"את החרדות והלחץ שלי הכנסתי בדמות של הבאבא בובה"

בשנת 1978 הוזמנתי לאודישן בטלוויזיה החינוכית לתוכנית נוער בחופשת הקיץ. המפיקה וממציאת הפורמט היתה רישה טירמן, אישה עם חזון, והבמאי היה יוסי רונן. עלינו לאוויר ביולי, שלוש פעמים בשבוע שידור חי, ובשאר הימים שידור חוזר, עדיין בשחור־לבן. המנחים היו דליק ווליניץ, שלמה בראבא, גידי גוב ואנוכי.

השידור החי היה סוד הקסם. שובצו גם פינות, זמרים אורחים וחידות עם הפרס הבלתי נשכח - חולצה ותקליט. לימים, הגרעין הקבוע היה בראבא, גידי גוב, דובל'ה גליקמן, אבי קושניר ואנוכי. 

תקופת מלחמת המפרץ היתה תקופה של פאניקה. הפחידו אותנו והסבירו לנו כל הזמן שעלולים ליפול טילים בערים, דיברו על טילים כימיים וביולוגיים, כל מיני דברים שלא שמענו עליהם קודם, וכולם היו בחרדה גדולה. אנשים נכנסו לחדרים האטומים והתחילו כל מיני תופעות מוזרות, שעד אז לא הכרנו.

דווקא מהחרדה הזאת ומהרצון לקצת שפיות נולדה "זהו זה" של מלחמת המפרץ. ביום שבו פרצה המלחמה היינו אמורים לצלם תוכנית על פיצה, על תחרות בין שני בעלי פיצריות, אבל אז נפל הטיל ואמרו לנו, "אין תוכנית, אין טעם לצלם". אחרי יומיים שבהם המרכזייה של החינוכית הוצפה בטלפונים, באנו לאולפנים, כולם - המפיקים, הבמאים, התסריטאים והשחקנים - מתוך ידיעה שלא עושים תוכנית אלא סתם יושבים ומדברים, כמו קבוצה טיפולית.

כל אחד סיפר את הסיפורים האישיים שלו, דיברנו על החוויות שלנו, ואחרי שעתיים התכוננו לחזור הביתה למשפחות, כי בדרך כלל הטילים נפלו אחר הצהריים. לפני שיצאנו, הבמאי מוטי אבירם אמר לכולנו: "חבר'ה, נראה לי שמהסיפורים שסיפרתם יש פה חומר לשתי תוכניות".

התברר שהוא כתב הכל על דף, ומייד חילק את כולם לקבוצות. אילנה לופט נבחרה לכתוב את המערכון של הבאבא בובה, דמות שנולדה מכל מיני דיווחים שהיו אז בתקשורת ובעיתונים על מומחים בגימטרייה, שלצד המומחים הצבאיים ניסו להראות דרך מילים ומושגים שקשורים למלחמה למה הכל יהיה בסדר, ולמה אין לנו מה לדאוג.

זה סלל לנו את הקרקע למערכון. הדמות הזאת היתה בכלל אמורה להיות רגועה יותר, אבל מכיוון שגם אני בעצמי הייתי בחרדות במלחמה, הכנסתי את הלחץ שלי לבאבא בובה, שאמור להיות איש רגוע, ופתאום נכנס כמו תזזית מלאת היסטריה וחרדה. בסופו של דבר, התברר שהדמות החרדתית הזאת הרגיעה כל כך הרבה אנשים, זה היה לא ייאמן.

אני זוכר שכשיצאתי עם גידי וקושניר מהשיחה ההיא של כל הצוות, עברנו ליד גינה שבה ישבו שלושה זקנים על ספסל ודיברו על המצב. ניסינו להבין מה הם מדברים, והם לא יכלו להגות נכון את השם סדאם חוסיין, יצא להם אידי אמין, ואז הם שינו לסדאם אמין, בלבלו בין השמות.

צלצלנו למערכת ואמרנו, בואו נעשה מערכון על שלושה זקנים שמבלבלים בין כל המושגים החדשים שהמלחמה הזאת הביאה לנו. המערכונים האלה הפכו לקאלט.

התוכנית היתה גם ביקורתית כלפי תופעות שהתגלו. למשל, הביזה אחרי שנפלו טילים. עשינו מערכון על אדם שרץ עם טלוויזיה מבית שנפל עליו טיל. מכיוון שחילקו את הארץ לאזורים, ואף אחד לא ידע בדיוק באיזה אזור הוא, צחקנו על הבלבול בזמן האזעקות, כשהמפעיל של הצופרים מתבלבל כל הזמן בין האזורים ("סליחה חולון").

כשהתחלנו לצלם לא ידענו איך ישפיעו הדמויות על הקהל או לכמה צופים נגיע, אתה לא חושב על זה תוך כדי עבודה, כי אם תחשוב על זה, לא תוכל לעשות. עבדנו מתוך מנגנון של עשייה אמנותית ויצירתית, עסקנו בדמויות, בפאנצ'ים, בקצב של התוכנית ובתכנים. היינו ממוקדי מטרה לעשות משהו שירגיע קצת את החרדה הכללית, ולא חשבנו שזאת הולכת להיות הצלחה אדירה. אבל זה פשוט קרה, פתאום זה הפך למשהו עצום.

מה שמעניין זה שכולם חושבים ש"זהו זה" שודרה בכל יום בזמן מלחמת המפרץ. בסך הכל צולמו במשך המלחמה חמש תוכניות, ושידרו אותן בלוּפ. לא היה אז ערוץ 2, וזה היה מטורף. באו לארץ הרבה עיתונאים מהעולם, וכדי למלא כתבות גילו גם אותנו, והיינו כוכבי הרשתות הגדולות בארה"ב ובאירופה.

אני זוכר שהופעתי בפני מפקד פיקוד העורף, שהיה הדמות הסמכותית ביותר עבורנו באותה תקופה, שעל פיו יישק דבר, ובטקס הפרידה שלו מהצבא הוא אמר לי, בארבע עיניים: "אם לא אתה, אני לא יודע איך הייתי עובר את המלחמה הזאת". ואז הבנתי שזה הרבה יותר חזק ממני, ושזה הרבה יותר גדול מהתוכנית ושייך לתרבות הישראלית כולה.

•  •  •

"זהו זה" שודרה ברציפות במשך 20 שנים, בין 1978 ל־1998 - מתוכן 15 שנים בטלוויזיה החינוכית וחמש שנים בערוץ 2. זכתה למעמד של סדרת קאלט בתרבות הישראלית. עם ירידתה שודרה בשידורים חוזרים ונשארה רלוונטית תמיד. המנחים הראשונים היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ, ובין קטעי המערכונים שובצו פינות שונות לצד אמנים אורחים. לצוות המנחים נוספו שחקנים וקומיקאים רבים שהתחלפו.