מחלקה בשדה הקרב

רופא בכיר במערכת הבריאות אמר לי השבוע: דבר אחד ודאי. סיכויי ההישרדות של הילדים מהמחלקה ההמטו־אונקולוגית ירדו. בהליכי טיפול רפואי בחולי סרטן שמראש סיכויי הריפוי בהם נמוכים, לאמון ולתקווה שהמטופלים מקבלים מהמערכת שמטפלת בהם יש השפעה מכרעת. האמון והתקווה הם משאב שמספקים אנשי הצוות של המחלקה שבה החולים, במקרה זה ילדים, מאושפזים. משום שבכל המחלקות בארץ פרוטוקול הטיפול דומה; ובכל זאת, הרופא המטפל מעניק עוד תוחלת חיים לחולה גם אם נגזר דינו.

שני האישים הדומיננטיים המנהלים את משבר המחלקה ההמטו־אונקולוגית בהדסה הם אנשים כוחניים הרואים בעיה שהיא אנושית ורפואית דרך החור של הגרוש. כך מנכ"ל הדסה רוטשטיין וכך מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. 

התוצאה היא חמורה ביותר, בלתי נסבלת מבחינת החברה הישראלית. הפמיניסטית הדגולה סוזן פלודי טענה שמקורותיו של טבח "מי ליי" ב־1968, הפשע המפורסם ביותר של האמריקנים בווייטנאם, הם שינויי דפוסי הפיקוד בצבא האמריקני בשנות ה־60: במילים אחרות, באותה עת כבר לא היו מפקדים בצבא האמריקני במובן המקובל עד אז; במקומם הופיעו קצינים שעברו לשיטות פיקוד חדשות, "מודרניות", הלקוחות מתורות הניהול העסקיות יותר מאשר מתורות המנהיגות של קצין המוביל את חייליו לשדה הקרב. 

אלו היו "מפקדים" עם תיק ג'יימס בונד בין השיניים במקום סכין ונשק אישי. עם דור המפקדים ההוא התפוררה הסמכות ובמקומה נוצרה הפקרות בדרגים הנמוכים. לא בגלל שהחיילים לא קיבלו את הסמינרים הנכונים במכון־להקניית־ערכים־נכונים, אלא שהמפקדים לא הנהיגו אותם עם כל אותם סממני סמכות של מנהיגות אבהית, כריזמטית, דוגמה אישית, תמיכה, אך גם הטלת מרות ומשמעת.

המצב הנוכחי מעיד על אדמה חרוכה. אורי יקיר, שבתו עדי מטופלת בהדסה, בעימות עם מנכ"ל הדסה, זאב רוטשטיין // צילום: אורן בן־חקון

המחלקה ההמטו־אונקולוגית היא מפעל חיים של צוות של רופאים ואחיות. הם דוחים בזעם את הצגת הלכידות הפנימית שלהם כאילו הם כת. זה לא סתם פרויקט ניהולי שאפשר לנהל כמו שריף או כמו רואה חשבון. זה מקום שבו הצוות המטפל עוסק במוות של ילדים. זעם ההורים נובע מכך ששארית תקוותם היא הצוות והמחלקה. והמשבר שהתפתח בהדסה בין הרופאים לבין רוטשטיין פגש את צמרת משרד הבריאות כשהיא לוקה בהיעדר מנהיגות. 

מלכתחילה הרב ליצמן טעה בקדנציה הנוכחית שלו למנות למשרדו מנכ"ל שאינו רופא. זו הפעם הראשונה בתולדות משרד הבריאות שהמצב הזה מתקיים, ולכן משה בר סימן טוב אינו מבין את עולמם הפנימי של הרופאים, שהם לב המערכת. הוא לא הבין את זה כשמערכת בריאות הנפש עלתה לכותרות, והוא לא מבין את זה במחלקה ההמטו־אונקולוגית. לפי התנהגותו, יש רופאים בכירים שמעריכים שבר סימן טוב פשוט פוחד מרופאים; משהו ברמה לא רציונלית, שמתורגם אצלו ליחס מזלזל כלפי הדרג המקצועי - הרופאים. יש החלטות שהוא מקבל בניגוד לשיפוט המצפוני של הדרג המקצועי, ויש החלטות שהוא אינו מקבל מסיבות של השכמה מאוחרת, כפי שאפשר להגדיר את הבעיה שנוצרה בהדסה.

המשבר בהדסה הגיע לממדים של משבר ציבורי לאומי, משום שהמנכ"ל בר סימן טוב לא חתך בזמן; ולכן גם לא שיתף בזמן את השר ליצמן בבעיה. בשלב ההתפטרות של הרופאים, בר סימן טוב וליצמן היו צריכים להנחית על רוטשטיין כי א. הוא לא מקבל את התפטרות רופאי המחלקה; וב. הוא לא עושה שום שינוי שיפגע במחלקה. יש לכאורה שאלה, מה מידת סמכותו של מנכ"ל משרד הבריאות כלפי מנהל הדסה. אבל העובדה היא שביה"ח הדסה, שלכאורה מעמדו שונה ממעמד שאר בתי החולים, הופך לבעיה ציבורית של הממשלה. סימן שיש סמכות למנכ"ל המשרד ושלא פעל נכון כלפי מנהל הדסה. 

משה בר סימן טוב. מנכ"ל משרד הבריאות אינו מבין את עולמם הפנימי של הרופאים // צילום: דודי ועקנין

התוצאה היא שקיים היום קרע חמור בין השר לבין מנכ"ל משרדו, למרות החזית האחידה שהם מציגים בתקשורת. לא מכבר התקיימה ישיבה שבה הורה ליצמן לבר סימן טוב לעבור למצב האזנה והקשבה בעת דיון עם דרג מקצועי. הוא עשה זאת בתקיפות, ובר סימן טוב פשוט לקח את הדברים שלו ובלי להגיד מילה הלך הביתה. בסופו של דבר, אומרים רופאים בכירים, ברצונו לעשות "וי" על התפקיד ולא אכפת לו להשאיר אחריו אדמה חרוכה. 

השגיאה של ליצמן, הדרג הממשלתי, ברורה פחות - אבל שלא בטובתו הוא מוצא עצמו באותו שבוע במוקד של משבר בקודש הקודשים. בשני המשברים הוא מטיח את ראשו בכותל. כרגע נראה שאין דרך חזרה. רופאי המחלקה לא יכולים לחזור לעבוד מול המנכ"ל רוטשטיין, ויש הבדל בין גישור פורמלי לבין גישור על פערי אמון. יש הגורסים שהמוצא הוא בכל זאת אכסניה זמנית: להעביר את המחלקה ההמטו־אונקולוגית מבית החולים הדסה לשערי צדק למשך שנתיים או שלוש שנים.

 

במדרון של אהוד ברק

נאום אהוד ברק בכנס הרצליה לפני שבוע (22 ביוני) זכה לפחות תהודה מנאומו בשנה שעברה. אך הוא היה לא פחות מסוכן ועתיר נזקים למדינת ישראל. בתפריט הפעם: פחות "פשיזם" ויותר, הרבה יותר, "אפרטהייד". 

בחזון "תוכנית ההיפרדות" של ברק נוסח "מפקדים למען ביטחון ישראל" הוא לא רחוק כל כך מראש הממשלה נתניהו, והנזק שעלול להיגרם מיישום התוכנית לא קריטי. היכן טמון ההבדל בין שני המנהיגים? נתניהו גילה תעוזה בשנותיו כראש הממשלה, ששדרגה את מעמדה של ישראל כמעצמה ברמה בינלאומית. הוא ידע לרכוש ידידים. זאת בעת שברק ולהקת הפרשנים שלו הזהירו כי נתניהו פוגע בביטחון המדינה כאשר החליט ללכת לנאום בקונגרס ולהתעמת עם הנשיא אובאמה. השנאה כלפי נתניהו גברה בקרב יהדות הקמפוסים ו"הניו יורק טיימס" לא התרשמו מהמהלך; אבל נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין, כמו גם ציבורים גדולים בארה"ב, התרשמו מאוד. 

לנתניהו יש חלק בדומיננטיות הרפובליקנית בארה"ב של 2017, ולכן מעולם לא היו ממשל וקונגרס ידידותיים כל כך לישראל כמו היום. ראש ממשלת הודו גם מתרשם מכך. מדינות האזור וחלק ממדינות אפריקה מגיעות למסקנה שכדאי לחבור לישראל.

ברק, לעומתו, רכש לישראל ולעצמו ידידים כמו מארק ריץ', אך בשונה ממנהיגי עבר בתולדות הציונות לא רכש לישראל ידידים בעולם והנמיך את קומת המדינה בזירה הבינלאומית. עכשיו, כשהפלשתינים מובילים מערכה בינלאומית שמטרתה להכתים את ישראל כמדינה "גזענית", "מדינת אפרטהייד", ובכלל מדינה שבבסיסה עומדת אי־חוקיות, אהוד ברק כאילו מתגייס למאבק הזה. הנאום שלו בהרצליה ישמש את כל גורמי ה־BDS ומנועי התעמולה האנטי־ישראלית. 

ברק מאשים את נתניהו שגורמים שונים חוברים לערפול כושר השיפוט של "העומד בראש", כהגדרתו. הוא מזכיר בעייתיות "ערכית ומוסרית", וכי "נתניהו מוכן לסכן את המדינה להישרדותו האישית". אלה דברים חריפים ביותר, אבל לגיטימיים במעגל הציבורי הישראלי, בייחוד שנראה כי ברק חותר לעמדת המוביל נגד הליכוד בבחירות הבאות.

אבל ברק חזר כמה פעמים על המוטיב החמור ביותר במסע הדה־לגיטימציה שמנהלים הפלשתינים ועוזריהם נגד ישראל: האפרטהייד. הוא קרא "לפעולה לפני שנידרדר לפשיזם, לפילוג בנוסח יהודה וישראל או חלילה לאפרטהייד". מושג המפתח הזה באנטישמיות החדשה 

חזר אצלו בכמה וריאציות: "האפרטהייד לגווניו", "מציאות של אפרטהייד". הוא אמר שממשלת נתניהו "נדחקת לאג'נדה של מדינה אחת, אג'נדה שמהותה נוגדת את החוק הישראלי, החוק הבינלאומי ואת עיקרי מגילת העצמאות".

"ממשלת נתניהו", הוא הזהיר, "תנסה לקעקע בצורה שיטתית את יסודות הדמוקרטיה כדי שלא יהוו מחסום בפני הגלישה למשטר אפרטהייד". בין המחסומים שהממשלה מסירה, לדבריו, הפגיעה בבית המשפט ובחברה האזרחית. הוא מתכוון ל"שוברים שתיקה" ול"בצלם". אלה אינם חלק מ"חברה אזרחית", אלא הם ארגוני חזית, שמטרתם לנהל לוחמה פוליטית תעמולתית ופסיכולוגית לצורך ערעור היציבות והדמוקרטיה בישראל. 

ברק נמצא במחנה אובאמה־מרקל ותנועת החרם הבינלאומית. הוא הדוגמה הבולטת ביותר לכניעה נפשית־אידיאולוגית לתעמולת השמאל הרדיקלי והפלשתינים, המכה בציונות ובמדינת ישראל זה עשרות שנים. בריה"מ הקומוניסטית החלה להשתמש במושג "אפרטהייד" נגד ישראל כבר באמצע שנות ה־60 עוד לפני ששת הימים. עד אז הסתפקה בהאשמתה כמשרתת האימפריאליזם. ספר התעמולה "זהירות, ציונות" מאת יורי איבנוב החיה את הפרוטוקולים של זקני ציון בגרסת פוסט 1967. ב־1975 העבירו הסובייטים והערבים באו"ם את ההחלטה המשווה ציונות לגזענות. ברק קורע היום את מורשתו של חיים הרצוג, שקרע מעל במת האו"ם את ההחלטה הנואלת. 

היו שני משטרים שבנויים על תורת הגזע והפרדה גזעית. מי שרוצה לחסל את ישראל מצרף אל גרמניה ודרום אפריקה גם את המדינה היהודית. אף אחד, כולל אהוד ברק, לא קם בכנסת ב־5 באוקטובר 1995 לזעוק נגד ראש הממשלה רבין, כאשר הוא פרס את חזונו על ישות פלשתינית שהיא פחות ממדינה. אף אחד לא טען שחזון רבין הוא אפרטהייד. ברק דיבר על "מדרון חלקלק". נראה שהוא ודומיו גולשים במדרון התעמולה ומתקרבים לתחתית.

 

הצנזורה נרדמה בשמירה

לפני כשבוע נקלעתי להקרנה מחתרתית לרוכשי כרטיסים בלבד, של הסרט "וונדרוומן" ביס פלאנט בירושלים, ולא הצלחתי להבין איך הסרט הזה חלף מתחת לרדאר של הצנזורה. אני חושב שצריך באופן מיידי לאסור את הקרנתו בתפוצה מסחרית רחבה. זה סרט שבאופן ברור מעודד בחורות - מה זה בחורות? נשים, בנות, נערות - להילחם. 

יש בסרט הסתה של עם הנשים להכניס בעיטות וולה אדירות באזור הקיפולים של הגוף אצל גברים. גברים הם היעד לאותן בעיטות איומות שאישה אחת גוזרת עליהם. טוב, לא כל הגברים האלה ראויים לעלות לתורה, חלקם נראים כמו דודי הסקה שחציים אדם וחציים מסגרות ברזל מיושנות. אבל בכל זאת, יש כאן עידוד להפרה גסה של זכויות האדם.

בסצנה אחת, כמעט פורנוגרפית, וונדרוומן מזמינה את שותפה לדרך, הגבר הראשון שראתה בחייה, לישון במחיצתה על הסיפון. מתוך רעות ואחוות לוחמים. הגבר הטייס, ששכח את הסיסמה "הטובות לטייסים", דווקא רוצה לישון במאהל הבנים. אבל וונדרוומן עומדת על שלה. למרות שהם ישנים בבגדים ואינם נוגעים זה בזה, יש תחושה שנחצו קווים אדומים של צניעות.

גל גדות. "וונדרוומן" מציג "אידיאולוגיה ריאקציונית מיושנת" // צילום: אי.פי
 

הסכנה הגדולה בהקרנות הפרועות של הסרט היא שיהיו לא מעט גברים שאם לא ממש יחתכו לעצמם את הגרון, עלולים לחטוף התקף לב. הטפה ללחימה, לרוח לחימה, ועוד לחימה של נשים זה עניין אחד. אבל הסרט מציג אידיאולוגיה ריאקציונית מיושנת, שמקורה באמריקה במלחמת העולם השנייה, שלפיה נשים יכולות לעשות כל דבר שגברים יכולים לעשות. לא מדובר על שוויון הכנסות חס וחלילה. אבל זה מעודד בנות לעזוב את האיים הבודדים שלהן, לעזוב את הוריהן, וללכת להילחם. בידיעה שאין דרך חזרה.

וכאילו רק כדי להחמיר את הנזק הנורא שגורם הסרט, בייחוד בישראל, את דמות האמזונה הבתולה הזאת מגלמת יהודייה! יהודייה כשרה! זה כמובן חוסר דיוק היסטורי משווע. חוסר אמינות שלא היה עובר את ועדות הרפרטואר המלומדות של קרנות הקולנוע השונות בישראל. כיוון שמעולם לא היו נשים יהודיות לוחמות, לא במלחמת העולם השנייה, לא במלחמת העצמאות, וגם לא בימינו כאשר חיילינו ולוחמי מג"ב מגינים בגופם על אזרחי ישראל כנגד מחבלים. 

מצד שני, תחושת החטא שבצפייה בסרט כל כך אבסורדי, כל כך דמיוני, כל כך לא מחובר למציאות, מוסיפה לאיזו הנאה משונה מסרט משונה. גל גדות, עם פנים של אווה גרדנר על גוף של בלנקה ולאשיץ', היא אגדה. המבטא שלה, כמו של מ"כית בגדוד קרקל, מקסים. בלעדיה, הסרט שמעטים צפו לו הצלחה, היה שוקע בבינוניות ונשכח. אם בכל זאת מחליטים שלא להוריד את הסרט, חייבים להוסיף אזהרה: אתה עלול ליפול בשבי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו