החיים זה הקול

"אני אוהב אותך, בולטי! ויסלחו לי אשתי או-לי ובנותיי סיוון וסביון", זעק מאיר איינשטיין למיקרופון, רגע אחרי שיוסיין בולט זכה בזהב בריצה ל-200 מטרים באולימפיאדת לונדון. לא, זה לא היה משה גרטל הצבעוני. זה היה איינשטיין, האיש עם התדמית הממלכתית. "יכול להיות שבתת-מודע נדבקתי מגרטל", הוא מודה ומתפקע מצחוק.

מה קרה-

"התלהבתי, התלהבות היסטרית. אני משדר כבר עשרות שנים, ומעולם לא הזכרתי את המשפחה בשידור. אחר כך ניסיתי להבין מאיפה זה בא לי בכלל. זאת יציאה חריגה. אני יודע שזה שואו, אבל אני לא מנסה לצבוע את השידור בצבעים אישיים. אני שומר על המשפחה שלי מכל משמר, אבל בגלל שכבר הרשיתי לעצמי להגיד בשידור שאני אוהב מישהו, אז חשתי מין חובה להתנצל בפני אלה שאני באמת אוהב. אתה מבין-"

אז גרטל לא לבד.

"אני דווקא אהבתי את השידורים שלו. נחתתי בלונדון רק בשבוע השני, לקראת פתיחת תחרויות האתלטיקה, והספקתי עוד בארץ לראות אותו משדר. אחרי שהוא נשא את דרשת הפרידה שלו התייחסתי לזה בשידור ואמרתי לו: 'גרטל, התמוגגתי'. תשמע, אני הרי מכיר אותו לא רק בשידור, ואני אומר לך, זה אותו בן אדם. ככה הוא גם בחיים. הפעם זה היה במינון גבוה יותר".

בא לך להיות כמוהו? קצת יותר משוחרר בשידור?

"אני חושב שאני משוחרר מאוד. את ההתלהבות שלי שומעים היטב כשיש משחק או אירוע".

השידורים שלך מלונדון היו מוקפדים מאוד.

"אני מקפיד על הכנה מדוקדקת. באולימפיאדה היו ימים שלא הספקתי לאכול אפילו סנדוויץ' בין תחרויות הבוקר והערב. אני וד"ר גלעד ויינגרטן בילינו שעות מול המחשב, בכל המקורות שיכולנו, והוצאנו את כל החומר שאפשר על הנפשות הפועלות, כדי להגיע מוכנים היטב לשידור בערב".

"האקטואליה חסרה לי"

מאיר איינשטיין, האיש והבלורית, הוא בוודאי שדרן הספורט העסוק בארץ. מי שהתחיל באמצע שנות ה-70 כסטודנט בלונדון שמעביר ידיעות ספורט לרשת ב', בעידודו של גדעון הוד ("אני חייב לו תודה גדולה"), התפשט בערך לכל ערוצי הספורט בישראל. תראו אותו צווח "שערררר" בצ'רלטון (ספורט 1 וספורט 2), במשחקי הכדורגל מליגת העל שלנו ומהליגות האירופיות. תשמעו אותו בתוכנית יומית ב-103FM, מנסה לרסן את "הקוף" רון קופמן, את צביקה שרף ואת משה פרימו. את האולימפיאדה הוא שידר עבור הערוץ הראשון, וגם אם תזפזפו במקרה לערוץ הספורט במוצאי שבת, תפגשו את רעמת השיער שלו. גם שם, איך נאמר בעדינות, תרבות הצעקות מגיעה לשיאים חדשים. אל תטעו, איינשטיין נהנה מכל רגע.

"זה לא שמישהו החליט, 'יאללה, נתחיל לצעוק'. יושבים שלושה אנשים סביב מיקרופון פתוח, שידור חי. מתחיל להתפתח דיון, ולכל אחד יש דעה. ואז אחד אומר ככה, השני אחרת, והתרבות שלנו בארץ היא שבדרך כלל מתפרצים אחד לדברי האחר, וככה הדיון מתלהט. הכלל שלי הוא שיהיה איזשהו סדר, שהמאזין לא ישמע בליל של צעקות אלא דיון ער".

איפה הגבול?

"כשיש גידופים וקללות. זאת חריגה מהכללים. אם זה לא גולש לשם, הכל חלק מהדיון. לפעמים אני יודע מראש שהקוף חושב אחרת ממני, אז אני מלבה את העניינים בכוונה".

ובכל זאת, השיחה בשידור בין קופמן לבן כספית ירדה לרמות נמוכות מאוד.

"אני חושב שכל מי שהשתתף בעניין הזה מצטער עליו בדיעבד. לא צריך להגיע למקומות האלה, כי ברגע שאתה משתמש בלקסיקון כזה, כבר לא תזכה לאהדת הקהל. אף אחד לא יגיד לי: 'וואלה, יופי, קיללת אותי'. אבל תשמע, חובבי הספורט אוהבים את זה. זה קורה גם במגרש, גם בהיכל. היה פנדל, לא היה פנדל, היה נבדל, לא היתה עבירה. אני גם רואה את התגובות שאנחנו מקבלים על השידורים, והן טובות למדי. אנחנו כן שומרים על תרבות דיון מסוימת, ועם זאת לא נקלעים לעוד דיון משמים או ראיון קלישאתי עם עוד מאמן".

ב"שבת ביציע" בערוץ הספורט זה אותו דבר.

"כן, יש את הכיסוחים, את הוויכוחים. אף אחד לא כופה על אף אחד שום דבר. תסכים איתי שאם יושבים ארבעה אנשים בפאנל וכולם חושבים אותו דבר, אז לצופה זה הרבה יותר משעמם".

איזו תוכנית טובה יותר, שלך ב-103 או של אופירה אסייג, פיני גרשון ואייל ברקוביץ' ב-102-

"לנו יש אפיון משלנו, ונתוני ההאזנה מוכיחים את זה. 102 משדרים בסינדיקציה, אבל אם אתה לוקח את אזור תל אביב, אז ההאזנה לנו כמעט כפולה".

למעסיקים שלך בצ'רלטון אין בעיה שאתה עובד עכשיו גם אצל המתחרים הגדולים בערוץ הספורט-

"אני עושה בערוץ הספורט תוכנית שאין לה מקבילה בצ'רלטון, וקיבלתי אישור מהמנהלים שלי בצ'רלטון. זאת היתה ההתניה שלי כשפנו אלי מערוץ הספורט. אין כאן שום ניגוד עניינים. פה אני משדר משחקים, ופה אני מנחה תוכנית באולפן".

נשמע כמו נקודת שיא בקריירה.

"לא, עשיתי בעבר את כל הדברים במקביל. כשהייתי ברשות השידור, הגשתי יומנים ברשת ב' ושידרתי בטלוויזיה והנחיתי את 'שירים ושערים'. כשהייתי בערוץ 10 שידרתי גם בצ'רלטון, עשיתי גם אקטואליה, תוכניות בוקר, פינות ספורט במהדורת החדשות. היום חסר לי משהו. אין לי את האקטואליה, ואני מאוד אוהב את זה.

"אני נזכר כל הזמן בשיחה שלי עם מנהל הרדיו בזמנו, גדעון לב ארי ז"ל. יום אחד הוא בא אלי והציע לי להיות כתב כלכלי במקום גדי סוקניק, שקיבל איזו שליחות. הוא אמר לי משפט שלא אשכח: 'תגיד, אבל אתה לא חושב שזה יהיה לא מכובד שאתה תלך לכנסת, לוועדת הכספים, אחרי שאתה צורח במגרשים-' השבתי לו שאם הוא נותן לי בחירה בין השניים, אני מעדיף את הספורט ומוותר על הכבוד להתחכך בחברי כנסת. למרות זאת הייתי כתב כלכלי כמה שנים טובות. היחיד שעשה את התפקיד בלי שלמד כלכלה".

לשדרי הספורט דרוש: יורש

איינשטיין יחגוג בחודש הבא יום הולדת 61, אבל הוא לא מרגיש זקן במיוחד. בטח לא כשלימינו יורם ארבל בן ה-70 ולשמאלו רמי וייץ בן ה-59. המונופול של שידורי הספורט בישראל נתון כבר שנים בידיים של השלישייה הזאת, ואיינשטיין מתקשה להסביר למה.

"היום, בניגוד לעבר, יש הרבה במות שאפשר לפרוץ דרכן קדימה. יש ערוץ הספורט, יש צ'רלטון, יש את כל הערוצים האחרים, ויש תחנות רדיו. אי אפשר להגיד שמישהו חסום או שעוצרים אותו ולא נותנים לו שידורים. שידור ספורט זה לא משהו שאפשר ללמוד, כמו להיות כתב חינוך. זה עניין של חיבור, של זרימה עם האירועים ועם המיקרופון. זאת שאלה של אם יש לך את זה. אולי זאת מחמאה שיש פה שדרים שקבעו איזה רף מסוים, ואם אתה לא מגיע לרמה הזאת, אתה כנראה לא מספיק טוב".

אז אתה מסכים שאתם משהו אחר.

"אני לא יודע. אני שומע את החבר'ה הצעירים משדרים, ויש שם בהחלט שדרים טובים".

אתה השדר הכי טוב-

"אני משאיר את זה לאחרים. אני המבקר הכי גדול של עצמי, ואני לא מדרג את עצמי".

אבל אתה בטוח השדר הכי מגוון-

"טוב, זאת עובדה. אני משדר ברדיו, משדר משחקים ומגיש תוכניות ספורט בטלוויזיה".

ואם אני אגיד שאתה השדר הכי טוב בארץ-

"אני לא אערער עליך".

יורם ארבל שדר טוב-

"אמרתי לך, אני לא אתן ציונים. קבעתי לי כלל שאני לא מדבר על שדרים אחרים ברמה האישית. לא רוצה ליפול לבור הזה".

חשת מבוכה כשהוא לא ראה את הביזיון במשחק השרוכים-

"אני לא הובכתי".

היה לך קשה בשבילו-

"אי אפשר להחליט שבשידור אחד אתה עיתונאי ובשידור אחר אתה לא עיתונאי. אבל אם התפיסה שלך היא כזאת שאתה מביע דעה או מנסה להביא את כל מה שאתה רואה, לא יהיו לך פספוסים".

ושם היה לו פספוס גדול-

"נדמה לי שגם הוא הודה בזה".

לך יכול לקרות דבר כזה-

"בוא נגיד שעד היום זה לא קרה לי. אתה צריך להיות ער לכל מה שקורה מסביב. אני מנסה תמיד להרחיב את התמונה לצופה. נניח, אם יש התרחשות על הספסלים שהמצלמה לא קולטת, אז זה חלק מהעניין".

אתה מדבר עם וייץ וארבל-

"כן, בהחלט. אני מדבר עם שניהם. אם אנשים משדרים עשרות שנים, אז אתה יכול להעריך את זה. אני חושב שזה הדבר הכי מובן".

רישיון נהיגה? אני-

מאיר איינשטיין נולד וגדל בהרצליה, והוא מתגורר בה גם כיום. אביו, יוסף ז"ל, היה ממונה על ביקורת מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה. אמו, בת שבע ז"ל, היתה מזכירת מועצת הפועלים. איינשטיין אוהד עד היום את הפועל הרצליה. בילדותו היה אוהד שרוף של הקבוצה; אביו נהג לקחת אותו לכל משחקי הבית בליגה השנייה. פעם, הוא אומר בעיניים נוצצות, היא אפילו הגיעה עד חצי גמר גביע המדינה!

"אני בעצם הגשמתי חלום ילדות. אני עובד עשרות שנים בחלום שלי. כבר בתור נער הייתי משדר. הייתי שומע את השידורים של נחמיה בן אברהם ז"ל והם מאוד קסמו לי. אז בטיולים השנתיים, לבקשת הקהל, הייתי לוקח את המיקרופון באוטובוס, ומהזיכרון משדר משחקים לילדים".

אוי ואבוי. היית חופר לילדים עם מכבי נגד הפועל-

"לא, אתה לא מבין, זה היה לבקשתם... (צוחק) לא הייתי כופה את עצמי. ולא הייתי משדר ליגה ישראלית, אלא את נבחרת ישראל... היו אז משחקים נגד יוגוסלביה, נגד יוון, והייתי זוכר את כל ההרכבים. טוב, נו, זה היה הזוי. במקום שירה בציבור, שידורי כדורגל".

איינשטיין עוד הגיע לשלבים האחרונים בקורס חובלים בצבא, ואז נפל ועבר לחיל השריון. במהלך שנות ה-70 נסע ללמוד תקשורת באנגליה, ושם הכיר בחורה ישראלית ששמה או-לי. "היא למדה עיצוב אופנה ונפגשנו באיזו מסיבה של הקהילה הישראלית, וזהו, בתוך שלושה חודשים היינו נשואים".

התחתנתם באנגליה-

"לא. באנו לכאן לקחת את הצ'קים, וחזרנו. התחתנו בדירה בירושלים, זאת היתה הודעת פתע כזאת, יש חתונה וזהו".

בתם הבכורה סיוון (34) היא מנהלת שיווק בחברה גדולה, וסביון (30) מפיקה פרסומות לטלוויזיה ולקולנוע. עכשיו היא עומדת להתחתן.

הוא מספר שהוא איש של בית. "אני לא מיושבי בתי הקפה, זה לא מעניין אותי. לא אוהב את החשיפה. ברחוב צועקים לי הרבה 'שעררררר' ו'מאיר, תסתפר!' לפעמים זה נחמד, הפרגון, ולפעמים זה מביך מאוד.

"לא יוצא לי ללכת הרבה למסעדות עם אשתי, אבל כשזה קורה, אני לא אוהב שאנשים ניגשים אלי. אני יוצא לחופשות רק בחו"ל. לונדון היא הבית השני שלי, אני יודע ששם הסיכוי שלי להיתקל בישראלים שיזהו אותי קטן יותר.

"אני זוכר שפעם לקחנו את הבנות לאילת. זה היה סיוט. חשבתי שיהיה לנו חופש, ופתאום כל אחד מציק לך. אמרתי שזהו, זאת הפעם האחרונה".

למרות התדמית המרובעת, הוא מוכן להישבע שיש בו צדדים שטותניקיים, שרק אשתו והבנות שלו מכירות. "יש לנו הומור פנימי, זר לא יבין זאת. אין לי מושג בבישול, בקושי חביתה וקפה אני יודע להכין. אבל אני כן מוריד מהשולחן, חביבי. בעניינים האלה, אני עקר בית למופת".

אתה אבא טוב-

"תראה, אתה שואל אם עשיתי עם הילדות שיעורי בית כשהן היו קטנות? לא, לא היה לי זמן לזה בגלל העבודה. אבל אני אבא דואג, ואם יש משהו שמפריע להן, זה מדאיג אותי. אנחנו משפחה קרובה מאוד, הכל על השולחן, אין סודות. לפחות פעם בשבוע אנחנו אוכלים יחד, כל המשפחה. המשפחתיות חשובה לי מאוד".

מוכן כבר להיות סבא-

"האמת, לא. זה משהו שאני אצטרך להתמודד איתו. יהיה לי קשה עם זה".

אשתו או-לי היתה מעצבת אופנה. "היום היא עושה חיים, וזה נהדר". היא גם הנהגת המשפחתית, כי למר איינשטיין - הנה פרט רכילות שלא ידעתם - אין רישיון נהיגה. "זה מעולם לא חסר לי, ומעולם לא ניסיתי ללמוד נהיגה. אני נוסע במוניות. גם ככה רוב הזמן, כשאני לא בשידור, אני בבית".

אינשטיין מעיד על עצמו כאדם סגור, "לא אחד שמשתף. אתה מספר פה על המשפחה שלי, ומעולם לא דיברתי על זה. זה לא בא לי בקלות. אני לא רוצה להיות סלב, לא רוצה להגיע למדורי הרכילות. רק למכור את הצד המקצועי שלי. ההתעניינות בי מביכה אותי".

בשנים האחרונות לא מפסיקים לחקות אותך.

"בכיף. זה מצחיק אותי מאוד. גייסו אותי פעם למערכון ב'בובה של לילה'. ירון ברלד, שמחקה אותי, בא אלי ואמר: 'מאיר, אני מקווה שאתה לא כועס עלי'. עניתי לו שהוא מגלגל אותי מצחוק. והוא בשלו, בא אלי שוב: 'מאיר, תגיד שאתה לא כועס'. זה הצחיק אותי. גם ב'ארץ נהדרת' זאת לא היתה הפעם הראשונה. אלי פיניש כבר חיקה אותי בעבר, ומאוד צחקתי. אין לי בעיה לצחוק על עצמי".

בלילות הוא כמעט לא ישן כי האדרנלין עובד שעות נוספות אחרי שידורים, ואיינשטיין, איש יסודי שכמותו, עושה פוסט מורטם ומנתח לעצמו מה היה לנו שם. רק כשהוא מגיע הביתה הוא נרגע, בדרך כלל עם ספר טוב ("אני סולד מתוכניות ריאליטי"). "אני אוהב מאוד לקרוא ביוגרפיות של מנהיגים. עכשיו יש לי ליד המיטה את הביוגרפיה של מאו דזה-דונג, שחושפת את השחיתויות שלו. בכלל, אני אוהב מאוד פוליטיקה, גם ישראלית וגם אמריקנית ובריטית. אני לא רוצה להיות בתוך הפוליטיקה, אבל כל מה שקשור לזה מעניין אותי מאוד".

הוא ישן בדרך כלל ארבע שעות בלילה, ומתחיל את היום בסביבות שש וחצי בבוקר. לוגם שתי כוסות אספרסו רצופות "כדי להתעורר כמו שצריך", ועובר על העיתונים. אחר כך ייצא עם אשתו להליכה בחוף, ויחזור הביתה לחטוף תנומה קצרה לפני השידור בערב.

את שבת בבוקר, רגע לפני שפורצת הסערה השבועית בכדורגל, הוא הכי אוהב. "אני יושב בבית, קורא, שומע שירים עבריים ברדיו ונרגע. אלו שעות קסומות. למרות שזה יום עבודה, אני מוצא לי את הרגעים הנהדרים האלה".

הוא אדם יסודי מאוד, קשה לתפוס אותו לא מוכן. "לפני שידור אני לומד המון על הקבוצות. לומד את ההרכבים, את השחקנים, מוציא נתונים, מגיע למשחק עם הרבה ידע. אני לא יושב בשידור עם דפי סטטיסטיקה, אבל יש לי נתונים מניידת השידור שעולים על המסך, למרות שבדרך כלל אני כבר מכיר אותם. תמיד היה לי זיכרון טוב, כך שבתוך כמה דקות הייתי לומד את השחקנים, השמות והמספרים. מה שכן, לפעמים לא רואים כל כך טוב ודברים מפריעים, אז יש לי כל מיני שיטות זיהוי. נניח, לפי השיער או סרט על הראש או תחבושת על היד, כל מיני טריקים של שדר".

את ההתלהבות שלו במשחקים ובאירועים לא קשה לשמוע ולהרגיש. "אני חי את השידורים שלי", הוא מחייך, "ולא רק כשאלה שידורים של הנבחרת או של קבוצה ישראלית. תשאל את הפרשנים שלידי. כשאני מתלהב אני זז, קופץ, אני לא איזה נציב מלח. אני משדר עם כל הגוף, עם הידיים. לפעמים אני נותן מכה מתחת לשולחן לזה שלצידי, כשאני חושב שהוא צריך לשתוק ושאני צריך לדבר".

יש לך חברים מעולם הספורט, כאלה שאתה לוקח גם לחיים הפרטיים שלך-

"מעטים מאוד. יש לי פינה חמה לאבי רצון, שאיתו התחלתי בערוץ הראשון. הוא חלוץ הפרשנות הדעתנית, הראשון שהתחיל למתוח ביקורת על מאמנים ועל שיטות משחק, ואני אוהב את זה מאוד. אני אוהב שיש דיון בין השדר לפרשן, ולא אומרים אמן אחרי כל דבר. יש בינינו כימיה גדולה, וגם חברות.

"אני לא חושב שצריך לערבב בין העבודה לחיים האישיים. ואם זה קורה, זה צריך להיות טבעי. אני מבלה המון זמן בעבודה, ולפעמים חלק מהניתוק זה שתהיה לך חברה אחרת. אם כל החברים שלי יהיו מהעבודה, אז אני אמשיך לשמוע את כל הרכילויות של העבודה, ואני לא אחד שאוהב את זה".

"אבי לוזון צריך להתפטר"

איינשטיין חזר מהאולימפיאדה, מהאקסטזה של שידור שיאי העולם, אל משחקי הכדורגל בליגה הישראלית. הוא מודה שהנפילה הזאת לא פשוטה. "תמיד כשאני חוזר משידורים באירועי שיא כמו אולימפיאדה, יורו או מונדיאל, אני חייב מרווח של כמה שבועות. אם תגיד לי אחרי יומיים או שלושה לשדר כאן את ליגת העל, אני לא אשדר, כי באמת יש הבדל גדול. שידרתי במחזור הראשון את הפועל תל אביב נגד הפועל רמת גן, וזה היה נורא, וזה גם יצא אצלי בשידור. אף צופה לא חשב שאני נהנה שם".

אפשר להציל את הליגה שלנו-

"יכול להיות. קודם כל, זה עניין של מתקנים. עכשיו יש איזשהו שינוי, כי בונים איצטדיונים חדשים בנתניה, בחיפה ובבאר שבע. אבל ההתייחסות לא משתנה. עדיין אין השקעה גדולה בנוער. לא מביאים מאמנים טובים לנוער, לא הבינו כאן את מה שכבר הפנימו בכל העולם, שם משקיעים באקדמיות לשחקנים צעירים. זה מפריע לי. אני רוצה שיהיה כאן ספורט ברמה גבוהה יותר".

שכחת שהולכים כאן מכות במשחקים.

"אנחנו לא המצאנו את זה. שים לב שרוב האירועים האלימים היו בתוך המגרש, עם הנפשות הפועלות במשחק - עסקנים, צוות מקצועי, שחקנים. דווקא מבחינת הקהל, יש התקדמות. פה ושם יש ביציעים כיסים של חוליגנים, ואסור להשלים עם זה".

יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, לא שמר על ממלכתיות כשהדברים נגעו למכבי פתח תקווה. הוא גידף עיתונאים, היכה צלם.

"אני הייתי הראשון שהגיב על זה בשידור חי, כי הוא התפרץ על הכתבים במשחק שאני שידרתי. אמרתי בשידור שהוא צריך להתפטר. אני תמיד אומר את דעתי".

אמרת פעם משהו שהצטערת עליו אחר כך-

"לא. אני לא חושב שהיה מצב שאמרתי דברים שלא היו צריכים להיאמר. אולי היה איזה ניסוח בוטה, ומישהו אחר היה מנסח את זה בצורה מעודנת יותר. אני לא זוכר שהתנצלתי עד היום".

חשוב לך שהקהל יאהב אותך-

"חשוב לי יותר שהקהל יקבל את השירות הטוב ביותר. ברור שזה מפרגן אם אוהבים את השידור שלי, אבל אני יודע שיש דברים שאני אומר שמקוממים את הקהל, בעיקר בליגה המקומית. היו מקרים של קריאות מצד קהל במגרש שלא אהב את מה שאמרתי בשידור. היו אפילו אוהדים שהתלוננו שאת השער של הקבוצה היריבה שידרתי בהתלהבות גדולה יותר. עד כדי כך. אתה יודע למה? כי כשיש גול לקבוצה שלך, אתה כבר לא שומע כלום. יש גם מאמנים ושחקנים שהתקשרו אלי להגיד לי שהביקורת שלי לא נכונה, והסברתי להם. אני בא מהמקום הכי נקי בעולם, אין לי שום אינטרסים".

ביקורות של עיתונאים מרגיזות אותך-

"ביקורות אף פעם לא הרגיזו אותי. אפשר לאהוב שידור, ואפשר לא לאהוב, וזה בסדר. היו מקרים שלא דייקו בעובדות, וזה הרגיז אותי, אבל מעולם לא צילצלתי להעיר. גם אין לי סוכן או איש יחסי ציבור, אני מסתדר לבד. בעבר היה לי סוכן, אבל הוא התעסק רק בחוזים ודברים כאלה".

יש טענה שכשאתה משדר משחקים של נבחרת ישראל, אתה יותר מדי אוהד אותה.

"אני לא בא מהמאדים. אני מוטה לטובת קבוצה ישראלית שמשחקת מול קבוצה זרה, וזה יבוא לידי ביטוי בשידור. אם נצא מנקודת הנחה ש-90 אחוזים מהצופים רוצים בניצחונה של נבחרת ישראל, אז אני לא חושב שמישהו יאשים אותי. אני משדר לציבור מסוים, אבל אני מאוד מקפיד שזה לא יפגע בניתוח ובאבחנות המקצועיות שלי, גם אם צריך לבקר את הנבחרת תוך כדי שידור".

ובכל זאת, למרות מאות האירועים ששידר, נשאר לו חלום אחד שלא הגשים.

"אני חולם להספיק לשדר את נבחרת ישראל בכדורגל במונדיאל או ביורו. אין לי כוונה לפרוש בקרוב, הבעיה היא שמי יודע מתי, אם בכלל, הם יעלו לטורנירים הגדולים האלה. אני חייב לשדר את הנבחרת שם".

erann@israelhayom.co.il

* * *

מאיר, תירגע

"נשמעתי כמו תרנגולת שחוטה"

19 שנים חלפו מאז אחד המשחקים הגדולים של נבחרת ישראל בכדורגל, בפארק דה פראנס בפאריס. ראובן עטר הדהים עם שער בדקה ה-90 והביא לכחולים-לבנים ניצחון חוץ היסטורי, 2:3 על צרפת במוקדמות המונדיאל. לא שזה עזר לנבחרת להגיע למונדיאל, כמובן.

המשחק הזה נכנס לפנתיאון לא רק בגלל השער והניצחון, אלא גם בזכותו של מאיר איינשטיין. כשהכדור פגש את הרשת, השדר הנרגש לא ידע את נפשו ואיבד את הקול בשידור חי, תוך כדי שאגות "שעעער! שעעער!" גם ניסיונותיו של הפרשן אבי רצון לחזור לדציבלים שגרתיים ("מאיר, תירגע") הפכו לסימן ההיכר של השדר המשתנק.

"זה היה מתסכל מאוד", אומר איינשטיין. "אתה רוצה לצעוק את ה'שער' הזה, ברור שזה רגע שיא, ואתה נשמע כמו תרנגולת שחוטה. אחרי כמה שניות חזר לי הקול. עם צרידות מסוימת, אבל חזר. בדיעבד התברר שההשתנקות הזאת היא שעשתה את השידור".

איינשטיין יודע לספר שמכל השידורים הרבים שהעביר - מגמרים של מונדיאלים, דרך זכייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה בכדורסל ועד שיאי עולם היסטוריים באתלטיקה - זה היה השער הכי מרגש ששידר מעולם. "שמעו את זה בשידור, לא? זה באמת היה משהו מיוחד, כל האווירה שם, לנצח את צרפת - היה בזה קסם אדיר שנגע בי מאוד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו