שלמה בניטה מניף את יד ימין למעלה וחובט מכת הגשה רצחנית, שנותרת ללא מענה. גם אחרי שעה ארוכה בשמש הקופחת הוא עדיין רץ מפינה לפינה במגרש ומפליא לדייק במכות ההחזרה. בניטה בן 90.
קצב התנועה שלו מעורר לרגעים את החשד שהגיל שלו מזויף. "זה הגיל שלי, אמיתי לגמרי", הוא אומר, והאמת היא שדי להציץ בסדר היום הרצחני שלו כדי להבין ולו במעט את סוד בריאותו הקורנת.
"אני קם בשבע בבוקר, אוכל שני טוסטים עם גבינה, שותה קפה הפוך, וב־7:30 כבר משחק טניס במגרש של מכבי צפון תל אביב, אני מתאמן שם באופן קבוע. יש לי פרטנרים צעירים קבועים, בני 75-70, שאיתם אני משחק שתי מערכות. בדרך כלל זה לוקח שעתיים, שעתיים וחצי".
ואחר כך אתה חוזר הביתה ומתעלף על הספה?
(צחוק רועם). "לנוח? השתגעת? לנוח זה לא בשבילי, זה לצעירים. בגילי לא נחים הרבה. אני בכושר שיא, וחייב כל היום להיות בפעילות, זה נותן לי את הכוח. מהטניס אני נוסע לבריכה בהרצליה, קרוב לבית שלי. שוחה חצי שעה, בכל הסגנונות, כמעט קילומטר. אני חייב לעשות כל היום ספורט, זה סם החיים שלי".
אחרי הטניס והבריכה הוא חוזר הביתה, מכין לעצמו שניצל או נקניקיות עם צ'יפס, אוכל והולך לנוח. בסביבות 4 הוא שוב מלא מרץ, "רק מחכה לצאת שוב לעשות ספורט. עם השקיעה אני יוצא לצעידה ארוכה בשכונה וסביב לה, משהו כמו חמישה קילומטרים, וחוזר הביתה מבסוט מהחיים. אוכל ארוחת ערב ורואה חדשות ואת כל תוכניות הספורט. תוכניות טניס אני לא מחמיץ!"
גם את ההשתתפות במכביה הוא לא מחמיץ, זאת שתיפתח בעוד שבועיים תהיה השביעית שלו. הראשונה היתה ב־1989, ומאז הוא שם בכל ארבע שנים, במשחקי הטניס למבוגרים. השנה הוא יהיה הספורטאי המבוגר ביותר במכביה.
"התחלתי לשחק טניס מאוד מאוחר, ולכן הצטרפתי למכביה רק בגיל 63. במכביות הראשונות שלי עוד יכולתי להתחרות נגד בני הגיל שלי במשחקי הוותיקים. תאמין לי, מרוב מדליות אני לא זוכר איזו לקחתי באיזו מכביה. אני חושב שיש לי 12 מדליות מהמכביות במשחקי הסניורים, כמעט כולן זהב או כסף, במשחקי היחידים או במשחקי הזוגות. אני שונא להפסיד".
אנחנו יוצאים ביחד לאימון הטניס שלו במועדון "סטיל טניס" בטיילת של הרצליה. התיק עם שני המחבטים, המגבת והכדורים כבר מוכן ליד דלת הכניסה לביתו ("זה תמיד שם, מוכן לכל דבר"). בניטה מתעקש שאצטרף אליו במכוניתו.
"אין לי בעיה לנהוג. אני עושה בכל שנה את הבדיקות הדרושות ועובר אותן בקלות". הוא דוהר בטויוטה שלו לעבר חוף הים. במועדון יפגוש בחום את הבעלים, רון סטיל, לשעבר מאמן נבחרת הדיוויס של ישראל, ואשתו איתנה. הם מחבקים אותו בחום. "הוא מדהים", אומר סטיל על השחקן שמעלה לו את ממוצע הגיל במגרשים בעשרות שנים. "לראות אותו משחק כך בגילו זה באמת דבר יוצא דופן".
בניטה כבר במגרש, כובע לבן לראשו ועל עיניו משקפי שמש. חבורת נערים ונערות מפנים לו את המגרש ביראת כבוד. "אני בת 17, ולפעמים אני מסתכלת בהשתאות איך הוא מגיע לכל כדור ושואלת את עצמי מאיפה יש לו כוח לרוץ בכלל", אומרת אחת השחקניות, "יש לי סבא שמתקרב לגיל 80, ולצערי הוא ממש לא מתקרב למצב הגופני של שלמה".
ארלט, חברתו לאימונים של בניטה, שצעירה ממנו בעשרות שנים ומתעקשת שלא נכתוב את גילה, מצטרפת אליו למשחק. כשמסתכלים עליו מהצד, קשה להאמין שהאיש הזה עוד מעט בן 91. הוא מחזיר כל כדור, רץ לרשת, מנתר לאחור בזריזות. יודע איפה למקם את עצמו כך שיוכל להגיע כמעט לכל כדור.
אחרי חצי שעה אני שואל אותו אם הוא לא צריך הפסקת מים. הצחקתי אותו. "עוד לא התחלתי להתחמם", הוא אומר, ומנחית כדור בפינה הנגדית המרוחקת.
"אתה ראית את הכדור הזה?", מתלהבת ארלט, "יש דברים כאלה? יש גברים בני 90 שעדיין יכולים לשחק ולרוץ בצורה כזאת? אנחנו משחקים פעם בשבוע לפחות, ובכל פעם אני שואלת את עצמי איך יש לאיש הזה כוח כזה, מרץ כזה. ודע לך שהוא גם איש טוב. אנחנו מכירים הרבה שנים מהרצליה, חברים טובים, והלוואי שהוא ישחק איתי טניס עוד הרבה שנים".
אחרי שעה ארוכה הם מסיימים את המשחק ("הפעם זה היה רק להתאמן, לא שיחקנו על תוצאה"), ובניטה כבר ממהר. "אני נוסע מחר לעשרה ימים לחו"ל עם גיסי, שהוא בן 86. נוחתים בברצלונה ומשם ממשיכים בהפלגה לאיטליה ולצרפת. המזוודה כבר ארוזה מאתמול. אל תדאג, גם שם אמצא מגרשי טניס טובים להתאמן בהם. אני אחזור בכושר מעולה היישר למכביה".
• • •
בניטה נולד באוקטובר 1926 בעיר רבאט שבמרוקו. הילד השני מתוך שמונה של ליאון וקמיל, משפחה אמידה בעלת יקב מצליח. "מאוד אהבתי את החיים בתור ילד במרוקו", הוא אומר, "המורה לחינוך גופני היה החבר הכי טוב שלי. זה מה שעניין אותי בבית הספר. הצטיינתי בספורט, בעיקר בכדורגל, בכדורסל, בכדוריד ובטניס שולחן. טניס לא יכולתי לשחק, כי לא נתנו לנערים יהודים להיכנס למועדונים במרוקו".
כבר מגיל צעיר הלך למחנות של הצופים בצרפת. "הרגשתי מאוד ציוני. בגיל 20 התנדבתי למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ - מתנדבים מארצות המערב שבאו לארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות כדי להשתתף בלחימה; ע"נ).
"אנשי ההגנה עשו לנו אימונים מיוחדים בצרפת והכינו אותנו ללחימה בשורות הצבא בארץ ישראל. הרגשתי שאני עושה דבר גדול וחשוב, מאוד רציתי להגיע כבר לארץ ולהילחם. הפלגנו לישראל באונייה גדולה, המסע לקח לנו 13 יום. הוריי בכלל חשבו שאני במחנה של הצופים. אם היו יודעים על התוכניות שלי לעלות לישראל וללכת להילחם במלחמת העצמאות, ספק אם היו נותנים לי.
"הצטרפתי לגדוד מוריה בחטיבה 6, ולחמנו בירושלים. לא פחדתי מכלום, הייתי צעיר, ציוני נלהב וחדור מוטיבציה לעזור למדינה שלנו לנצח את צבאות ערב".
אחרי כמה חודשים של לחימה בלתי פוסקת בירושלים, קיבל בניטה אפטר ויצא עם חברים לבילוי בעיר. שם הכיר את אהבת חייו. "פגשתי חבר שלי מהעיר שבה גדלתי במרוקו, והוא הציע שנצא לסרט עם עוד צעירים וצעירות שעלו ממרוקו. שם פגשתי את דניז, שהיתה חיילת במחנה שנלר, צעירה ממני בשלוש שנים. הכרתי אותה עוד ברבאט, אבל לא היה לנו קשר מיוחד. היא היתה יפהפייה. האהבה פרצה מיד, ממש נדלקה בינינו אש, ואחרי הסרט כבר לא נפרדנו".
אחרי שנה בצבא הצטרפו שלמה ודניז לגרעין של דוברי צרפתית, שיצא להכשרה חקלאית בכפר ויתקין. ב־1950 הם נישאו. שנה לאחר מכן נולד בנם הבכור איציק (66), ואחריו נולדו גבי (בן 63) וסמדר (56).
"קנינו משק במושב טל שחר והתחלנו לגדל ירקות, אבל אחרי שנתיים עזבנו. מצאתי עבודה כמדריך חינוכי במוסד לעבריינים בהרצליה, נתנו לנו שם צריף וגרנו בו. דניז עבדה כאחות בבית חולים פרטי, ואחר כך כמעסה במלונות בהרצליה. היא היתה שם דבר בתחומה, הרבה לקוחות כבדים הגיעו אליה.
"אבל הרגשתי שמשהו חסר לי בחיים, אז נרשמתי ללימודי חינוך גופני במכון וינגייט. השלמתי תואר ראשון ותעודת הוראה והתחלתי לעבוד כמורה לחינוך גופני. במקביל הקמתי את קבוצת הכדוריד של הפועל הרצליה והייתי המאמן שלה. הקמתי קבוצת כדוריד גם בשכונת צהלה בתל אביב והתחלתי ללמד חינוך גופני בבית הספר היסודי שם.
"יובל ודליה רבין היו תלמידים שלי. גם בוז'י הרצוג. דליה היתה ספורטאית יותר טובה משניהם. היא רצה מצוין והצטיינה במשחקי כדור".
עם אשתו המנוחה, דניז ז"ל
בקיץ 68' הצטרף בניטה לקורס טניס שנערך למורים לחינוך גופני בפרדס חנה, ושם התאהב בספורט הזה. "מאז שחזרתי מהקורס, לא הפסקתי לשחק טניס. התחלתי לשחק גם בשכונה בצהלה ועם הורים של התלמידים. אחד השחקנים הטובים ששיחקו מולי היה חיים הרצוג, אבא של בוז'י".
גם יצחק רבין, אז הרמטכ"ל, נהג לבוא בשבתות לשחק טניס במגרש בצהלה עם אשתו לאה. הוא היה אפוף תהילה בעקבות הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, אבל במגרש מול בניטה הנמרץ נחל כישלון חרוץ. "שיחקתי מולם במשחקי זוגות, וברוב המקרים ניצחתי.
"רבין לא היה שחקן טוב במיוחד, אבל היה נחמד ואדיב, ובעיקר שקט, הוא לא דיבר הרבה. בא לשחק, סיים והלך. גם בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בשנות השבעים, שיחקנו ביחד. זה כבר היה במגרש בהרצליה, והוא בא לשם עם מאבטחים ואנשי לשכה".
• • •
בניטה הלך והתמקצע בטניס והפך אותו למרכז חייו. "התחלתי לשחק בקבוצה של שכונת צהלה, עשיתי קורס מאמני טניס בווינגייט והתחלתי ללמד ילדים ברשפון, בשכונת פרדס כץ ובהרצליה. נהפכתי ממש מכור. המשחק הזה, החוכמה שלו, היכולת לתכנן מהלכים, להגיב וליזום, ריתקו אותי. מאוד אהבתי ללמד ילדים. לראות את ההתלהבות מהמשחק, את ההתקדמות שלהם".
בגיל 55 החליט לצאת לפנסיה מוקדמת ממשרד החינוך. "כמובן שלא הפסקתי לעבוד. היתה לי חנות ספורט והתחלתי ללמד טניס באוניברסיטת תל אביב. 12 שנה לימדתי סטודנטים את רזי המשחק, זאת היתה גאווה גדולה בשבילי. אחר כך לימדתי טניס גם במלונות בהרצליה.
"ב־2007, בגיל 80, הפסקתי לעבוד. אבל יש לי יום כל כך עמוס, שאני לא מרגיש משועמם אפילו לרגע. אז מה אם אני עוד מעט בן 91? יש לי כוח של איש צעיר".
דניז, אהבת חייו, נפטרה לפני ארבע שנים. "63 שנים היינו נשואים, וזאת היתה אהבה גדולה וחברות אמיצה. היא היתה יפה וחכמה, תמיד שמחה, אוהבת את החיים. קשה לי לדבר עליה בלשון עבר. היו לנו חיים מצוינים ביחד, היא היתה הרוח החיה בבית. אהבנו לארח חברים ומשפחה, ונסענו הרבה לחו"ל.
"מאז שהיא נפטרה אני מרגיש לא פעם בדידות וחוסר גדול, למרות שיש לי שלושה ילדים מדהימים, שאני מאוד קשור אליהם ונפגש איתם הרבה. אני מאוד מתגעגע אליה". דמעות עולות בעיניו.
עכשיו הוא נשאר לבד, בבית המטופח בשכונת נוף ים בהרצליה. בניין דו־משפחתי ישן, שבו קנו שלמה ודניז את הדירה בקומה העליונה בתחילת שנות השישים. "זה היה בית של 60 מטר, ושילמנו עליו 8,500 לירות. שיפצנו אותו, והיום הוא 120 מטר, עם קומה שנייה בתוך הבית".
משני צידי ספות הבד הלבנות בולטים שני ארונות גדושים בגביעים ובמדליות. הנה גביע גדול על מקום ראשון בתחרות טניס (מאסטרס לגילאי 80), שבו זכה בבאר שבע ב־2009, ולצידו גביע מהודר שבו זכה לפני שלוש שנים בתחרות ותיקים. המדליות הרבות מהמכביה מונחות בשורה הראשונה.
בניטה מקבל את פנינו לבוש בבגדי הטניס שלו. נעלי ספורט לבנות, מכנסי ספורט קצרים והחולצה המיוחדת שקיבל בגיל 90, שעליה רקומות בגדול האותיות SMB - ראשי תיבות של שמו וכינוי החיבה שלו (מומי, בפי חבריו). על השולחן במרפסת הגדולה שפונה לרחוב מונח הספר שהוא קורא עכשיו, "הנעלמים" של הרלן קובן, וגם כמה עיתונים.
"למדתי לבשל רק בשנים האחרונות. מאז שדניז נחלשה ועד שהיא נפטרה, עזרתי לה. אני מאוד אוהב לבשל בעצמי. פעמיים בשבוע באה לכאן עוזרת, ולפעמים היא גם מבשלת לי.
"יש לי שישה נכדים (שניים מכל ילד; ע"נ), בעבר הם היו באים הרבה לישון אצלנו, בקומה השנייה. עכשיו הם כבר גדולים, אבל אנחנו בקשר מעולה, עושים כאן לא מעט ארוחות שבת. אני מכין את הדגים, לפעמים חמין, סלטים מרוקאיים, קוסקוס. הבת שלי סמדר מביאה את העוף. זה כיף גדול שאני יכול לארח, אני מאוד אוהב את זה".
• • •
לפני שלוש שנים, כשהיה בארה"ב, החל בניטה לסבול מבעיות בקיבה. "לא יכולתי לאכול, ירדתי במשקל. הרגשתי פתאום שזה לא אני, שמשהו לא בסדר עם הגוף שלי. חזרתי לארץ והלכתי לרופא המשפחה שלי, עשו לי בדיקות מקיפות וגילו סרטן במעי הגס.
"ניתחו אותי במשך חמש שעות והוציאו את כל הגידול. תקופת ההחלמה היתה קשה. השתגעתי, כי לא יכולתי לשחק. אחרי כמה שבועות בבית החולים שחררו אותי, ומיד הלכתי לשחק, למרות שהיה אסור לי. זה בער בי. לשמחתי הצלחתי להתגבר על המחלה, והיום אני בריא ומרגיש נהדר".
בסוף השנה שעברה חגג 90. "איזו חגיגה מושקעת הילדים הכינו לי!", הוא מתלהב, "חגגנו באולם ברעננה, באו 200 איש, הייתי מאושר. הגיעו גם לא מעט תלמידים שלי, כולל כמה שבאו במיוחד מחו"ל. היה ערב מרגש מאוד, בכיתי מרוב אושר. היו שם גם ארבעה מהאחים והאחיות שלי. שתי אחיות שגרות בצרפת לא הגיעו. אחי הבכור נפטר לפני ארבע שנים, בגיל 90".
הוא מחובר לכל הטרנדים הכי עכשוויים. יש לו פינת מחשב, ויש לו גם חשבון בפייסבוק. "אני קונה הרבה באתרי קניות, דרך המחשב. יש לי טלפון נייד מאוד פעיל, ורק כשאני טס לחו"ל אני לא מפעיל אותו. שם אני מתנתק מהכל".
בניטה עם מדליות ועיטורים שבהם זכה לאורך השנים. "לנוח? השתגעת? לנוח זה לא בשבילי, זה לצעירים" //צילום: אפרת אשל
ההשתתפות במכביה היא גאווה גדולה עבורו. "ככל שאני מתבגר, כך יש לי פחות ופחות עם מי להתחרות בקבוצת הגיל שלי. למזלי, באים המון ספורטאים טובים מחו"ל. במכביה הקודמת הייתי בן 86 ושיחקתי בגמר נגד צעיר בן 75 מקנדה. לצערי הרב הפסדתי לו (משחקים שתי מערכות, ואם נדרשת הכרעה - עוד משחקון, עד 10). אבל במשחק הזוגות זכיתי במדליית הזהב", הוא מתלהב.
את המכביה של 1997 לא ישכח לעולם, כמו כל משתתפיה. "לפני טקס הפתיחה עמדנו שם בשדה, ליד אצטדיון רמת גן. היה חם מאוד, וחיכינו לתורנו להיכנס לאצטדיון בטקס הפתיחה. פתאום אמרו שהגשר קרס, והתחיל בלאגן נוראי. על הגשר היתה המשלחת האוסטרלית, ארבעה אנשים נהרגו ועשרות נפצעו.
"עמדנו שעות בשמש ולא יכולנו לזוז. זה היה יום טרגי, קשה מאוד. המשחקים התקיימו, אבל האסון ריחף כל הזמן באוויר. הספורט הפך למשני".
במכביה ה־20, שתיפתח ב־6 ביולי, יתחרה בניטה במשחקי המאסטרס בקבוצת הגיל של 80 ומעלה. הוא חושב שזאת תהיה המכביה האחרונה שלו. "אני אמשיך לשחק טניס במשחקי הוותיקים בארץ עד מתי שאוכל, אבל לא בטוח שבגיל 94, במכביה הבאה, עוד אעמוד על הרגליים. אני מאוד מקווה לסיים בטעם טוב, ועם מדליות זהב".
מה הטיפ שלך לצעירים, איך להגיע לגיל 90 בשיא הכושר?
"קודם כל, לקחת את החיים באיזי וליהנות מהם. לא להתרגז, לחייך הרבה, לא לרדוף אחרי הכסף. אין הבדל בין אדם שיש לו מיליונים בבנק לאדם שיש לו בדיוק מה שהוא צריך. אני לא עשיר, אבל חי כמו עשיר בהרגשה שלי. וזה הסוד. תעסקו הרבה בספורט, בלי אלכוהול ועישון, ותהיו שמחים וטובי לב".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו