בלב מפת העולם יש כתם שחור ענק: יבשת אפריקה. מה אנחנו יודעים עליה? יודעים המון, ובעצם לא כלום. רעב, מלריה, איידס, מלחמות בלתי פוסקות, עוני מחריד - לב המאפליה. זוהי אפריקה בעיני רובנו, ובשנים האחרונות היא לובשת דמות מוחשית עוד יותר בדמות זרם בלתי פוסק של נמלטים המציף את חופי המערב ומחריד את שלוותנו.
אבל קשה לבוא אלינו בטענות על חוסר ההיכרות שלנו עם היבשת שאנו שוכנים ממש על סִפּה, מקום מגוריהם של 16 אחוזים מאוכלוסיית העולם. כמה מלמדים אותנו עליה בבית הספר? איזה חלק מן החדשות מוקדש לה, בימים שלא מתחוללת בה זוועה מדממת כלשהי? כמה מהעיתונים היומיים שלנו מחזיקים בה כתב קבוע?
רישארד קפושצ'ינסקי, שמת לפני 11 שנה, היה כתב כזה מטעם סוכנות הידיעות הפולנית. הוא הגיע לאפריקה לראשונה ב־1957, בימים שבהם השתחררו מדינות אפריקה בזו אחר זו מעול הקולוניאליזם האירופי, והמשיך לדווח עליה במשך 40 שנים נוספות. הוא חזה מקרוב בשלל מהפכות והפיכות ברחבי היבשת, וראה כיצד מתחלפות השמחה והאופטימיות של ימי העצמאות הראשונים באכזבה ובקהות חושים כשהמשחררים התגלו כרודנים, או כאשר השלטון נחמס בידי אופורטוניסטים מושחתים וחסרי מצפון.
הספר "בצל השמש", שראה אור לראשונה ב־1998 ותורגם כעת לעברית יפהפייה בידיה האמונות של מירי פז, כתוב כדפים תלושים מיומן המסעות של קפושצ'ינסקי, מסודרים בסדר כרונולוגי, ולכאורה אין קשר ביניהם. הוא מספר בהם על מפגשיו עם מנהיגים אפריקנים ועם חיילי הכוחות הלוחמים השונים שם; אבל לעיתים קרובות הרבה יותר הוא מספר על מפגשיו עם אנשים פשוטים, ועל הרפתקאות - הנעות בין המשעשע למזעזע - שעברו עליו בנסיעות המפרכות לאורכה ולרוחבה של היבשת. הטון של קפושצ'ינסקי שקט, אמפתי וצונן מעט, משוחרר לחלוטין מן החמלה המתנשאת שמאפיינת כותבים מערביים רבים, אך מלא אהדה וחיבה לאנשים שהוא כותב עליהם. גם כשהוא מבקר בתופת עצמה, בארצות כושלות ושסועות דוגמת ליבריה או סומליה, הוא מסתפק בתיאורים מאופקים, כמעט לקוניים, ומניח לקורא להשלים מדמיונו את מלוא גודל הזוועה.
נקודת המבט של קפושצ'ינסקי מערבית ואירופית, בלי להתנצל ובלי שום יומרה לאובייקטיביות. הוא מוקיע את התרבות המקומית כשזו נראית בעיניו אכזרית או לא־אנושית, כשם שהוא מוקיע את פשעי הקולוניאליזם האירופי וגרורותיו. מדהים לראות שלפני 20 שנה, כשהספר יצא לאור, קפושצ'ינסקי עדיין ראה צורך להדגיש שאפריקה איננה מקשה אחת, ושאי אפשר לדבר על "תרבות אפריקנית" או "דת אפריקנית" אלא רק על התרבות והדת של כל שבט או קבוצה אתנית בנפרד.
כריכת הספר (עם עובד)
עם זאת, הוא עצמו תוהה לפעמים מדוע אפריקה כולה משתרכת הרחק מאחורי המערב, וחוטא לשם כך בהכללות גורפות: "עוצמתה של אירופה ועוצמת תרבותה, להבדיל מתרבויות אחרות, טמונות בכישרון הביקורת שלה, ובראש ובראשונה - בביקורת עצמית... רוח ביקורתית זו אינה קיימת בתרבויות אחרות, הנוטות ליוהרה וסבורות כי כל מה ששייך להן הוא מושלם. הן תולות באחרים (קושרי מזימות, סוכנים, כוחות נסתרים) את האשם לכל עוול ופגם. הן רואות בכל ביקורת מתקפה מרושעת, עדות לקיפוח, לגזענות וכולי". נציגי תרבות כזאת, כותב קפושצ'ינסקי, "רואים בכל ביקורת עלבון אישי, ניסיון זדוני להשפיל אותם ואפילו צורה של התעללות. כשאומרים להם שהעיר מלוכלכת, הם מגיבים כאילו נאמר שהם עצמם מלוכלכים, שאוזניהם או ציפורניהם מלוכלכות. במקום לאמץ גישה של ביקורת עצמית הם נושאים מטען של פגיעות, תסביכים, רגשי טינה, קנאה, עלבון וזעם. משום כך הם אינם מסוגלים להתקדם ולהטמיע בתוכם רצון לשינוי ולהתפתחות".
הגיגים כאלה - גם כשהוא מייחס אותם לאחרים, חסרי שם, או מציג אותם כתהיות גרידא - עשויים לגרום לקורא ליברלי שחונך על פי עקרונות השוויון ועוורון הצבעים התרבותי לנוע במושבו באי־נוחות.
מאז המחצית השנייה של המאה ה־20, בעקבות שורה של אסונות אקולוגיים ואקלימיים, בשילוב עם אוזלת יד שלטונית פושעת, הכפרים האפריקניים מתרוקנים והולכים מיושביהם, ומיליוני אנשים צעירים מגיעים אל עריה הגדולות של היבשת, שם הם מקווים שיוכלו להתקיים בדוחק איכשהו.
האסון הדמוגרפי הזה, לדעתו של קפושצ'ינסקי, הוא אולי הבעיה החמורה ביותר המרחפת על ראשה של אפריקה. גברים צעירים בגיל העבודה מסתובבים ללא מעש ברחובות הערים הצפופות, מתפרנסים מן היד לפה מעבודות מזדמנות, מ"שמירה", מפשיעה זעירה; אלו האנשים שקל ביותר לגייס מתוכם צבא מזדמן אם רוצים לארגן הפיכה או התקוממות: די לתת להם ארוחה אחת ביום ורובה - אין צורך בשכר נוסף.
"השאלה שצריכה להטריד את העולם", כותב קפושצ'ינסקי, "אינה עוד כיצד להאכיל את כל בני האדם האלה - יש די והותר מזון, וחלוקתו לרעבים היא רק שאלה של ארגון ותעבורה - אלא מה לעשות באנשים האלה. מה ייעשה באין־ספור בני אדם? באנרגיה הלא מנוצלת שלהם? לאן יתועלו הכוחות האצורים בהם, שנדמה כי אינם נחוצים לאיש?"
אך מחשבות וניתוחים כאלה אינם עיקרו של הספר. רוב הזמן מסתפק קפושצ'ינסקי בתיאור של מה שעיניו רואות ובדיווח על מה שאוזניו שמעו; ומאחר שהוא ניחן בכישרון סיפורי ובטביעת עין מדויקת של סופר גאון, אפילו סצנות יומיומיות כמו נסיעה במכונית או ביקור בשוק הופכות לציורים מיניאטוריים, אך צבעוניים ורבי־עוצמה. הקורא בר המזל שיתלווה אל רישארד קפושצ'ינסקי במסעותיו, יזכה לראות את אפריקה כפי שהיא נראית מבעד לעיניו: "עולם טעון אנרגיות מסתוריות, חסר מנוחה ואלים".
בצל השמש / רישארד קפושצ'ינסקי
מפולנית: מירי פז; עם עובד, 229 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו