"רק בבקשה זהירות עם הטוסטים, כי הם לוהטים", מזהירה המלצרית בעודה מניחה לפנינו את הצלחות, ולפני שאני אינסטינקטיבית מספיקה לעצור את היד של ענת אילון בדרכה אל הטוסט הלוהט, היא כבר אוספת משולש בקצות אצבעותיה, נושפת על הגבינה המותכת ומחייכת חיוך רחב: "ראית מה זה? יש גם פלוסים לעובדה שאני לא מרגישה כלום בקצות האצבעות שלי. את תחכי עם הטוסט, אבל אני יכולה להחזיק גם גחל".
יותר מ־30 שנה שאנחנו מכירות. היינו שתי ילדות טובות חולון, שהמעגלים החברתיים שבהם התבגרנו השיקו זה לזה והפגישו אותנו בפיצרייה השכונתית. תמיד התפעלתי מהאש שיקדה מעיניה, ומכמה שהיא היתה טובה בכדורעף. לאורך כל השנים, כשהצטלבו דרכינו לפרקים באירועים משמחים וגם פחות, ידעתי להגיד ש"ענת חולה" וש"לענת יש טרשת". שנים קיוויתי לשמוע מחברה טובה משותפת את המשפט, שכולנו התרפקנו עליו אי שם בשנות השמונים: "היא התחתנה, והיא מאושרת".
והנה אנחנו יושבות זו מול זו ומזמינות כמו פעם פיצה, שמגיעה במסווה של טוסט, וענת עדיין חולה, כי ככה זה עם הטרשת שבה לקתה, היא לא תיעלם לה מעצם היותה חשוכת מרפא. והיא לא התחתנה, והיא לא ילדה ילדים, אבל היא כל כך מאושרת, וחיה חיים מסופקים ומלאים. היא מציבה יעדים ומסתערת עליהם בכל כוחה, מקדישה את עצמה להסברת המחלה ולתמיכה בקהילת החולים. והאש הזו שבעיניה עדיין יוקדת ללא הרף, מסגירה את התרופה הכי משמעותית שענת יכלה להעניק לעצמה, בדמותה של אופטימיות מחויכת וידיעה ש"זה לא בשבילי סלעים שמידרדרים למטה, אני מבקשת כדור פורח שיטיס אותי למעלה".
"את נראית הרבה יותר טוב מבתיכון", אני אומרת לה, והיא עונה בחיוך הכובש שלה: "המשמעות של איך שאני נראית היא שממש, אבל ממש, השתדלתי לטשטש את איך שאני מרגישה היום בעזרת איפור ובגדים יפים. החבר'ה בעבודה שלי יודעים שאם אני 'וואו, נראית ממש טוב הבוקר', זה אומר שהיה בוקר לא משהו, שהתחיל בחמש וחצי כדי שאוכל לחמם מנועים, כלומר את הרגליים שלי, לקחת את הזמן ולהתארגן כדי שאוכל להיות בעשר בעבודה".
רק כשהיא תקום לשירותים ותשעין לרגע אחד את כף ידה על הקיר, והליכתה תהיה מהוססת ואיטית מהרגיל, ואז שוב תיעזר בתמיכתו של הקיר לרגע קצר, "תצא לה הטרשת". כשתחזור, בהליכה זקופה, כאילו מתאמצת לא להזדקק שוב לקירות, היא שוב תחייך ותגיד ש"זה רק בגלל השרב היום, טרשת וחום לא הולכים יחד, אז היום הרגליים שלי קצת בוגדות בי".
בדרכה הציורית היא תיטיב לתאר בדיוק מה קורה לה בגוף כשהיא קמה מהכיסא, כדי שאצליח להבין בדיוק מה עבר עליה בהליכה הקצרה הזו לשירותים. "זה כאילו שמישהו יקשור לך עכשיו מקל מאחורי הקיפול של הברך, וככה את צריכה לצעוד. את יודעת מה, מקל ששוקל כמה קילוגרמים ומכביד לך על הרגליים. אם היינו עכשיו בבית שלי, כבר הייתי מצננת את שתי הרגליים עם שקיות סנפרוסט, והכל היה יותר טוב.
"הרי לכולנו לא באמת כיף כשיש שרב, ולחולי הטרשת הסיוט הזה מוקצן. אני יושבת מולך ומחייכת, אבל ברגע זה מתקיימת בגוף שלי צעדת מחאה של מאות נמלים שצועדות בשיירות מסודרות ברגליים ובידיים שלי, והן לא נראות לכאורה. הנימול הזה מסוגל להעביר אדם על דעתו. אני לא יושבת על כיסא גלגלים ולא מתניידת בקלנועית כמו רבים מהחולים, אבל אני לא יודעת מתי תתקוף אותי הטרשת ואת מה היא תחליט לתקוף. העיניים? הידיים? הרגליים? זה חוסר ודאות אחד גדול".
• • •
טרשת נפוצה (Multiple Sclerosis, או בקיצור MS) היא מחלה כרונית של מערכת העצבים, הפוגעת בתפקוד התקין של תאי העצב במערכת העצבים המרכזית בגלל פגיעה במיאלין, החומר שאחראי להעברת הזרמים החשמליים בין תאי עצב. היא מקשה על תפקוד תקין של המוח וגורמת לפגיעה באיברים שונים, לרוב בחוט השדרה, במוח ובעצב הראייה.
למחלה יש מגוון רחב של תסמינים, בהם ראייה מטושטשת, קשיים בהליכה, סחרחורות וניוון שרירים. חולים רבים חיים עם המחלה שנים רבות, אך במקרים החמורים יותר, המחלה גורמת לפגיעה בתנועה אצל החולה, ואף לנכות. המילה "נפוצה" בשם המחלה מתייחס לצורת פיזורה במוח ובחוט השדרה, שני האיברים העיקריים של מערכת העצבים המרכזית. בישראל יותר מ־5,000 חולים במחלה, ובעולם כולו כ־4 מיליון.
כבר שנים ארוכות שענת (47) מספרת על המחלה למי שרק רוצה לשמוע. מתייחסת לטרשת כאל ישות קיומית שחיה לצידה, מנהלת עימה דיאלוג כמעט יומיומי, מזהירה אותה ומעדכנת אותה. וענת לא פוחדת ממנה, על אף התנהלותה הבלתי צפויה.
כשהיתה בת 20, חיילת שזה עתה השתחררה מיחידת המודיעין והתקבלה לעבוד בבנק, הרגישה בוקר אחד שראייתה מיטשטשת, שהיא לא מצליחה לקרוא את העיתון. כשהמצב החמיר, נשלחה לבדיקות מקיפות בבית חולים. לפי בקשת אביה, הנוירולוג המאבחן לא אמר לה מפורשות איך קוראים למחלה האוטואימונית שתוקפת לה את מערכת העצבים ופוגעת לה בראייה. "וככה, שמונה שנים, בעידן שלפני גוגל ולפני התרופות המסייעות, לא באמת ידעתי איך קוראים למחלה שלי".
רק בגיל 28, אחרי התקף קשה במיוחד, סיפר לה הרופא. והיא, שעד אז היתה על סף עילפון רק מהמחשבה על מזרקים, החלה להזריק לעצמה תרופות באופן קבוע, בין ההתקפים. תרופות שמסייעות בשיקום מהיר יותר אם וכאשר מגיע התקף. הקפידה ללמוד עוד ועוד על המחלה, ולהבין שאין מצב שהשמיים ייפלו עליה, או שהחיים ייגמרו לה. להפך.
במשך כמעט 30 שנה היא חוותה התקפים רבים, שבהם איבדה את ראייתה בשתי העיניים לסירוגין, וידיה וגם רגליה הפכו למשותקות. היא זוכרת את התאריך המדויק של כל אחד מההתקפים, מתארת אותם בפרוטרוט ומקפידה להשתמש בהומור כדי לאזן את התיאורים הלא פשוטים.
מספרת איך, אחרי שאביה נפטר בפתאומיות ב־1999, ירד על עיניה מסך גדול ואטום, והיא הושבתה מכל עשייה. ואיך לא נזהרה בחגיגות יום ההולדת ה־40 שלה ברומא, ואחרי הליכות רגליות של שמונה שעות כל יום ברחבי העיר, הגיע ההתקף ששיתק את רגליה.
• • •
לקראת יום הולדתה ה־46, לפני שנה וחצי, החליטה ענת, יחד עם מאמנת הספורט האישית שלה, מיכל סיון, שהיא רוצה לרוץ. זה היה חלום ישן, להוכיח כנגד כל הסיכויים שרגליה, שלעיתים כושלות, מסוגלות לרוץ. אחרי משא ומתן קשוח ביניהן הוחלט על ריצה של 460 מטרים, 100 מטר לכל שנת חיים שלה.
"אז התאמנתי בצהרי יום שישי, וזה היה יום חם במיוחד, ואת כבר הבנת מה עושה לי חום, כן? קודם אימון TRX עם מיכל בבית, ואחר כך אימון בפארק הלאומי ברמת גן, שבו התחלתי לרוץ מקטעים של 50 מטר. רצה, הולכת, ושוב רצה. הצלחתי ממש לרוץ, ולא היתה מאושרת ממני, רק לא לקחתי בחשבון את הסידורים והקניות שעשיתי לפני, ואת העובדה שלא נחתי לפני.
"אחרי האימון הגיע אחד ההתקפים הכי קשים שידעתי בחיי. שתי הרגליים השתתקו לי, וגם יד ימין, וזהו, לא יכולתי לעמוד, לא יכולתי ללכת.
"חודש הייתי תקועה בדירה שלי בתל אביב, קומה רביעית בבניין בלי מעלית, מתניידת בבית בכיסא משרדי על גלגלים, תלויה בחסדים של החברים והמשפחה שבאו לבשל לי, להיות איתי ולהוריד את הזבל. כי אוכל אני תמיד יכולה להזמין, אבל מישהו צריך להוריד את הזבל, לא?"
והיא, הילדה החנונית והאחראית שתמיד היתה, כאילו קוראת את מחשבותיי ומוסיפה, "נכון, זה היה למתוח את קצה גבול היכולת שלי. טעיתי. אני בהחלט יודעת להודות בטעויות שלי. לא הייתי צריכה לעשות את זה, וכל הסובבים אותי, כולל הרופא שלי, הזהירו אותי וממש כעסו עלי, אבל כל כך רציתי לרוץ. ולרגעים קצרים של חסד הגשמתי את החלום שלי.
"אז היו לי יומיים שבמהלכם הייתי ממש מבוהלת, ולא יכולתי להעריך אם ההתקף הזה יחלוף כמו שאר ההתקפים. בכיתי המון ונתתי לעצמי להרגיש אומללה, וכמויות של סטרואידים. ואז עשיתי מה שאני תמיד עושה בזמן ההתקפים, וחזרתי לנהל את כל הסיפור הזה. כי מי את, גברת טרשת נכבדה, שתנהלי אותי?
"לקחתי את היד, את הרגליים ואת הטרשת לשיחה, והבהרתי להן שביום ההולדת שלי, ב־22 באוקטובר, בדיוק חודש אחרי ההתקף, אני עומדת על הרגליים וחוגגת. עד אז אני נחה, לא זזה, יוצאת לחופש מוחלט ומאחלת לטרשת הנאה שלמה. אבל כשאני חוזרת מהחופש, הטרשת הולכת הביתה ואני עומדת על הרגליים.
"וכך בדיוק היה. ב־22 באוקטובר חברות שלי הגיעו, ואני התלבשתי והתאפרתי והתאבזרתי במקל הצבעוני והיפה שלי, שקניתי בברצלונה אחרי שהשתטחתי שם יפה־יפה על המדרכה, וירדתי את כל 67 המדרגות בבניין. אני גאה בכל מדרגה ומדרגה שאני עולה או יורדת בכל יום. ויצאתי עם חברות שלי לבית קפה. זה עוד היה רחוק משיקום מלא של הרגליים, אבל אני עמדתי עליהן והלכתי.
"במהלך השבועות האלה היה ברור לי שאני לא מבטלת את הנסיעה שתיכננתי ללפלנד, כבר היה לי כרטיס שקניתי מבעוד מועד. מאז שהייתי בת 7 וקראתי את 'מסע הפלאים של נילס הולגרסון הקטן ואווזי הבר' ידעתי שאני רוצה ללפלנד. זה היה יעד בלתי מושג עבורי.
"שלושה חודשים אחרי ההתקף עליתי על המטוס עם טיול מאורגן, שהדריכה מדריכה מקסימה שמכירה את מחלת הטרשת מהמשפחה שלה. היא ידעה בדיוק מה אני יכולה ומה לא. נעזרתי במקלות נורדיים, וחבר'ה שלא הכרתי לפני דחפו אותי שם על כיסא גלגלים כשנזקקתי, נותנים לי את ההרגשה הכי טובה בעולם, שאני יכולה בדיוק כמותם. ועשיתי את זה. סימנתי וי גם על החלום הזה. היום החבר'ה האלה הם חברים שלי".
מאז אותה נסיעה, המוטו "לחיות בוודאות מתוך חוסר הוודאות שמזמנת המחלה הזו" הפך להיות דרך החיים שלה, והיא מבקשת להעביר אותו הלאה לשאר חולי הטרשת הנפוצה. היא הקימה את "MS ישראל", חברה לתועלת הציבור, שאותה היא מנהלת בהתנדבות מלאה, לאחר יום העבודה בבנק במשרה מלאה. המטרה היא לייצר מערך תמיכה ארצי שיעניק מענה, אוזן קשבת, ידע וכל מה שיזדקק לו חולה טרשת או בן משפחתו.
"בחוויה שלי עם המחלה הזו התוודעתי לקשר שתיקה סביבה, שמוביל לחוסר ידע, שיכול לפגוע משמעותית באיכות החיים של החולים ומשפחותיהם. חשוב לי לעורר שינוי תודעתי לגבי המחלה אצל מאובחנים חדשים, ובציבור בכלל. שאמא שבתה אובחנה אתמול תמצא כתובת לכל השאלות הקשות. שאשתו של חולה, שחוששת מהעתיד, תוכל לשטוח את פחדיה בפני אנשים שיקשיבו לה.
"יש לנו דף עסקי בפייסבוק וערוץ ביוטיוב, וקבוצה סגורה וסודית שמונה מאות אנשים, שיכולים לדבר על כל מה שהם רוצים בלי להיחשף. פעם בחודש אנחנו פותחים שולחן בקפה כזה או אחר, מדברים וצוחקים, יוצאים לימי כיף עם פעילויות חוץ, שלא מוותרות לגוף ולנשמה. כל מי שפונה אלי יודע שאפשר לשאול אותי הכל.
"אם מישהו אחד יבין בזכות 'MS ישראל' שהוא לא לבד בהתמודדות עם המחלה הלא צפויה הזאת, עשיתי את שלי. אני אמנם מובילה את מערך התמיכה, אבל יש סביבי אנשים טובים ומסורים, שעושים מלאכת קודש.
"כשמגיעים הימים האלה שבהם אני רוצה לצרוח, וכואב לי, ונמאס לי, ולא מסתדר לי, ואני מתפרקת, ופתאום מגיעות אלי לווטסאפ תמונות מחולה טרשת שנסע ללפלנד וכתב 'תודה שהתעקשת להזכיר לנו שאנחנו יכולים. את השראה' - או מישהי שהתחילה לרקוד בקבוצת הריקוד שהקמנו וכותבת לי 'הכל בזכותך' - אני מקבלת בחזרה את הכוחות שאבדו לי. ואז אני מזכירה לעצמי את מה שאני משננת בכל הזדמנות מול החולים בעמותה: נכון, אני חולת טרשת, אבל אני לא רק. אני עוד כל כך הרבה דברים. אפשר לחיות חיים מלאים עם הטרשת".
• • •
אני שואלת אותה למה היא לא עוברת לדירת קרקע או לבניין עם מעלית. לשאלה הזאת יש לה תשובה מוכנה מראש: "אני לא חושבת על ההתקף הבא. אני חושבת כאן ועכשיו, וכאן ועכשיו יש לי 67 מדרגות, שהן יופי של פיזיותרפיה לרגליים שלי וחוסכות לי נסיעה למכון שיקום, שבו ייתנו לי לטפס על גרם מדרגות מלאכותי. אני מטפסת לבית שלי בגאווה גדולה, ויש לי שכנים מקסימים שמבינים את הרמז, כשאני תולה את שקית הזבל על הדלת שלי".
רוקדת עם המורה רואי שמש. קטפו את המקום הראשון בתחרות "מורה־תלמיד" // צילום: ראובן קפוצ'נסקי
באחד מאותם ימים שבהם היתה ענת נצורה בביתה, מחכה למימוש ההסכם שעשתה עם הטרשת, היא התגלגלה בעזרת הכיסא המשרדי אל המטבח וביקשה לקלף לעצמה ביצים קשות. "את הכל עשיתי עם יד אחת, ואיכשהו הקערה מצאה את דרכה אל הרצפה, התנפצה לרסיסים הכי קטנים שרק אפשר. וזהו, אני יחפה, כי אין לי מה לנעול נעליים כשאני משותקת. כל הבית הקטן שלי מלא רסיסים, ואני צריכה לחכות לחברה שלי, שתוכל להגיע רק אחר הצהריים".
"אני יכולה לבחור אם אני קורבן של הנסיבות או פועלת על פי הנסיבות, ואני לא מוכנה להיות קורבן בשום אופן", היא אומרת בביטחון מעורר השתאות. "החלטתי להעביר את ההמתנה לחברה שלי בצפייה בסרטים. לא סרטים בסגנון 'הילארי וג'קי', שמבוסס על הביוגרפיה של הצ'לנית ז'קלין די פרה, שהיתה חולת טרשת. כי אני לא אעמוד שוב בסצנה הקשה שבה היא יושבת באולם עם הצ'לו ומאבדת את השליטה על הסוגרים תוך כדי קונצרט ענק. זו סצנה שלא יוצאת לי מהראש.
"אבל כן צפיתי ב'ניחוח אישה'. וכשהגיע הקטע הפנתיאוני הזה, שבו אל פצ'ינו רוקד טנגו עם הבחורה היפהפייה, ואני על הספה, שברי זכוכיות בכל הבית שלי, בדיוק באותו רגע נולד החלום שלי לרקוד טנגו. זה לא משנה שבאותו רגע לא יכולתי אפילו לעמוד. זה לא משנה שהיד היתה משותקת. וזה גם לא היה משנה שלא ממש ידעתי אם ההתקף יחלוף או יישאר לתמיד.
"מה שכן ידעתי זה שאני רוצה לרקוד טנגו. ובחוסר הוודאות של אותם ימים, ידעתי בוודאות שזה בדיוק מה שאעשה".
• • •
לאחר שהתאוששה מההתקף חיפשה ענת מורה לטנגו. היא מצאה את רואי שמש (37), מורה לריקודים סלוניים ומתמחה בריקודים לטיניים, והחלה ללמוד לרקוד. בתוך כמה חודשים כבר התחרתה בתחרויות שמיועדות ל"מורה־תלמיד", ויחד עם רואי קטפה את המקום הראשון, בלי שמי מהשופטים יידע בכלל שהיא חולת טרשת. במהלך התקופה הזאת גם ירדה 22 ק"ג, על אף ולמרות הסטרואידים.
"אז כן, התמכרתי", היא אומרת ומראה לי בטלפון הסלולרי את סרטון הריקוד המשותף שלהם בבית האופרה, בתום הרצאה שהעבירה על סיפור חייה. "ואני לא אפסיק לרקוד. הריקוד מחזק לי את הרגליים, תורם לי ליציבות, לשיווי המשקל, לאיך שאני מחזיקה את הגוף, לקואורדינציה. את קולטת שרואי מסובב אותי פה ואני נשארת יציבה? מי היה חולם שכל זה יקרה בעקבות ההתקף?
"הייתי משותקת חודש, ומבחינתי למדתי ללכת פעמיים. פעם אחת אחרי ההתקף, ובפעם השנייה כשלמדתי את צעדי הריקוד, שהם מבחינתי צעדי החיים. למדתי איך מניחים את הרגל, את העקב, איך מחזיקים ומאזנים את הגוף.
"כשהבנתי מה הריקוד עושה לי, פתחתי קבוצת מחול שיקומי לחולי טרשת. אנחנו הכי 'רוקדים עם טרשת', ואני ממש חושבת שהבחירות שלנו איך לחיות עם המחלה חשובות לא פחות מהתרופות שאנחנו מקבלים".
"כשענת הגיעה אלי, לא ידעתי בכלל מה זה טרשת", מספר רואי. "לא הכרתי את המחלה הזאת. אמרתי לה, 'אני לא מטפל, אבל אשמח לרקוד איתך'. התחלנו לרקוד טנגו, כי זה היה החלום שלה, וגילינו שזה משפר לה את התנועתיות, את היציבה, וכמובן, עושה פלאים גם במישור המנטלי.
"היום אנחנו רוקדים עוד הרבה סגנונות, והיא מתקדמת מאוד. יש לה כושר התמדה יוצא דופן, ואני מאוד מתרגש מהאכפתיות שלה לקהילת חולי הטרשת, העשייה שלה למענם נפלאה".
מחר תצעד ענת שני קילומטרים וחצי בטריאתלון הנשים בהרצליה, כבר פעם שנייה שהיא צועדת בו. ביום שישי הבא היא תשתתף במירוץ־צעדה שמארגנת העמותה שלה להעלאת המודעות לטרשת נפוצה, בהשראת אירועי "MS WALK" ו"MS RUN", שנערכים ברחבי העולם. ענת השיקה קמפיין גיוס המונים כדי לממן את עריכת המירוץ ולהגיע לכמה שיותר אנשים.
"אני כבר לא ארוץ במירוץ הזה, אבל אני אצעד ועוד איך", היא מצהירה. "שנה וחצי אחרי ההתקף ביקשתי שוב לרוץ, אבל מיכל, המאמנת הפרטית שלי, אסרה עלי בתכלית האיסור. העברתי את עולם ניהול הסיכונים, שאני מכירה כיועצת השקעות, לחיים האישיים שלי והבנתי שאם ארוץ, אסכן את הריקודים שאני כל כך אוהבת.
"אז ויתרתי על החלום הזה. אני כבר לא ארוץ, ואני לא אשחק כדורעף, כמו בתקופה שהכרנו. אבל אני כן אעשה מצנחי רחיפה, אני כן אגלוש על סאפ, אני כן אמשיך לרקוד ואני אצעד בטריאתלונים. ואני אקיף את עצמי באנשי מקצוע נפלאים, שיעזרו לי לנהל את הסיכונים, לא יוותרו לי ולא יוותרו עלי".
• • •
מיכל, מאמנת הכושר שלה, שמלווה אותה כבר שלוש שנים, אומרת ש"האישה הזאת לא מכירה את המושג 'לא יכולה'. היא לא מוותרת על כלום, לא לעצמה ולא לאחרים. היא מביאה איתה השראה גדולה ומוכיחה שאפשר לחיות עם טרשת. אבל למדנו יחד שלא 'הכל בראש', כי יש גם את הרגליים, שמאותתות שמספיק, ושלא כדאי לוותר על הריקוד בגלל הריצה".
לא פעם שואלים את ענת "אז איזו חולת טרשת את, שעובדת ורוקדת וצועדת ומתגוררת לבדך בקומה רביעית ללא מעלית?" והיא עונה: "אני חיה עם טרשת נפוצה קרוב ל־27 שנה. חיה עם. לא מגדירה את עצמי חולה. אני מרגישה את הטרשת שלי כל יום, שלומה טוב, והיא נחמדה אלי רוב הזמן. יש ימים שהיא ממש לא, ובכל מקרה, היא תמיד נמצאת".
היא עדיין מייחלת לזוגיות, ומרגישה שהיא מתקרבת למימושה בצעדי ענק. "אין שום קשר בין הרווקות שלי למחלה. יש לי מספיק חברים וחברות בריאים לחלוטין, שהם עדיין רווקים. כן, יש את כל הדילמות שעולות: לכתוב על המחלה בפרופיל באתר ההיכרויות, או לא לכתוב? לספר בדייט הראשון או לא לספר? כבר השתמשתי בנשק של 'אני חייבת לחזור הביתה כדי להזריק' בדייט מטרחן.
"אני יודעת בוודאות גמורה שאני צריכה להיות מכווננת וממוקדת לעניין, אבל אני לא צריכה לעשות לעצמי הנחות או להתפשר רק כי אני חולת טרשת. אני לא פחות בגלל שיש לי טרשת, ואני לא רק טרשת.
"סמוך לגיל 40 בחרתי בחירה מושכלת וקרה לא ללדת ילדים. הטרשת לא היתה הפקטור להחלטה הזו בשום צורה שהיא. יש המון אימהות חולות טרשת, וידוע שתקופת ההריון דווקא מיטיבה עם חולות. נסיבות חיי שלי הביאו אותי להחלטה לא להפוך לאם חד־הורית, ואני שלמה עם ההחלטה הזאת.
"מצער אותי שהשיח בחברה הישראלית גורס שאם את לא אמא, את לא יכולה להיות מאושרת, שאת לא באמת חווה את החיים השלמים. אני לא מסכימה עם ההצהרות האלה. אני דוגמה מהלכת, בעצם מרקדת, לעובדה שאפשר לחיות חיים שלמים ומסופקים גם ככה".
hagitr@israelhayom.co.ilמירוץ וצעדת MS ייערכו ב־2 ביוני, באיצטדיון בהדר יוסף. הצעדה העממית חינם, עלות ההשתתפות במירוץ: 80 שקלים. להרשמה ולמידע: www.realtiming.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו