אוהד אלבז היה הקלישאה של כל מה שאסור. התמכרות לבצקים, למטוגנים, לסיגריות. עשרים שנים של אכילה ללא מעצורים. עם ילדיו התקשה לשחק. את המדרגות בין הקומה הראשונה לקומה השנייה בבית עלה בקושי רב, כשהוא מתנשם ומתנשף. עד שהגיעה החולצה.
"הייתי בחנות בירושלים וראיתי חולצת כפתורים יפה, לבנה עם פסים ירוקים, מידה 3XL. הלכתי למדוד, והיא לא עלתה עלי. שקלתי אז 104 קילו, ובהחלטה של רגע אמרתי: אני קונה אותה, ארד שניים־שלושה קילו, והיא תעלה עלי. לא חשבתי שאני הולך לשנות את כל החיים שלי.
"יום למחרת קמתי ב־5 בבוקר, יצאתי מהבית במכנסי הטרנינג שישנתי איתם וצעדתי שני קילומטרים ברגל. חזרתי הביתה מעולף, אבל לא ויתרתי. אחרי כמה שבועות כבר הלכתי את המרחק הזה בלי בעיה. ואז עברתי לריצה. במקביל, עשיתי שינוי דרמטי באוכל".
היום, 40 קילוגרם פחות ממשקלו בימי השיא, מתכונן אלבז (41) למרתון תל אביב. "אשתי קוראת לי 'המאהב החדש שלי'", הוא צוחק. "חברים לא מאמינים לי שזה אני. מי שהכיר אותי וידע שאני לא מסוגל ללכת 300 מטר ברגל, לא מאמין לי שאני רץ מרתון. אבל אם אני הצלחתי, כל אחד יכול".
נולד וגדל באור עקיבא, בן שלישי מתוך ארבעה. הוריו, יהודה ובלוריה, נפטרו בהפרש של שנתיים, שניהם עקב סרטן המעי הגס. "הייתי ילד רגיל, לא שמן ולא רזה. בגיל 9 התחלתי לפרכס ושלחו אותי לרופא, שקבע שיש לי אפילפסיה. נתנו לי כדורים, והם גרמו לי לשינוי הורמונלי, התחלתי לאכול יותר. בגיל 12 כבר הייתי הילד השמן של הכיתה. הביטחון העצמי שלי היה נמוך. המזל שלי היה שהייתי גם המצחיקן של הכיתה, וזה הציל אותי מהלעג של הילדים.
"בגיל 14 רופא מומחה קבע שאני בכלל לא סובל מאפילפסיה, אבל אני כבר הייתי שמן, עם הרגלים ומנטליות של ילד שאוהב לאכול, והרבה מכל דבר. בגיל 15 כבר שקלתי 85 קילו. בגלל שהגעתי רק ל־1.66 מטר, היה בולט מאוד שאני שמן.
"בדרך הביתה הייתי עוצר אצל דודה שלי באור עקיבא וזולל חצי סיר ספגטי. ואז חוזר הביתה ואוכל בורקסים וטונות של לחם ובשר ואורז ותפוחי אדמה והמון עוגיות מרוקאיות שאמא הכינה. הכי אהבתי לאכול אמפואר, שזה מאכל מרוקאי - קוסקוס שעשוי כולו מלחם יבש, שמוסיפים לו בצל מטוגן".
במשחקי הכדורגל בבית הספר היה לו תפקיד קבוע. "לא סבלתי ספורט ולא ממש יכולתי לזוז, אז הילדים תמיד היו נותנים לי להיות השוער. לא יכולתי לעשות תפקיד אחר" (צוחק).
בצבא שירת בצנחנים, כסמל רכב. "עשיתי טירונות כלל צה"לית, שנחשבת קלה, וגם שם היה לי מאוד קשה. אמרו לנו לרוץ עד העץ הקרוב, 200 מטר, ואני חשבתי שאני מת. התנשפתי בטירוף, ממש הרגשתי רע.
"החבר הכי טוב שלי בבסיס היה הטבח, הכרתי אותו מחדרה. הוא תמיד היה מצ'פר אותי ואת החברים שלי. מכין לנו מוקפצים, שניצלים מיוחדים, פחזניות, דברים שלא מופיעים בתפריט הצה"לי".
לקראת תום השירות הכיר אוהד, דרך חברים משותפים, את שירלי. היא היתה אז תלמידת י"ב והתגוררה, כמוהו, באור עקיבא. הם נישאו לפני 18 שנים והביאו לעולם ארבעה ילדים: שי (בת 14), פלג (בן 13), היא־לי (9) ומיקה (6).
"כשהכרתי את אוהד, הוא היה שמנמני כזה", אומרת שירלי (39), כלכלנית בקופת חולים. "התאהבתי בו כי הוא היה נורא מצחיק והאדם הכי טוב שפגשתי אי פעם. אבל הוא רק הלך והשמין והפך להיות מסורבל וכבד".
• •
גם בעבודה מצא אוהד את הנתיבים שהובילו אותו לאכול הרבה ולשבת כל היום. "אחרי השחרור התחלתי לעבוד כנהג אוטובוס. הייתי לוקח קבוצות לאילת. בדרך תמיד עוצרים ליד באר שבע ובערבה להתרעננות. אני כמובן ניצלתי את ההפסקה לארוחות טובות. זה מה שהכרתי, זה מה שאהבתי, אלה היו חיי".
התחנה הבאה היתה משרד הסעות באור עקיבא, שם התחיל כסדרן והיום הוא מנהל המשרד. "גם במשרד לא הפסקתי לשבת על הכיסא, לא זזתי מטר ימינה או שמאלה. הגעתי למצב באמת קשה עם עצמי. כשהייתי חוזר מהעבודה, הדבר היחיד שעשיתי היה לשבת על הכורסה מול הטלוויזיה ולזלול. כמה שיותר".
שירלי: "אני חושבת שהוא אכל איזה 6,000 קלוריות ביום. אם הוא לקח לחם, זו היתה כיכר לחם. ואם שוקולד, אז חפיסה שלמה. נראה לי שבכל הריון שלי הוא השמין יחד איתי.
"אחרי שהילדים נולדו, הוא לא היה יכול לעשות איתם כלום. עד שהוא היה זז, כבר הייתי מעדיפה לעשות הכל בעצמי. אני שיחקתי איתם כדורגל במקומו, ואני רכבתי איתם על אופניים. הוא מקסימום ישב איתם על השטיח כמו דוב פנדה חמוד כזה.
"אמרתי לו הרבה פעמים שהוא חייב לעשות שינוי, שזה מסוכן ולא בריא, הוא גם עישן הרבה ודאגתי לו. אבל שום דבר לא הזיז אותו. בימי שישי בצהריים, כשבישלתי, הוא היה עומד לידי ואוכל חלה שלמה עם חצילים ושניצלים".
בגלגול הקודם. "היו נותנים לי תמיד להיות שוער, כי לא יכולתי לזוז"
את חולצת הכפתורים ההיסטורית קנה לפני חמש שנים בירושלים, כשנסע עם שירלי לבדיקה לפני ניתוח לייזר בעיניה. "קניתי אותה כדי שהיא תהיה המודל שלי, של לפני ואחרי.
"באותו לילה כיוונתי שעון ל־5 בבוקר. קמתי, יצאתי מהבית והתחלתי ללכת. הלכתי שני קילומטרים. אני לא אשכח את המבטים של מחלקי העיתונים, שלא הבינו מי זה התימהוני הזה, שהולך בשכונה עם פיג'מה ומתנשף. אפילו לא היו לי בגדי ספורט.
"אחרי שבוע וחצי כבר ירדתי שלושה קילו. זה היה בפסח, והאושר הראשון שלי היה בסיבוב מימונות בין הדודות שלי. אחד הקרובים שלי אמר לי, 'רזית בפנים'. זה נתן לי המון סיפוק, ידעתי שאני חייב להמשיך.
"התחלתי ללכת ארבעה קילומטרים ביום. קניתי בגדי ספורט ונעלי הליכה טובות. אחרי ארבעה חודשים כבר צעדתי שמונה קילומטרים.
"הבנתי שלא יעזור לי רק ללכת, ושאני חייב לשנות את התזונה שלי. התחלתי לאכול ירקות מכל הסוגים, למרות שעד אז שנאתי ירקות. בעיקר התאהבתי בסלט כרוב. הורדתי מהתפריט את הפסטות, הבורקסים, ובעיקר הלחם. הפסקתי לאכול כיכר לחם ביום, ורק זה עשה לי שינוי גדול.
"אחרי ארבעה חודשים ירדתי כבר 25 קילו. זה היה שינוי מטורף עבורי. והמחמאות... כמה מחמאות קיבלתי מהמשפחה, מהחברים, מאנשים בעבודה. לא האמינו שזה באמת אני".
• •
אחרי שעשה צעידות של שמונה קילומטרים, הוא התגלגל גם לריצה.
"בוקר אחד לא הצלחתי להתעורר ב־5 וקמתי ברבע ל־6. בגלל שלא היה לי זמן, החלטתי לעשות את המסלול שלי בריצה. והצלחתי! חזרתי הביתה וצעקתי לשירלי: 'רצתי שמונה קילומטרים!' הייתי ממש בהיי.
"מאז התחלתי לרוץ בכל בוקר, ולא ללכת. הרגשתי מצוין מבחינה גופנית. פתאום יכולתי לרכוב על האופניים עם הילדים, לשחק איתם כדורגל בחצר, להשתולל ולקפוץ ולהיות אבא פעיל. פתאום יכולתי לעזור לשירלי בבית, לעלות בקלות לקומה השנייה ולהיות מאושר".
מישהו עזר לך?
"לא, את הכל עשיתי לבד. ישבתי מול המחשב ובדקתי מסלולי ריצה, ביגוד מתאים, נכנסתי לזה בכל הכוח. בשבתות התחלתי להגביר את הקצב והגעתי לריצה של 15 קילומטר. לפעמים הייתי צריך לצבוט את עצמי ולהאמין שהרגליים שלי עושות את זה. נזכרתי ב־200 המטרים האלה בצבא, עד העץ...
"יום אחד, אחרי הריצה, נכנסתי לסוּפר לקנות לחמניות וחלב. הקופאית זיהתה אותי ואמרה לי, 'כל הכבוד'. שאלתי אותה על מה ולמה, והיא אמרה שהיא רואה אותי בכל בוקר רץ ליד כביש 4, כשהיא בדרך לעבודה, ואומרת לעצמה, איך הוא עושה את זה כל כך מוקדם בבוקר. הרגשתי סיפוק עצום".
אוהד לא עצר. בתוך שנה הוא ירד 46 קילוגרם. מידת החולצות שלו ירדה לסמול, מספר המכנסיים ירד מ־42 ל־28. עד שבשובו מאחד האימונים בשבת, הוא קרס ממש אחרי שנכנס הביתה.
"חזרתי מריצה של 20 קילומטר ואיבדתי את ההכרה לכמה שניות. שירלי אמרה לי, 'זהו, הולכים לרופא'. הגעתי לתת־משקל. שקלתי 58 קילו, ויחסית לגובה שלי, זה היה נמוך מדי.
"הרופא שלח אותי לבדיקות דם, ואחרי שראה את התוצאות אמר לי, 'המחסנים שלך ריקים'. היה חסר לי ברזל, והמחמאות התחלפו בהערות. אמרו לי שאני נראה רזה מדי, שאני חיוור. הבנתי שהגזמתי. הכי קשה היה לי לקלוט שאני, זה שתמיד היה שמן, צריך לעשות שוב שינוי ולהשמין בחזרה כמה קילוגרמים טובים.
"החזרתי לתפריט חלק מהפחמימות, חזרתי לאכול לחם מלא, אורז ותפוחי אדמה, וגם סטייקים, שכל כך אהבתי. בתוך שנה התאזנתי. עליתי 7 קילו וחזרתי לעצמי".
• •
אוהד הגביר את הקצב. הוא הגיע ל־20 קילומטר ריצה, הקפיד על תזונה בריאה, ורק דבר אחד העיב על החגיגה: הסיגריות. הוא עדיין עישן קופסה ליום.
"לא הצלחתי להיגמל מזה. במשרד שלי תמיד התפלאו איך אני מצליח לרוץ כל כך הרבה למרות העישון.
"לפני שנתיים שירלי עשתה לי תרגיל. היא עבדה עלי שרשמה אותי למכון גמילה מעישון, ושזה עולה 5,000 שקלים. הסכום נראה לי מטורף, אמרתי לה שתבטל את זה ושאני מתחייב להפסיק לעשן לבד.
"בשבוע הראשון היה לי מאוד קשה. נאבקתי בזה, עשיתי מנוי לבריכה כדי להגביר את הספורט, הייתי עצבני, אבל הצלחתי. מאז לא נגעתי בסיגריות. היום, כשאני נכנס למקום שמעשנים בו, אני בהלם מעצמי שחייתי בתוך ריח כזה".
בשבת חורפית אחת, לפני שנה וחודשיים, קם אוהד ויצא לריצה. "רצתי מחדרה לכיוון פורדיס. זה מרחק של 21 קילומטר, וידעתי שיש לי שם נהג שעובד איתי בחברה והוא יוכל להחזיר אותי הביתה. הגעתי לפורדיס והרגשתי שיש לי עוד כוח. אמרתי, טוב, יש לי גם נהג באחד מיישובי חוף הכרמל, ומקסימום הוא יחזיר אותי הביתה. הגעתי לכרם מהר"ל, רצתי כבר 28 קילומטר, ועדיין לא הייתי עייף.
"עצרתי לשנייה והתקשרתי לנהג אחר שלנו מחיפה, אמרתי לו שאני בא אליו בריצה ושאלתי אם יוכל להחזיר אותי הביתה. הוא נדהם ממני, אבל ענה שיעשה את זה בשמחה.
"קבענו בכניסה לטירת כרמל, שזה משהו כמו 40 קילומטר. כשהתקרבתי לא רציתי כבר לעצור, אלא להשלים מרתון שלם, אז אמרתי לו שניפגש באיצטדיון סמי עופר בחיפה. המשכתי לרוץ.
"הגעתי לשם ולא האמנתי. השלמתי בפעם הראשונה בחיים, בלי שום תכנון מוקדם, מרתון שלם. זה לקח לי ארבע שעות וחצי. בלי קבוצת אימון, בלי תכנון מדוקדק של עלייה בקצב הריצה ובמרחקים. ככה, פשוט עשיתי את זה!"
עם אשתו, שירלי, והילדים היא־לי (משמאל), שי, מיקה ופלג. "שמח שהם לוקחים ממני דוגמה חיובית" // צילום: אפרת אשל
משה, הנהג מחיפה, החזיר אותו הביתה. "התקשרתי לכל המשפחה שלי ובעצם השארתי הודעות לכל העולם, כתבתי שרצתי 42 קילומטר. חשבתי שאני בחלום. שירלי דווקא לא ממש התלהבה. היא חשבה שאני לא נורמלי ולא אחראי, ושהיה יכול לקרות לי משהו בדרך. האמת היא שהייתי חסר אחריות לחלוטין - לא לקחתי איתי מים, לא משקאות אנרגיה, אפילו לא משהו קטן לאכול".
מכאן נסללה הדרך לאתגר הגדול הבא. "חברה של שירלי, ששמעה שרצתי 42 קילומטר ומשתתפת בקבוצת ריצה בחדרה, הציעה לי בשנה שעברה להירשם למרתון "סמסונג" תל אביב. היא לא התכוונה למקצה השלם, אבל אני לקחתי את זה, כמו כל דבר, עד הסוף. אחרי כמה ימים נרשמתי.
"הגברתי את קצב האימונים, הגעתי לריצות של 30 קילומטר ויותר. לקראת המרתון עשיתי העמסת פחמימות במשך כמה ימים, אכלתי המון פסטות וספגטי עם אגוזים וצנוברים.
"בלילה שלפני המרתון השתגעתי מהתרגשות. לא הצלחתי להירדם לשנייה. המחשבות הרגו אותי. אמרתי לעצמי, אולי עשיתי טעות? למה אני צריך את זה?"
למרתון הראשון בחייו הוא לקח חופן אגוזי מלך ושני תמרים. "עד הקילומטר ה־21 עבר לי די קליל. לקראת הקילומטר ה־30 התחלתי להרגיש קצת יותר קשה, אבל מאוד התרגשתי, אפילו התחלתי לבכות תוך כדי ריצה. חשבתי על המפגש שלי עם הילדים ועם שירלי בסוף המסלול, וזה ריגש אותי ונתן לי דרייב גדול לסיים.
"חצי קילומטר לפני הסיום, שי ופלג קפצו בהתלהבות מעבר לגדר, נכנסו אלי למסלול, צילמו אותי וצעקו בקולי קולות את השם שלי. זה היה כל כך מרגש. ליד קו הסיום, שירלי והילדים הקטנים חיכו לי. התחבקנו כולנו והתנשקנו, אני הייתי בחלום אחד גדול. עשיתי את זה. סיימתי מרתון אמיתי".
• •
אנחנו נפגשים בבית שלהם בחדרה. "סליחה שאין לי כיבוד עשיר", הוא פותח בהתנצלות, "כל התפריט של הבית השתנה מאז שלקחתי את עצמי בידיים".
הוא רץ בכל בוקר, בכל מזג אוויר, 20-15 קילומטר. פעם בשבועיים - עם הקבוצה מחדרה, שאיתה השתתף בשנה שעברה במירוץ "הר לעמק", ריצה של 219 קילומטר, כשכל אצן רץ כ־30 קילומטר.
אחרי האימון הוא שותה תה ירוק, אוכל כמה אגוזי מלך, בננה ותמר או שניים. במהלך הבוקר, במשרד, הוא אוכל יוגורט ומוזלי, ובשובו הביתה, אחר הצהריים, עוף עם תפוחי אדמה ואורז. בארוחת הערב המשפחתית הם אוכלים סלט וטוסט, דגנים וביצים.
שירלי: "יש לי היום אוהד אחר בבית. גם אני עוד מתקשה לפעמים להאמין שזה אותו אדם. תמיד היתה לנו אהבה גדולה אבל אין ספק שזה תורם לזוגיות. הרבה יותר נעים שהוא פעיל ותורם בבית. אני מאוד מעריכה את השינוי שהוא עשה.
"וחוץ מזה, הוא גם הדביק אותי בחיידק של הספורט. ארבע פעמים בשבוע אני הולכת עם חברות, ולפעמים אני הולכת עם אוהד שמונה קילומטרים. אני מאוד נהנית".
גם הילדים נמשכים לספורט. שי, הבת הבכורה, זכתה לאחרונה במקום השני בתחרות ריצה בבית הספר. פלג משחק כדורגל בקבוצה עם חברים מבית הספר.
"אני מאוד שמח שהם לוקחים ממני דוגמה חיובית", אומר אוהד. "הם גם מאוד מתחשבים בי בבית. בסביבות תשע וחצי בערב אני משאיר את שירלי והילדים ליד הטלוויזיה ופורש לישון, כי אני הרוס מעייפות אחרי יום של אימון בוקר, עבודה וערב עם המשפחה".
עכשיו הוא מתכונן למרתון השני שלו, שייערך בתל אביב ביום שישי בעוד שבועיים. "מארגני המרתון שלחו לי חולצת ריצה של המרתון במידה מדיום", הוא צוחק. "אבל היא גדולה עלי.
"אני מאוד רוצה לשפר את התוצאה שלי במרתון, שהיתה ארבע שעות, 33 דקות ו־20 שניות. אבל בעיקר אני שמח שאני עושה אותו שוב. זה הפך עבורי לדרך חיים. יש לי אפליקציה שמודדת לי את מרחקי הריצה, ומתברר שמאז שהתחלתי לרוץ כבר עשיתי 30 אלף קילומטר.
"היום אני מאוד שלם עם הגוף שלי ועם אורח החיים שלי, ויודע שכל מצב בחיים אפשר לשנות עם כוח רצון גדול והרבה התמדה. אם אני, הילד השמן והאבא הבטטה שלא זז מהכורסה, רץ היום 100 קילומטר בשבוע ומחליף נעלי ריצה בכל חודשיים כי הן כבר משומשות מדי, כל אחד יכול להתחיל לזוז. זה באמת משנה את החיים".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו