"המוסיקה בחרה אותי"

אמן הפסנתר אריה ורדי הופיע כסולן תחת שרביטם של מנצחים גדולים, חלק במה עם אמנים חשובים וזכה בפרסים בינלאומיים • אך יותר מכל הוא ידוע כמחנך מוסיקלי והמנגיש הגדול של המוסיקה הקלאסית דרך התוכנית "אינטרמצו עם אריק" • רגע לפני קבלת פרס ישראל, הוא מתראיין

"אולי גם הוראה היא סוג של קונצרט". אריה ורדי בביתו בתל אביב // צילום: גדעון מרקוביץ // "אולי גם הוראה היא סוג של קונצרט". אריה ורדי בביתו בתל אביב

"ברמה העקרונית אני נגד תחרויות", אומר אריה ורדי, שיקבל ביום העצמאות הקרוב את פרס ישראל למוסיקה. זו הצהרה מפתיעה מפיו של מי שמכהן כבר שנים כראש חבר השופטים בתחרויות רבות ובהן התחרות הבינלאומית לפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין, שתיפתח השנה ב־25 באפריל.

"העניין הוא שאין אופציה יעילה יותר. אם הפסנתרנים הצעירים היו מגיעים רק לרסיטלים, כמה אנשים היו באים? והנה, בתחרות האולם מפוצץ! אני מאמין בתחרות עם מתכונת פסטיבלית: נגינה לקהל במעמד שופטים, ולא להפך. אני רוצה לקרב את התחרות לקונצרט רגיל: שיהיה אפשר למחוא כפיים בין יצירות, ואפילו לנגן הדרנים, מה שכלל לא נהוג בעולם התחרויות". 

דבריו של ורדי באים על רקע ביקורות קבועות שנשמעות על תחרויות הפסנתר, הטוענות כי "תחרויות זה עניין לסוסים" ולא לפסנתרנים, וכי קשה לאמוד אמנות בכלל, ואיכות נגינה בפרט, במדדים מדויקים. עם זה, תחרויות הפסנתר משמשות זה שנים דרך המלך לפריצה בינלאומית, ומעטים הפסנתרנים הזוכים להכרה רחבה בלי להשתתף בתחרויות. 

ורדי מכיר על בשרו את התסכולים של תחרויות הפסנתר, כפסנתרן שהשתתף בעצמו בתחרויות. "כשזכיתי בפרס השני בתחרות 'אונסקו'  בשנת 1961 לא חילקו פרס ראשון, והרגשתי שהיתה הרבה פוליטיקה מאחורי הקלעים. רוב השופטים באו ממדינות קומוניסטיות והם תמכו במועמדים שלהם. לשופט הרוסי היה תפקיד אחד - לתת את הפרס למתחרה רוסי. הם לא רצו לתת לישראלי את הפרס הראשון".

האם גם בתחרות רובינשטיין נעשו טעויות שיפוט? 

"רק פספוסים קטנים, שום דבר גדול. בפאריס, בתחרות מרגריט לונג, לא העלו את דניאל ברנבוים שלב - זה פספוס רציני! אצלנו היתה ב־2008 פסנתרנית שניגנה מעולה בשלב הראשון (חטיה בוניאטישווילי שכוכבה דרך מאז; מ"א). כולם הרגישו שהיא הפייבוריטית, אבל בגמר היא ניגנה יצירה שהיא פשוט לא הכירה מספיק. זה היה ממש לא טוב. היה אז הרבה תסכול מצד הקהל, שמאוד אהב אותה, אבל אי אפשר להאשים את השופטים".

טענות אחרות שעלו כנגד תחרויות הפסנתר עסקו בשאלת האובייקטיביות של השופטים, למשל בנוגע להשתתפות מתחרים שהם גם תלמידים של שופטים מסוימים. "בתחרות רובינשטיין לא משתתפים תלמידים בפועל של השופטים", אומר ורדי, "יש אמנם תלמידים לשעבר, אבל רק אחרי שנת צינון. כשתלמידי בוריס גילטבורג התחרה ברובינשטיין לא התראינו כל השנה שלפני התחרות. הטלנו על עצמנו חרם דרסטי כדי לעמוד בדרישות האתיות החמורות ביותר".

אולי פשוט יותר להסתיר את המתחרים מעיני השופטים?

"היו תחרויות שהמתחרים ניגנו מאחורי מסך, אבל זה לא הלך. כבר 400 שנה שאנו רגילים לראות את העשייה המוסיקלית. חלק ניכר מהאינפורמציה היא חזותית. אם אתה רוצה לדעת מי הטוב ביותר למופע בימתי, אתה צריך לראות".

 

תמונה אידילית שנהרסה 

ורדי נולד בשנת 1937 לאם מורה ואב נוטר במקווה ישראל, "המקום היפה ביותר בעולם", לדבריו. אבל מה שמתחיל כתיאור של ילדות אידילית נעשה במהרה לתיאור של סיוט. "היו צולפים עלינו כל הזמן ממערב מתל א־ריש (היום שכונת תל גיבורים בחולון; מ"א), וממזרח מהכפר יזור (אָזוֹר של ימינו; מ"א), שהיו מרוחקים בערך כקילומטר מאיתנו". 

ורדי מתאר את היריות וקולות הנפץ כפסקול המוסיקלי של ילדותו, על רקע מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות. "בקירות הבית נתקעו כדורים ועל החלונות היו שקי חול עבים. אני זוכר לילה טעון במיוחד. הגיעה אלינו יחידת לוחמים שישבו עם נשקם באולם הספורט ונראו לי רציניים מאוד. יפה ירקוני הגיעה לעודד את רוחם ושרה להם. מאוחר יותר, בלילה, שמענו את קולות הקרב, המון יריות, קרב איום ונורא. אחר כך באו אמבולנסים. בדיעבד זה היה קרב לא מוצלח, אבל הרואי מאוד".

אין תחרות שחפה מפספוסים. המנצח אשר פיש והמתחרה אנטוני ברישבסקי בתחרות ע"ש רובינשטיין, 2014 // צילום: אלכס קנטור

כשהכדורים שורקים מעל ראשו במקווה ישראל, היה קשה לחשוב בכלל על קריירה של מוסיקאי. "אבל זה לא אני שבחרתי במוסיקה", הוא אומר, "זו היא שבחרה אותי. הוריי אהבו מוסיקה, היה רדיו בבית ומאוחר יותר גם פטפון, אבל פסנתר לא היה. סיפרו לי ששרתי עוד לפני שדיברתי. הייתי מין פלא מקומי בשכונה: תינוק עומד בלול ושר את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון. היה ברור להוריי שאעסוק במוסיקה. זה היה ברור גם לשכנים, זו היתה החלטה קהילתית", הוא מחייך.

"אני רציתי מאוד לנגן בכינור, אל תשאל אותי למה, אפילו לא ראיתי כינור אז, אבל לא היה מורה לכינור בסביבה. ולכן, למרות הזמנים הקשים, חיפשו ומצאו לי מורה לפסנתר, והבטיחו לי שזה זמני, עד שימצאו לי מורה לכינור. עד היום הפסנתר זה עניין זמני אצלי", הוא צוחק.

ורדי התמיד עם לימודי הפסנתר ה"זמניים" והוכיח את כישרונו העצום במהרה. בגיל 15 עלה לראשונה על במת הקונצרטים, מאוחר יותר המשיך ללימודים באקדמיה למוסיקה בתל אביב ומשם המשיך ללימודים בחו"ל. בדרך שירת בצבא כמפקד תזמורת הגדנ"ע ואפילו למד משפטים, "מתוך שעמום", אף שלא עסק בכך מעולם. 

על מפת הפסנתרנים הבינלאומית עלה עם זכייתו בשתי תחרויות נחשבות. תחילה, ב־1960, בתחרות שופן בישראל, שלאחריה הופיע לראשונה כסולן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ושנה לאחר מכן, כאמור, בתחרות אנסקו.

מאז המשיך ורדי לקריירה מצליחה הן כאמן מופיע והן כאמן מקליט. הוא הופיע כסולן תחת שרביטם של מנצחים גדולים דוגמת זובין מהטה, לוקאס פוס, גוסטבו דודמל, קורט מאזור ואחרים, וחלק את הבמה עם אמנים חשובים שבהם יו יו מא וראדו לופו. הקלטותיו שיצאו בחברת RCA האמריקנית זכו בפרסים בינלאומיים. ורדי לא הסתפק בנגינה בלבד. הוא משמש זה שנים מנצח, וכשהיה צעיר גם הלחין ("קימפזתי בלי הפסקה", הוא אומר בסלנג של מוסיקאים מלשון קומפוזיציה; מ"א) ואף למד אצל מלחינים דגולים כמו פייר בולז וקרל־היינץ שטוקהאוזן. 

אך אולי יותר מכל, ורדי הוא מחנך דגול. יש בו רצון עצום לחלוק את אהבתו הגדולה למוסיקה ואת הידע הפנומנלי שלו עם הזולת, יהא זה פסנתרן סיני צעיר מחונן או צופה טלוויזיה ישראלי. ורדי נחשב למנגיש הגדול של המוסיקה הקלאסית, והוא חותר זה שנים לסלילת דרכים ללבבות המאזינים. במסגרת "אינטרמצו עם אריק", תוכנית הטלוויזיה הנצחית־כמעט שוורדי משמש לה גם תסריטאי, צולמו כבר מאות פרקים, ועוד לפני כן יצר ורדי את התוכניות "כיתת אמן", "פרקי בארוק", "שיחות מן המקלדת", "שיחה בעשר אצבעות" ו"צלילים מן ההיכל". 

במקביל העמיד ורדי, אחד המורים החשובים בעולם, דורות של פסנתרנים, שחלקם הגיעו לצמרת העולמית. עם תלמידיו הרבים נמנים - וזו רשימה מקוצרת במיוחד - יפים ברונפמן, יונדי לי, אסתרית בלצן, להב שני ואף שלומי שבן ושלמה גרוניך. הוא משמש פרופסור לפסנתר הן באקדמיה בתל אביב והן בבית הספר הגבוה למוסיקה בהאנובר, ועד היום, כשהוא בן 80, הוא מלמד כיתות אמן בכל העולם. לפני כחודשיים הוכרזה זכייתו בפרס ישראל, ובנימוקי ועדת הפרס צוין כי "אריה ורדי הוא מוסיקאי ופדגוג דגול [...] אשר השפיע השפעה מכרעת על עיצוב דמותה העכשווית של תרבות המוסיקה הקלאסית בעולם".

עם זאת ורדי נותר צנוע, אפילו נחבא אל הכלים. כשאני שואל אותו אם הכין כבר נאום למעמד חלוקת הפרס, הוא נבהל ושואל ברצינות, "אני אצטרך לומר משהו?"

לא התכוונתי להבהיל.

"כשהייתי צעיר התרגשתי מאוד מדיבור ומנגינה מול קהל. כל החיים אני מתמודד עם זה. מעטים האמנים שאין להם את זה. העבודה בטלוויזיה היא מבחינות רבות מאבק נגד עצמי. אבל מוסיקה היא תקשורת, וכך גם טלוויזיה, ואני מאמין גדול בכוח שלה. העבודה בטלוויזיה היא גם כיף גדול, אני אוהב מאוד לשחק בצעצוע הנהדר הזה, וזה גם אידיאליזם".

 

לנגן במינוס 30 מעלות

אני נפגש עם ורדי ימים ספורים אחרי חזרתו ארצה ממסע קונצרטים בסין, בחרבין, מטרופולין ענק בצפון־מזרח סין, קרוב לסיביר, שבו מתגוררים יותר מ־10 מיליון בני אדם. ורדי חזר מלא חוויות. "הייתי בסין לראשונה מייד לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים איתה, לפני 25 שנה. אז סין היתה מדינה אחרת, לא היו אולמות קונצרטים, לא היו מכוניות ברחובות. בתוך דור אחד נוצר מהפך מדהים, תרבותי וטכנולוגי. הם בנו נמלי תעופה עצומים, אולמות קונצרטים עם אקוסטיקה מעולה, הקהל באולמות בסין מאוד צעיר ומאוד צמא לתרבות מערבית. הבעיה היחידה שם היא מזג האוויר. מינוס 30 מעלות בחוץ. הם קנו לי מעיל", הוא צוחק, ומראה לי תמונה שלו עטוף כולו במעיל וברקע פסטיבל הקרח הנודע של חרבין.

אפשר בכלל לנגן באקלים כזה?

"בכזה מזג אוויר בכלל לא נמצאים בחוץ, הרכב מביא אותך היישר לתוך המבנה. אגב, תמיד סבלתי מאצבעות קרות לפני קונצרטים, אני תמיד מצויד בבקבוקים חמים". 

ורדי מבקר בסין הרבה בשנים האחרונות - "מייחסים לי שם כוחות על־טבעיים", הוא אומר, חצי בצחוק חצי ברצינות - וכמה מתלמידיו הבולטים באים מן המזרח הרחוק. "הנהייה אחרי המוסיקה הקלאסית בסין היא אדירה, ההורים דוחפים את ילדם - היחיד בדרך כלל - ורוצים להעניק לו את החינוך הכי טוב שאפשר. האמא הסינית עוד יותר משוגעת מהאמא היהודייה, והאמא הקוריאנית - על אחת כמה וכמה. התחרות שם אכזרית ביותר. יש שם הסללה מגיל צעיר מאוד. שמעתי על מקרים קשים מאוד של הישגיות נוראה ומלחיצה מאוד.

"מצד שני, הנכונות של התלמידים הסינים והקוריאנים לעבוד ולהתאמן היא בלתי מוגבלת ממש. הם לא שואלים שאלות, גיל ההתבגרות אצלם לא מביא לנפילה, יש להם אפילו יתרונות פיזיולוגיים מסוימים: יש להם אצבעות גמישות מאוד. אולי זה בגלל האכילה בצ'ופ־סטיקס?" הוא מחייך. "היום המזרח הוא הספק הגדול ביותר של נגנים. הם שונים מאוד. הם כל כך מתמסרים, כל כך מאמינים, מה יקרה כשהם יפסיקו להיות תלמידים ויתחילו ללמד?" הוא תוהה בקול. 

איך המצב אצלנו ביחס למזרח הרחוק?

"פה המצב לא מזהיר. בדור שלי כל ילד ניגן בכלי, היום לא. בקוריאה יש - בסאול לבדה - 100 אולמות קונצרטים! כמה אולמות טובים יש בארץ? אבל אנחנו בתקופת מעבר, הוראת המוסיקה בארץ השתנתה מאוד. פעם היתה קבוצה מגוונת מאוד של מורים מארצות שונות. עם השנים המאגר השתנה ויש בעיקר מורים מרוסיה שהביאו תרבות אינסטרומנטלית יוצאת מן הכלל וגם דגשים חדשים. היום מלמדים גם מוטיבציה, מבקשים לייצר כישרון ולא רק לטפח אותו".

 

נע בין העולמות

עבור ורדי ההוראה היא ייעוד, אף שבנו, אמיר, רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי שיבא, לא נעשה מוסיקאי. "בזה נכשלתי", הוא אומר בחיוך. "לא כל אחד יכול להיות מורה טוב. מורה צריך מידה של חוסר אגו. מי שמרוכז בעצמו לא יכול ללמד. אני לומד מהתלמידים שלי יותר ממה שאני מלמד אותם", מצטנע ורדי, "הם לא פחות כישרוניים ממני, רק שלי יש יותר ניסיון. אני לוקח תלמידים מצטיינים ומנסה להפוך אותם לכוכבים. ההוראה גילתה לי דברים על עצמי שלא הייתי מגלה בלעדיה".

כמובן, להוראה יש מחיר - היא באה על חשבון טיפוח הקריירה כפסנתרן. "יכול להיות שהקריירה שלי הושפעה מכך, אך אם אתה רוצה להיות מורה טוב ומסור אתה צריך לתת גם את הלב וגם את השעות. אבל אולי גם הוראה היא סוג של קונצרט, קונצרט של אחד לאחד?" הוא תוהה. "חשוב לי להתעקש שהתלמיד יבטא את עצמו, להבין ממנו מה מתאים לו, מה טוב בשבילו. צריך להיות זהירים. לפעמים ההוראה משפיעה לרעה על הנגינה, היא עלולה למשל לנטרל את האינטואיטיביות בנגינה".

כיום ורדי מחלק את זמנו בין הארץ לחו"ל. כשהיה צעיר יותר ונסע ללמוד בשווייץ חשב לחיות בחו"ל באופן קבוע. "גרתי בשווייץ בעליית גג קפואה, ללא הסקה, וקפאתי מקור. לא הייתי צריך פריג'ידר, הכל היה קפוא. אבל חוויית הלימוד היתה כל כך מרתקת שלא הרגשתי בַּקוֹשי. אני צבר, אבל מעולם לא הרגשתי שייך להתנהגות, לנימוס, לתרבות בארץ", הוא מתוודה פתאום, "באירופה הרגשתי מאוד בבית.

"אני זוכר את חופשת המולדת הראשונה. חזרתי ארצה והסתכלתי על הכל בעיניים חדשות... כעבור שנים החלטנו לחזור ארצה. זו היתה החלטה קשה, אבל המשפחה, הציונות של ההורים, הלימוד - כל אלו הכריעו את הכף. מאז אני נע בין אהבת אירופה ואהבת ישראל. אני נע בין העולמות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר