מבעד לעשן שמעתי צעקות קורעות לב

הייתי רק בן 21.5 כשפרצה מלחמת ששת הימים. שנה לפני כן השתחררתי משירות סדיר בגדוד 890 של הצנחנים. באותם ימים של חודש מאי 1967 הייתי טרוד בהכנות לחתונה שלי, שהיתה אמורה להתקיים בל"ג בעומר במלון "גני יהודה" בשכונת תלפיות בירושלים. נשלחו כבר הזמנות למאות אנשים, קניתי חליפה ונעליים חדשות ותכננו לנסוע למחרת החתונה ברכבת לירח דבש במלון "עדן" בנהריה. 

אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ב־23 במאי, בעקבות החלטתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר לסגור את מיצרי טיראן, הוחלט בצה"ל על מצב חירום, ואני כמו רבים מחבריי גויסתי לשירות מילואים בצו 8. 

איני זוכר אם קיבלתי לביתי את הצו או שהבנתי שעלי להתגייס כששודרו סיסמאות של היחידות השונות בקול ישראל וזיהיתי את הסיסמה של חטיבת הצנחנים (חטיבה 55) שבה שירתי, אולם זכור לי שללא עיכובים נפרדתי מאשתי (שהיתה אז חברתי, וחמישה ימים לאחר מכן עמדנו להינשא) ומהוריי. לבשתי את המדים, לקחתי את התרמיל הצבאי מעליית הגג ומיהרתי לנקודת המפגש.

המתח והדריכות ניכרו באוויר כשהגעתי לשטח האימונים שלנו במחנה ישראל, ליד פתח תקווה. למרות שחלף יובל שנים מאז ועל השטחים החקלאיים שהיו שם עמוסים בעצי פרי ניצבים כיום מתקני התעשייה האווירית, אני זוכר היטב את ריח הפרדסים והברושים הזקופים, את אוהלי הסיירים שהקמנו בטורים ישרים, את מקלחות השדה הארעיות שהתקנו במהירות ואת האוהל הגדול ששימש חדר אוכל. היה חם באותם ימים של אביב, וגדודים של ברחשים וזבובים הטרידו אותנו.

לאחר שהצטיידנו בנשק, בקסדה ובחגור, התחלנו באימונים וכן בריצות ובמסעות רגליים לשיפור הכושר הגופני. מדי יום הופץ בין החיילים "דף חטיבה", שהוצא על ידי קצין החינוך של החטיבה ושסיפק מידע כללי על המצב. בין האימונים ולאחר סיומם היינו נצמדים למכשירי הטרנזיסטור הקטנים כדי להתעדכן בחדשות האחרונות על ההכנות למלחמה ולהאזין לדברי הפרשנות של האלוף (מיל') חיים הרצוג (אביו של יו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג, שנבחר לאחר מכן לנשיא המדינה) שהפיחו בנו אופטימיות. לכולם לא היה ספק שתפרוץ מלחמה, השאלה היתה רק מתי. בין האימונים קיבלנו תדרוכים שבהם נמסר לנו שהמלחמה תהיה בעומק מצרים ושהתוכנית המבצעית היא שחיילי החטיבה יצנחו באל־עריש ומשם נצא למתקפה נגד הצבא המצרי במגמה להגיע עד לתעלת סואץ. 

מיד כשהתגייסתי היה ברור שלא נוכל לקיים את החתונה על פי התכנון משום שהאולם היה ממוקם סמוך לשטח ההפקר עם ירדן, וגורמים בצה"ל הורו שלא להקהיל שם אנשים בשל המתיחות הביטחונית. אמה של רעייתי ובני משפחה קרובים אחרים דיברו על לבה וניסו לשכנעה לדחות את החתונה עד לאחר המלחמה. אחד מנותני העצות חסר הרגישות אמר לה: "מה יש לך להתחתן כשבעלך יוצא למלחמה? את עוד עלולה להישאר אלמנה צעירה. תדחי את החתונה למשך כמה שבועות". אולם אשתי היתה נחושה בדעתה, ולא הסכימה בשום אופן לדחות את החתונה. סבתה של אשתי, שהיתה אישה נמרצת ובעלת ניסיון עשיר בתחום הבישול והאפייה, התגייסה מיד למשימה והציעה לקיים את החתונה בביתה הצנוע בשכונת בית הכרם בירושלים. 

כשניגשתי למפקד הפלוגה שלי שמעון כהנר (הידוע בכינויו קאצ'ה, שהיה לימים מנהל אתר גבעת התחמושת) ואמרתי לו בדחילו ורחימו שב־28 במאי אני עומד להינשא ואף הראיתי לו את ההזמנה לחתונה, הוא נעץ בי מבט משתומם ואמר לי: "מה יש לך להתחתן עכשיו? תדחה את החתונה עד אחרי המלחמה כפי שעשו כל החבר'ה הקיבוצניקים". השבתי לו כמעט בדמעות שזה בלתי אפשרי משום שההזמנות כבר נשלחו והחלו ההכנות לחופה. קאצ'ה, המפקד הקשוח, התרכך לפתע והשיב לי: "טוב, תצא ביום שישי ותחזור ביום שני אחרי החתונה".

 

אוטובוס עמוס בפצצות

האווירה בחתונה היתה מוזרה מאוד. בגלל המצב הביטחוני המתוח, נכחו בה בעיקר נשים וילדים. מרבית הגברים (למעט בני משפחה קרובים שהגיעו לבושים במדים) לא הגיעו. החופה נערכה במרפסת צרת־ממדים, וכמה עשרות האורחים היו טרודים בעיקר בהאזנה למהדורות החדשות ולדיווחים על המצב הביטחוני. באותו ערב נשא ראש הממשלה אשכול את הנאום המפורסם לאומה, שבו התבלבל בטקסט וגמגם, וכולם חשבו שהדבר מעיד על הססנותו הרבה (בדיעבד התברר שהנאום הודפס דקות מעטות לפני תחילת השידור, וכי שר ההסברה ישראל גלילי ערך בו תיקונים בכתב יד. אשכול לא הבין את התיקונים, וגמגם בשידור חי).

למחרת החתונה נפרדתי מאשתי ומהוריי והזדרזתי לחזור לשטח האימונים. הפרידה היתה קשה. היה ברור לכולנו שלא נתראה שוב עד לאחר המלחמה. כשקיבלתי כעבור כמה ימים בדואר מעטפה עם תמונות מהחתונה, התבוננתי בהן והזלתי דמעה. חשתי שגרוני משתנק. חשבתי על אשתי הטרייה, שבמקום לבלות איתי ירח דבש בחוף הים של נהריה, יושבת במקלט בירושלים וכוססת ציפורניים אכולת דאגה. 

בשעות הבוקר של 5 ביוני פרצה המלחמה כשחיל האוויר תקף במפתיע והשמיד 11 שדות תעופה במצרים שהיו על הקרקע. בשעות הצהריים החלו שמועות שלאור התפתחות המלחמה והעובדה שהמלך חוסיין הורה ללגיון הירדני להפגיז את מערב ירושלים, השתנתה הפקודה ואנו עומדים לעלות לירושלים כדי להילחם נגד הלגיון. כעבור שעה נמסרה לנו גם הודעה רשמית על כך: "כל החטיבה עולה לירושלים. המשימה: כיבוש אזורים בנויים בירושלים. הגזרה: בית הספר לשוטרים - מנדלבאום".

ההחלטה עוררה התרגשות רבה. אני התרגשתי במיוחד מכך שאני עומד להילחם בעיר שבה נולדתי ובה גדלתי ואולי להגיע סוף־סוף למקומות ההיסטוריים שרק ראיתי בתמונות כמו הכותל המערבי, הר הבית, העיר העתיקה. בלי משים נזכרתי בימי ילדותי, שבהם אבי היה לוקח אותי למגדל דוד כדי להשקיף משם על שער שכם ועל רחובות העיר העתיקה שהיו בשטח הירדני של ירושלים. 

לפני שעלינו על האוטובוסים אפשרו לנו לכתוב גלויות הביתה. בגלויה ששלחתי באותו היום, שהצהיבה עם השנים, כתבתי: "נא לא לדאוג לי. הכל יהיה בסדר. נא שמרו על עצמכם, אמנם שמעתי כרגע ש'שמח' אצלכם, אבל אנו ננצח. להתראות בריאים ושלמים יקירי והרבה נשיקות". לאשתי הטרייה כתבתי: "תשמרי על עצמך. כל אחד מאתנו ישמור על עצמו והכל יהיה בסדר. העיקר מצב רוח טוב ומורל גבוה. הרבה נשיקות והחזיקי מעמד. בגעגועים רבים, גדעון". המורל באוטובוס היה גבוה. לאורך כל הדרך שרנו את שירי "שלישיית גשר הירקון" ו"התרנגולים" שהיו פופולריים מאוד באותם ימים. 

כשהגענו בשעות הערב לירושלים, שהיתה שרויה בעלטה והרחובות היו ריקים מאדם, המתנו בשכונת בית הכרם במשך שעות ספורות עד לקבלת הפקודה. האזרחים בבית הכרם היו נרגשים מאוד לראותנו והגישו לנו קפה ועוגות. ניצלתי את השהייה כדי לקפוץ לבית הוריי שהתגוררו בבית הכרם כדי לראות אותם ואת רעייתי לפני היציאה למלחמה. מצאתי אותם במקלט בבית המשותף. הם היו מאושרים לראותי ומיהרו לספק לנו בקבוקי שתייה קרה וממתקים שנשארו מהחתונה. נפרדנו בנשיקות ובחיבוקים ובברכת "רק שתשוב בריא ושלם" ויצאנו ליעד, שכונת סנהדריה בצפון ירושלים, מהלך של קילומטרים בודדים.

 

בפה יבש ובידיים רועדות

רוח ירושלמית צוננת נשבה באותו ערב. ישבנו כמה עשרות צנחנים צעירים ממחלקת המרגמות של גדוד 28, במדים מנומרים בתוך אוטובוס עמוס לעייפה בארגזים עם פצצות. היינו דרוכים כקפיצים. דרך חלונות האוטובוס ראיתי את הרחובות המוכרים לי מילדותי. מחלונות הבתים הבליחו אורות בודדים. 

האוטובוס נסע ללא אורות ולפתע שמענו כדורים נותבים שנורו משטח ירדן חוצים את השמיים. אחד מפגזי המרגמות שנורו נפל ממש סמוך לאוטובוס. הנהג המבוהל עצר בחריקת בלמים וכולנו קפצנו מבוהלים החוצה ותפסנו מחסה מחשש שהפגז הבא יפגע ישירות באוטובוס וכל התחמושת תעלה באש.

למרות החושך ראיתי את הפחד בעיניהם של חבריי. לאחר כמה דקות של המתנה שבנו לאוטובוס והמשכנו בדרכנו ליעד. כשהגענו לשכונת סנהדריה סמוך מאוד לגן הסנהדרין, הורדנו במהירות את ארגזי התחמושת עם הפצצות מהאוטובוס, הצבנו את המרגמות סמוך לחורשה וכיוונו אותן לעבר המטרות בשטח ירדן. הוצאנו את הפגזים מארגזי התחמושת והמתנו בסבלנות לפקודה לפתוח באש.

זמן קצר לאחר מכן התקבלה הפקודה. התחלנו להכניס את הפצצות בזו אחר זו לתוך הקנים והן דהרו בקצב אימתני וברעש מחריש אוזניים. המ"מ צעק: "מטען שלוש, לא לשכוח להוריד את מכסה המרעום". הקנה שדרכו יצאו הפצצות התחמם. עשן דק יצא מלועו. אחרי דקות ספורות נשמעה הקריאה "חדל" ואנחנו הפסקנו לירות והמתנו ליד הכלים בדריכות. לא חלפו אלא שניות בודדות והבחנו בפצצות מרגמה של הירדנים כשהן חולפות מעלינו ובפצצות תאורה שירדו מטה במתינות כמו פנסי לוקס והאירו את הלילה כבאור יום. 

המ"מ שב ופקד עלינו לחדש את הירי. השתדלנו להתעלם מהכדורים הנותבים שחלפו מעל ראשינו והטענו את קני המרגמות בפצצות חדשות. כעבור כמה דקות שוב הגיעה פקודת "חדל" ואש האויב ניתכה סמוך אלינו. זינקנו לתלולית עפר לתפוס מחסה ולחוש בטוחים יותר, אבל פצצות האויב המשיכו לשרוק סביבנו. חשתי בפעימות הלב הפועל בקצב מואץ. גם הפה היה יבש והידיים רעדו. 

המ"מ צעק לעברנו: "תתרחקו אחד מהשני. אל תהיו צמודים כל כך". מיד לאחר מכן נחתה פצצת מרגמה ממש לידנו. שמעתי את הנפילה ולא ראיתי כלום מבעד לעשן והמכתש שנוצר, אבל שמעתי צעקות קורעות לב. שניים מחבריי למחלקה, אמנון חרודי ויום טוב שרם, נפגעו קשה ושתתו דם. החובש ניגש אליהם כדי להושיט להם עזרה, אך מצבם היה קשה. למרות נתזי הכדורים מסביב, העמסנו את שני חברינו על אלונקות והעלינו אותן על הקומנדקר שיצא במהירות לבית החולים "הדסה", אבל אמנון ויום טוב מתו בדרך לבית החולים.

אמנון בן ה־30, שנולד בקיבוץ עין שמר, היה נשוי ואב לשני בנים, ובתו נולדה לאחר נפילתו. הוא היה מהמבוגרים במחלקה. בחור מזוקן, שהיה תמיד עליז ושמח והרבה לחייך. יום טוב בן ה־24 היה עדיין רווק בעת שנפל. גבר שחרחר עם שיער מקורזל שנולד וגדל בירושלים במשפחה דתית ועם גיוסו לצה"ל התנדב לנח"ל המוצנח.

מותם של אמנון ויום טוב העציב אותנו מאוד. כל אחד מחיילי המחלקה, אנשים צעירים בראשית שנות העשרים, התכנס לתוך עצמו והרהר בבני משפחתו שנשארו בבית מודאגים. חשבתי על אשתי הצעירה שרק שבוע קודם לכן נישאנו, היא יושבת במקלט יחד עם הוריי, אין לה מושג מה מצבי ואינה יודעת שחיי ניצלו בנס.

אבל לא היה לנו זמן רב לשקוע במחשבות, כי זמן קצר לאחר מכן שמענו גם על חברים נוספים שלנו שנפלו בגבעת התחמושת, ליד מוזיאון רוקפלר, סמוך לבית הספר לשוטרים ובמקומות אחרים בירושלים. כך שמעתי על מותם של יורם אלישיב מבית אורן, עופר פניגר מגבעת חיים, אביהו פלד מקבוצת כנרת, על מנחם בן־ארי מקיבוץ בית זרע ועל נתן שכטר מהרצליה שלמד רפואה באיטליה ובא במיוחד לארץ כדי להשתתף במלחמה, ורבים אחרים שנשארו צעירים לנצח.

רק לאחר שוך הקרבות, נמסר לנו שתפקידנו היה לסייע לפריצת הכוחות בגזרת שייח' ג'ראח. מכיוון שהיו ידיעות מודיעיניות על הימצאותו של כוח מרגמות ירדני בוואדי ג'וז הוחלט להציב אותנו ליד קברי הסנהדרין כדי להמטיר עליהם אש ובכך למנוע מהם להפריע לכוח המסתער. 

 

• • •

בתום המלחמה העניק מפקד החטיבה מוטה גור לכל הלוחמים איגרת שהצהיבה עם השנים, אבל היא יקרה מאוד ללבי, ובה הביע הערכה לחשיבות מבצעי החטיבה בשחרור ירושלים, הר הבית והכותל המערבי, ושיבח את רוח הלחימה שגילינו. לאיגרת צורף גם כשי למזכרת מטבע נחושת שעליו חרוטים חומת העיר העתיקה, שער האריות וסמל החטיבה וכן סיכת כסף לנשיאה על דש הבגד ותצלום אוויר של ירושלים העתיקה וסביבתה. 

למיטב זיכרוני, בעת שצעדתי עם חבריי לחטיבת הצנחנים אל הכותל המערבי דרך שער האריות, לא יצאתי מגדרי מרוב אושר. היה בתוכי עצב רב וכאב על מפקדיי וחבריי לנשק שנפלו בקרב. לעומת זאת, הייתי נרגש מאוד בעת שהחטיבה קיימה לאחר המלחמה את הטקס המרשים בהר הבית, שאליו הגיעו לא רק הלוחמים המאובקים אלא גם הפצועים קל ישירות מבתי החולים. סיפרנו על החוויות שעברו עלינו ושמענו עדויות מצמררות על הקרבות שבהם נפלו חברינו, אבל לא קיננה בי תחושה שהייתי שותף לאירוע היסטורי מיוחד במינו. 

רק ככל שהשנים חלפו למדתי להעריך את העוצמה האדירה שהיתה חבויה באירועים ההיסטוריים שהתרחשו באותם ימים ולילות בלתי נשכחים. אני גאה בכך שהיתה לי הזכות ליטול בהם חלק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו