הלילה ארוך, הקפה מחורבן ואני מעשנת יותר מדי. בעיקר כי בשדה התעופה של אדיס אבבה זה מותר ובכל שאיפה מרגישים ניצחון קטן. מסביב אנשי עסקים ישראלים בדרך לסוף שבוע בארץ. ציידי יהלומים, נפט ונשק. כל העולם ממשיך לחטט לאפריקה בקרביים, מחפש מה עוד נשאר לקחת. הם אומרים שאין לדעת מתי הטיסה תצא.
"זו אפריקה", מסביר לי יהלומן שעובד באנגולה. "לפעמים זה יכול לקחת שבע שעות, בשבוע שעבר זה לקח יומיים. מאיפה את חוזרת-"
"מזנזיבר"
"מה חיפשת-"
"שום דבר".
"מה מצאת-"
"שקט. כמה שקט".
שישה ימים הלכתי בזנזיבר אחרי רונית הרשקוביץ. 20 שנה היא בעסקי התיירות לאפריקה, נושאת ונותנת בחיוך וברכות אבל וואו וואו אם היא לא מקבלת מה שהיא רוצה. התחילה בקניה, המשיכה לסיישל, "שמתי אותה על מפת התיירות של ישראל", ובאחת הטיסות פגשה משלחת רשמית מזנזיבר ונולד רומן גדול. רונית היתה לקונסולית הכבוד של טנזניה וזנזיבר, והיא מכירה אותן, יודעת מה יש להן להציע, איך לקחת מהן ומה לתת. חברת התיירות שלה, ספארי קומפני, תופרת טיולים לשם לפי מידה, בדרך כלל כאלה שמשלבים בין נופש על האי לספארי ביבשת.
היא אף פעם לא היתה מאוהבת בטרזן ונדמה לי שיותר ממה שאריות או קופים עושים לה את זה, אלה האנשים והאמונה הגדולה שבאפריקה נמצא העתיד העסקי של העולם. "זה המקום להשקיע בו", היא מסבירה לי כשאנחנו הולכות בים לכיוון הדאו, סירות מפרש יפהפיות גלופות בעץ. הן נבנות על האי בטכניקה בת יותר מ-1,000 שנים, ורק המנוע שהצמידו אליהן הוא שמלמד אותן להזדרז עכשיו. "צריך להפסיק לקחת מאפריקה", היא אומרת והרגליים היפות שלה חותכות את המים בלי בעיה. "צריך לפעול איתה בשיתוף פעולה. לפתח אצלה".
והתיירות בזנזיבר מתפתחת יפה. בעיקר מיולי עד אוקטובר, אז החום הגדול והלחות הולכים להציק לאזורים אחרים של העולם ורוח נעימה נושבת על פני האי היפהפה הזה, מקבלת את פני התיירים, משחקת בצמרות עצי הקוקוס שהפרי שלהם נמכר בכל פינה ובשרו רך, כמו ג'ל עדין ומיטיב. רוח כזו מלווה שיירה ארוכה שמנסה לזרז צעדיה במים שמתחילים לעלות ועוד מעט יהיה קשה לטפס על הסירות.
כל התיירים מחפשים דולפינים בגלים המאופקים של שמורת מנאי ביי, וכשמישהו רואה אחד מייד כולם קליק-קליק-קליק, יורים עליו במצלמות. על-י, אחד מאנשי הצוות, מחפש נשים בלי בן זוג. מצא אותי והוא רוצה לדבר. אני רוצה צל, עוד מהרוח שעושה לי נעים על הפנים אבל מבטיחה להיות בקבוצה שלו כשנרד לשנורקלינג.
שלוש שנים, כמעט בכל לילה לפני השינה, צללתי בים של אפריקה. הייתי מכסה את הראש בשמיכה וקוראת לטרזן שיבוא. בשאגה גדולה שחוץ ממני אף אחד מילדי הגן לא שמע, הוא היה מגיע, מצמיד אותי אליו, ושנינו היינו קופצים בין החבלים, עולים לבית העץ שלו ונבלעים במצולות הים. יד ביד שחינו שם. הוא טרזן, אני ג'יין, וכמו בסרטים שהיו מביאים לקיבוץ, ככה גם אני והוא ראינו הכל צלול וברור בלי משקפת.
אולי זה מכיוון שהייתי מאוהבת אז לא שמתי לב, אבל מה שנגלה לי מתחת למים בזנזיבר היה יפה בהרבה מכל מה שהוא הראה לי אז בצלילות מהדמיון. שעה ארוכה שחיתי שם, בין להקות דגים שנראו לי רגועים בהרבה מאלה שפגשתי בים האדום. על הקרקעית כוכבי ים השוויצו בצבעים זרחניים, יצורים אחרים עשו כל מה שהם יכולים בשביל להיטמע בחול, קיפודי ים גדולים חיכו שמישהו רק יעז להתעסק איתם ואצלי במשקפת דמעות על שאני כבר לא מעזה לרדת לסיני למצוא שם את היופי והשקט האלה. מדי פעם עלי צלל להביא לי אוצרות מקרקעית הים, לתת לי יד, שנשחה מעט יחד, אבל אני משכתי אותה. הוא לא טרזן ואני כבר לא ג'יין.
הדרך לארוחת הצהריים עושה צחוק מהעיניים. מה שנדמה יבשה הוא בעצם קרקעית הים, חול דקיק ולבן כמו טלק של אלוהים. בתוך הקונכיות הפזורות מעליו כמעט תמיד מסתתר סרטן או איזו רכיכה, ומה שנדמה מרחוק כמו סלע מתגלה כבית גידול לצדפות שמשגעות לי את החשק. אני מנסה לנתק לי אחת, לטעום ממנה, אבל הן אוחזות חזק כאילו רק מחכות שיעברו שעות השפל, תגיע הגאות ותכסה אותן במים, שיוכלו לחזור לנשום בשקט.
תייר מקוריאה לא ויתר להן. הוא תפס איזו אבן ובמכות מדויקות הכריע אותן. ניסיתי להתחנף, שיביא גם לי אחת, אבל הוא לא שם עלי. צדפה אחת הוא אכל, את השנייה הגיש לאהובו, והיה ברור שטעים להם לאללה, וכשרונית לא הסתכלה הצמדתי לפנים שלי את הצדף שהשליכו. לפעמים גם הריח הוא טעם גדול.
יותר מאוחר נתקלתי שוב בצדפות האלה. זה היה בשוק הלילה של סטון טאון, היא זנזיבר סיטי הבירה. שם, עם רדת יום, מצטופפים דוכנים שמציעים מיני מאפה, צ'יפס משורש הקסבה, שיפודי בקר, עופות, מיץ מקני סוכר ואת כל שפעת הים. הפעם הצדפות הוגשו כמנהג המקום: חפות מקונכייה, משופדות בצפיפות, הן נצלו עד מוות. צדפות, סרטנים, דגים, לנגוסטינים או סיגלים. זנזיבר היא גן עדן של חומרי גלם והזנזיברים מייבשים את כולם.
בשוק הלילה, כמו בארוחת הצהריים שהוגשה אחרי השנורקלינג, צולים את כל הדגה מראש ומחממים על הגחלים עם ההגשה, עד שרוחה העדינה עולה לשמיים המעושנים של זנזיבר. אין לחשוד בניסיון של טבח לייעל את הסרוויס. באפריקה כמו באפריקה, מחסור באמצעי קירור והחשש ממחלות הוא שהוליד מטבח שמקפיד לבשל כל חי עד שתצא נשמתו ב-100 אחוז. התמנונים הם היחידים שיוצאים טוב בטכניקה המקומית. אחרי שהדייגים חובטים בהם נמרצות במוט עץ, הם מעבירים אותם מין כביסה בחול, וכשנכנע גופם השרירי באה הצלייה הארוכה, וממלאת את גופם בנשיקות חריכה מרירות שעושות לטעם שלהם יופי של דברים.
במה ועליה כיסאות היא אות מבשר סימפוזיון. בערב, כשהלכתי עם רונית לפתיחת פסטיבל הסרטים של זנזיבר בחצר המבצר הישן שבסטון טאון, היו על הבמה שבעה כאלה וישר הצטערתי שלא שמעתי בקולה של אמינה קרומה כשיעצה לי לשתות עוד כמה כוסיות דריי מרטיני לפני היציאה. אמרה לי שאין לי שום סיכוי לשרוד את הערב אם לא אגיע מבוסמת, ולה יש ניסיון עצום בטקסים ובפתיחות. אבא שלה היה נשיא זנזיבר משך שתי קדנציות וסבא שלה, עבייד אמאני קרומה, הוא שהוביל את ההפיכה בינואר 64', זמן קצר אחרי שזנזיבר קיבלה את העצמאות שלה מהבריטים.
העצמאות הזאת השאירה את כל עמדות המפתח אצל משפחות המיעוט הערבי העשיר. שנים של דיכוי וחשבונות כואבים מהעבר פרצו, דם נשפך עד שהודח הסולטן, משפחות מהגרים אמידות נמלטו מהאי, וסבא של אמינה היה לשליט האפריקני הראשון בזנזיבר לאחר יותר מ-500 שנים. כמה חודשים אחרי זה הצטרפה זנזיבר לטנגנייקה ונולדה טנזניה. "ישראל היתה המדינה הראשונה שהכירה בנו אחרי ההפיכה", חייכה אמינה, ואני הייתי מבסוטה שעשינו משהו לשמח את האישה המרתקת הזו שמשכילה לנשוך את החיים והיא הרקדנית הכי טובה שפגשתי על האי.
לא. אין לה שום כוונה ללכת לפוליטיקה. היא לא רוצה לשלם את מחיר האמהות וטוב לה בעסקי התיירות שלה ובהם סעידה, המלון שפתחה לפני שנה, ושם, ממרפסת החדר שבו ישנתי, רואים הרבה ים, עצי קוקוס ואת חצר ארמון הסולטן שהיה למוזיאון. "תלכי, תתחככי, אולי אחרי זה נרקוד. מה שתרצי. רק אל תבקשי ממני צדפות חיות. זה מגעיל".
אפריקה מנגנת לאט ולוקח זמן עד שהטקס מתחיל. רוח טובה מלטפת את הפנים, מביאה אל הנחיריים ריח ים וציפורן. בתחילת המאה ה-19 הורה בוסייד סולטן סעיד לכל בעלי האדמות באי לשתול את עצי התבלין ומאז כל האי שטוף בארומה שלו.
אבל בושם הציפורן ושאר התבלינים שהפכו לענף הרווחי של האי לא עמדו לסירחון שעלה מן היוזמה הנוספת של הסולטן סעיד, כשהפך את זנזיבר לשוק העבדים הגדול באפריקה. האיש שהביא לזנזיבר שנות שגשוג הוא גם זה שצרב בה את כאב הזיכרון של סחר בבני אדם. יש האומרים שזעקת רוחות העבדים מייללת עד היום בין הבתים של סטון טאון, בניינים שנבנו בידי כל שביקשו חתיכה מהאי לעצמם. אלה שהכאיבו יותר ואלה שפחות. הודים, פורטוגלים, בני ערב והאנגלים, שהשאירו אחריהם נמל כמו שהם יודעים לבנות.
דלתות עץ יפהפיות, מגולפות בדיוק מסעיר עיניים, שבעבר סיפרו מה מעמדו של בעל הבית, משובצות במישמש ארכיטקטוני שהתגבש לעיר אחת מקסימה שמתחדשת ומשתפצת עכשיו, קוראת לעולם שיבוא לבקר. מלונות עם ים בעיניים נפתחים בכל מקום, ואפילו הבית שבו נולד וגדל פרדי מרקיורי, סולן להקת קווין, הוא עכשיו מלון דירות. על הקירות תלויים תצלומים של מרקיורי, בן למהגרים הודים שברחו מזנזיבר אחרי ההפיכה ב-64', ואם משתדלים מספיק אפשר לדמיין אותו, ילד קטן ויפה להפליא שמחזיק לאמא את היד בדרך לשוק הסמוך. אולי קנתה לו תירס צלוי על גחלים, אולי הלכו יחד לאחת המסעדות ההודיות שמציעה העיר או שסתם שוטטו בין הדוכנים המציעים את הפתייניים שבפירות.
ליצ'י גדולים בוערים בארגמן, מנגו, אננס, ג'ק פרוט שהפירות שלו ענקיים והוא מזכיר בטעם את האנונה. בננות קצרות ואדומות שכוחן נודע כמלהיט יצרים, דוריאן, פרי קוצני עם ריח גבינה מעופשת, בונגו שהוא פרי קטנטן וחמוץ שרונית מוכנה להרוג בשביל המיץ שלו ופירות הבאובב שב"הנסיך הקטן" לא כתבו עליהם מילה אפילו שהם מקסימים. קטנים, ורודים, הם מתיישבים בפה כמו סוכריות חמצמצות.
כבר חשבנו לברוח מהפסטיבל שלא נפתח כשלבמה עלה האיום האיראני. שבעה גברים יפים, בבגדים לבנים, התיישבו על שבעה כיסאות והתחילו לנגן מוסיקה איראנית, פותחים שערי שמיים ואוזניים מחרימות. אוחחח כמה יפה זה היה ואיך הלב נרעד בלי שהבין אף מילה. שמישהו יעשה משהו ולא יקרה שנפציץ את המוסיקה הזו לעולם.
היו לי תוכניות לגשת ולהזמין אותם שיבואו איתנו לרקוד או לאכול קצת שיפודים בשוק הלילה. אבל במקום זה הפה שלי רק גימגם משהו על כמה יפה שהם מנגנים וב"where are you from" הראשון החלטתי לסתום וללכת. לא להביך ולא להיות נבוכה.
כשיצאנו משם כמעט לא ראיתי נשים ברחוב. זנזיבר היא ארץ מוסלמית ועם רדת החושך בנות טובות נשארות בבתים והרחוב שייך לבנים.
את חמיד הכרתי על ספסל של אבן בשוק הלילה. הוא אכל זנזרי פיזה, בצק דקיק ממולא בשר טחון וגבינה מותכת, ואני מישקאקי, נתחי בקר קטנטנים שאותם טבלתי ברוטב צ'ילי חמצמץ-משגע. "ג'מבו", הוא בירך. "ממבו", עניתי, "פואה", זה המשיך, "סא'ה", נסגרה החלפת הברכות.
"בכמה ארצות כבר היית-" שאל. התחלתי לספור אבל הוא רצה יותר. לשמוע על כל ארץ וכמה זנזיבר יפה בהשוואה לאחרות.
בן 25, לומד מנהל עסקים והוראה. הפעם היחידה שיצא מהאי היתה כשטס לטנזניה. היה רוצה לדעת את העולם כולו. "יש לך מזל שהעבודה שלך מראה לך עולם. מי שמטייל חי 1,000 שנה". סיפר שהוא אוהב לצלם. בעיקר בעלי חיים. שהוא נוסע הרבה ליער ז'וזאני לצלם את קופי הקולובוס האדום. שאל אם אני רוצה לבוא איתו. אמר שהם מרתקים. קופים שחיים רק שם, נאבקים בציידים ובחקלאים שרואים בהם מטרד ושלימדו את עצמם לאכול פחמים כדי לנטרל רעלים שמפרישים חלק מהעצים שאותם הם אוכלים.
אחרי זה, כששאלתי אותו למה כל כך קשה לצלם אנשים בזנזיבר, ולמה הם ככה כועסים, הוא הסביר שזה כי הם מאמינים שאני לוקחת חלק מהנשמה שלהם בשביל למכור אותה. ואז הוא שתק לרגע ואני ניסיתי לנחש את שחלף בעיניים היפות שלו. חמיד הציע לי ביס, בעדינות, כאילו האוכל ישמור שלא איעלב ממה שהוא הולך להגיד. "את כותבת בעיתון, נכון? את מקבלת על זה כסף, נכון? אז בעצם הם צודקים לגמרי".
בבוקר לא הלכתי עם חמיד ליער. במקום זה נכנסתי למטעי התבלינים, שם שיחי המריחואנה האסורים מסתתרים מאחורי צמחי הקסבה, שהשורש המזין שלהם יושב חזק במטבח הזנזיברי. כמה טובה האדמה של האי וכמה יפה התעברה מכל זרעי הצמחים שיובאו אליה מאות בשנים מאסיה ומדרום אמריקה. זאין זאל-באר, "ברוכה היא האדמה", ואללה הוא אכבר.
האיסלאם היא הדת השלטת באי, אבל שם, בין עצי אגוז המוסקט למטפסי וניל ופלפל שחור, מבצבצות אמונות קדומות בכוחם של צמחים, לחשים ומאגיות. המדריך שלי הוא בן לרופא אליל שמוכן לחלוק מעט מחוכמת העבר עם מזונגו, כך קוראים שם לאדם הלבן.
תבלינים ופרחים משמשים ברפואת הגוף והנפש ובכל הקשור לטיפוח העור. כלה, חודש לפני שתבוא אל חופתה, עוברת בכל יום פילינג של צמחים ועלים שנגרסו ואחריו עיסוי בשמן של תבלינים. רונית מכירה כל מעסה ראויה על האי וביום שבו הגעתי ובזה שעזבתי ידעתי עיסוי כזה. וכשקמתי לשטוף את הגוף ידעתי שאני דנה את העור שלי לגעגוע. שהרבה זמן הוא לא ישכח את מגע הידיים של נשות זנזיבר, את הנעימות שנותרה בו, כמה חלק ורך. עור ראוי לכלה, המייחל למגע ידיו של חתן.
זו לא העונה של הווניל, גם הפלפל השחור עדיין קטן וירוק, אבל אגוז המוסקט הוא בעונתו, "בזכותו יש לנו בזנזיבר כל כך הרבה ילדים", מסביר לי מורי ברצינות גמורה וקליפת הקינמון מטריפה את נחיריי. מהאדמה אני אוכלת שורש כורכום בוער בכתום, צובע את השיניים בצהוב.
פעם תעשיית התבלינים החזיקה את האי הזה, אבל מחירי התבלינים ירדו מאוד ועכשיו חלק מהחוות מתמקדות בשואו לתיירים. החוואים למדו לצבוע נשים זרות בעסיס האדום של פרי הליפסטיק, לקלוע מצמח הקסבה שרשראות לצווארים לבנים. חלק גדול מהתבלינים שנמכרים בשולי החוות בכלל מיובאים ובאיכות פחותה מזו של תבליניו המפורסמים של האי, שאותם מוצאים בשפע בשוק של סטון טאון. בשוק הזה ניסיתי לחפש את הקליפה שבה משתמשים בני המסאי להלבנת השיניים אבל לא מצאתי.
רונית אמרה שאם אני רוצה נוכל לשאול את פיטר. שישה ימים טיילנו יחד וכל הזמן היא אמרה שאני מוכרחה לפגוש אותו, אבל הזמן שנמתח לא הביא אותנו אל הבר שהוא מנהל בחלק המזרחי של האי, ואת פיטר סיפרנו פגשתי חצי שעה לפני שיצאתי לשדה התעופה. כשהוא ירד מהטנדר כולם מסביב כמו נעצרו, חדלו מכל מלאכה. לפיטר סיפרנו יש נוכחות מסעירה.
הוא הגיע לזנזיבר לפני 15 שנים. כמו הרבה מבני המסאי שחיים בטנזניה גם הוא בא לחפש עבודה. המסאי שנחשבים לחזקים בבני אפריקה מבוקשים לעבודות שמירה במלונות, שם בונים על כוח ההרתעה של מי שעד לא מזמן הרגו אריות כחלק מטקס ההתבגרות שלהם. את הכסף שהם מרוויחים בשמירה שולחים הבחורים לאמהות שנשארו לטפל בבעלי החיים שעל אדמת היבשת הגדולה.
כולם חוץ מפיטר. הוא, בכסף שהרוויח, קנה ספרים ונסע לאיטליה ללמוד מלונאות ומנהל עסקים. כדי להתפרנס שם הוא עסק בדוגמנות ובשיא הקריירה הצטלם לפרסומת עם ספייק לי. הוא דובר שבע שפות, האנגלית והאיטלקית שלו עשירות ומענגות וכמה שניסיתי לא הצלחתי לדמיין את הגבר העדין והרהוט הזה הורג אריה.
פיטר שילם מחיר על הרעב להשכלה והוא הוחרם על ידי רבים מבני השבט שלא הבינו איך הוא לא עוזר לאמא ומי הוא בכלל שככה הוא חושב את עצמו. בשביל לפייס אותם הוא נסע לטנזניה, בחר את השמנה בפרות בעדר של אמא, שחט אותה והזמין את כל הכפר. כמנהג המסאי הושקו כוסות דם וחלב וכולם ידעו שמנהיג נולד. רונית אומרת שיום אחד פיטר עוד יהיה ראש ממשלת טנזניה, וכשעמדתי בתור לצ'ק אין נזכרתי ששכחתי לשאול אותו איך אדוני מלבין את השיניים.
מכל תענוגות העור שידעתי בזנזיבר, הפילינג לפנים שגיליתי במנמבה, אי קטן שבו 12 בקתות, עלה על כולם. בחדר האמבטיה ליד הכיור לרחיצת הפנים גיליתי בקבוק קטן מזכוכית ובו גרגרים לבנים. בכל פעם שעיסיתי בהם את הפנים הם נמלאו ברק ורכות כמו שרק בפרסומות רואים. וכשהלכתי יחפה על האי שבו אין נחשים או חרקים ארסיים, בקושי יתושים פוגשים, הרגשתי יפה כמו שלא הרגשתי בחיים.
הייתי משוכנעת שגיליתי את סודות היופי של פול מקרטני, ביל גייטס או מדונה שמגיעים לעיתים למנמבה. בשיא העונה עולה שם לילה 1,500 דולר לאדם. ואין טלוויזיות בחדרים, אין טלפון, אין שיש או זהב, אפילו חלונות ודלתות אין. מנמבה מוכר את שני הדברים שהולכים ומתמעטים בעולם - פרטיות ושקט. הבקתות מסתתרות בתוך הצמחייה, הן מרוחקות זו מזו, ומכל אחת יוצא שביל אל חוף האוקיינוס. רעש הגלים נמהל בציוץ ציפורים, יחד מלחינים את הפסקול שמנגן האי. ולא משנה עם כמה אטרף מגיעים מהבית - השלווה של מנמבה, יופיו של הריף המקיף אותו, הפשטות והנוחות, מנצחים הכל.
סיימון, שף מדרום אפריקה, מכין שם אוכל עם השפעות מכל העולם, וכדרכם של שפים צעירים הוא יוצר מנות שלפעמים מדברות קצת יותר מדי. בכל יום הוא בונה תפריט ומדסקס אותו עם האורחים. לובסטר, סשימי, סטייק מבקר קנייתי, יין שבלי? אולי קברנה דרום-אפריקני? מה שחולמים בפה מבקשים-מקבלים חוץ משמפניה צרפתית. החלום המבעבע הזה הוא אקסטרה, לא כלול במחיר.
לא משנה כמה כסף יש לך בבנק, הדרך למנמבה תנער אותך חזק. ארוכה וקופצנית עוברת הדרך לאורך כפרים וחופים יפהפיים, שבהם בשעות הבוקר המוקדמות, כשהשפל בשיאו, אפשר לראות נשים מלקטות אצות למאכל ולתעשיית הקוסמטיקה העולמית. בשעות הצהריים מטפסים הדייגים מהחוף ובידם הצלצלים. חלקם ריקים ועצובים ואחרים שמחים בשלל היום הנעוץ בלהבם.
בקצה הדרך הנוהגת בגוף משל היה כתוב עליו "לנער לפני השימוש" יחכו הסבלים שיסחבו את המזוודות שלכם אל הסירה לגן העדן של מנמבה, שם יחכו על החוף מייקל מנהל המלון ואיתו המשרת הפרטי שיטפל רק בכם. בכיור האמבטיה תמצאו בקבוק קטן מזכוכית ובו גרגרים לבנים שעושים פלאים לעור הפנים. נסו לפחות פעם אחת ואז תשמעו את הצחוק של רונית הרשקוביץ, אשת לפידות של האי. זו אבקת כביסה שהשאירו שם למקרה שמישהו ירצה לכבס את הלבנים.
צילומים: משה שי, הילה אלפרט
hillaal1@gmail.com