רגשותיה כילדה בת 12 בין נשים מבוגרות. "אני מדמיינת את הבלוק שלנו ואת הקימה בבוקר על הדרגש", סיפרה שם, "כל יום מישהי עלולה לגנוב לך את חתיכת הלחם, וכשעל ידך מתו שתיים יש לך יותר מקום. אין שום רגש, הן היו בשבילי נשים זרות לגמרי, שפשוט שכבו לידי. אפילו יותר נוח לשכב ליד מישהי חולה, כי היא לא מפריעה לך ולא תגנוב לך, וכשהיא תיגמר תהיה לך מיטה בשבילך".

לאחר שלושה חודשים בראוונסבריק, כשכוחות בעלות הברית התקרבו לאזור, נשלחו יהודית ואמה בינואר 1945 ברכבת פתוחה לברגן־בלזן. באותו הזמן קלט המחנה יהודים מכל המחנות, ובהם גם כאלה שהגיעו בצעדות מוות מאושוויץ. "הצריפים במחנה היו מלאים מלהכיל", מתארת יהודית, "כבר לא יצאנו לעבודה ובשלב מסוים גם המסדרים פסקו. חיינו ברעב מוחלט, שתינו מים משלוליות. הצריפים היו צפופים ומלאים באנשים חולים. המונים שכבו על האדמה, גופות בכל מקום".

"לכולנו יש רגשות אשמה"

את השבועות האחרונים במחנה שרדה לאחר שאחת הקאפואיות, יולצ'ה שמה, לקחה אותה תחת חסותה. הקאפואית הקשוחה, שהיתה במקור מסלובקיה, חשבה שלא נותרו יהודים במולדתה והתרגשה לשמוע את יהודית ואמה מדברות בסלובקית ולדעת שאחיה היה במדינה ב־1944. 

"בתור ילדה בת 12, כשעמדתי במסדרים רציתי להיות קאפו", אומרת יהודית, "לא חשבתי או ידעתי מה הן עושות, רציתי רק שיהיו לי מעיל ומגפיים. והיה להן גם אוכל. אלו נשים שהיו משנת 1941 או 1942 באושוויץ, והן נשארו בחיים אבל במובן מסוים איבדו צלם אנוש... הן פשוט הפכו לשורדות. לי היה מזל גדול שפגשתי את יולצ'ה ועוררתי אצלה שוב משהו אנושי".

את השבועות האחרונים במחנה היא העבירה בבלוק של יולצ'ה. "כל יום שמענו את ההפצצות של כוחות בעלות הברית וראינו את המטוס שחג סביב המחנה כדי לסמן שלא יפציצו אותו. ידענו שסוף המלחמה מתקרב, ובשבועיים האחרונים הגרמנים כבר ברחו מהמחנה. לא היתה שמירה, אבל לאנשים לא היה כוח וכולם רק חיכו שיגיעו המצילים. אמא כבר היתה ממש בלי הכרה, ושלושה ימים אחרי שהגיעו חיילי כוחות הברית באו למחנה אנשים בחלוקים לבנים ומסרתי אותה להם. היא אושפזה בבית חולים ונפטרה ממחלת הטיפוס שבה נדבקה במחנה".

לאחר השחרור החלה תמותה המונית של אסירים ממחלת הטיפוס, וגם מאכילת קופסאות בשר משומר שנתנו להם החיילים האנגלים. יולצ'ה שמרה על יהודית שלא תאכל מהשימורים, ודאגה לה לתה ולאורז. כמה שבועות לאחר השחרור חזרה יהודית לבאנסקה ביסטריצה וגילתה שאביה לא שרד. בבית המשפחה מצאה את סבא וסבתא ואת אחד הדודים ומשפחתו. היא למדה בתיכון בעיר, התמחתה בלימודי מסחר ובמארס 1949 התנדבה לסייע להעביר דרך סלובקיה ילדים יתומים מהונגריה שעשו את דרכם לישראל. מעבר הילדים בסלובקיה היה כמובן בלתי חוקי, ויהודית נתפסה, גורשה מסלבקיה ועלתה לישראל. בארץ הצטרפה לגרעין של השומר הצעיר והגיעה לקיבוץ מרחביה. זמן קצר לאחר מכן החלה ללמוד בבית ספר לאחיות ובשנת 1955 נישאה לרפאל דורון מקיבוץ גזית, שנפטר לפני כשנה וחצי.

"המושג ניצול שואה הוא בלתי נסבל בעיניי", מדגישה יהודית, "ניצולי שואה הם מי שהצליחו לברוח מאירופה לפני שהכל התחיל. אנחנו שורדי שואה, ואין דבר כזה שלמישהו מאיתנו אין רגשות אשמה. כולנו אומרים לעצמנו, 'אולי, אם הייתי עושה ככה או ככה, הגורל שלי היה אחר'". 

יותר מחצי מיליון ישראלים צפויים להשתתף השנה בערבי "זיכרון בסלון" בארץ ובחו"ל. "זיכרון בסלון" היא יוזמה חברתית לציון ערב יום השואה בצורה אחרת - בסלון הבית, בין אורחים וחברים, בערב שכולל עדות, חלק שיתופי ודיון. היוזמה החלה לפני שמונה שנים ונועדה לתת מענה לתחושה שהזיקה ליום הזיכרון לשואה הולכת ונחלשת. המיזם הוקם ב־2011 על ידי עדי אלטשולר, מייסדת תנועת "כנפיים של קרמבו" ויזמת חברתית 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו