ניצוץ באפילה

מוקדם לדעת אם נוכל אי פעם לנתק את "עלייתו של האביר האפל" מהטבח הטרגי והבלתי נתפס שבוצע בהקרנת הבכורה שלו באורורה, קולורדו. אבל מה שבטוח הוא שבזמן כתיבת שורות אלה, הדבר אינו אפשרי. האירועים המזעזעים שהתרחשו באולם הקולנוע באורורה בסוף השבוע שעבר קטעו באכזריות גדולה את חייהם של 12 בני אדם, ומילאו את הראש במחשבות שאין להן כל קשר לקולנוע.

חגיגה אסקפיסטית בקנה מידה גלובלי התנגשה חזיתית בעולם הדפוק ונעדר ההיגיון שבו אנו תועים. חוויה קולנועית גדולה מהחיים פינתה את מקומה במהירות לטובת החיים עצמם. דיונים במעלותיה ובמגרעותיה של היצירה הבידורית המצופה של כריסטופר נולאן הוחלפו באוסף של סיפורי זוועה, בטקסי זיכרון ובהספדים. במובן הזה, קשה שלא להרגיש שמשהו מהתמימות, מהקסם ומהמפלט שאולם הקולנוע סיפק ליושביו במהלך מאה ומשהו השנים שבהן הוא קיים אבד לנו לנצח. וקשה שלא להניח שזו בדיוק היתה כוונתו של הרוצח המתועב. ברשותכם, בפסקאות הבאות אעשה כמיטב יכולתי לספק לעצמי את ההרגשה שאני מונע מהבן זונה הזה את התענוג.

מפתיע, מאכזב ומשמח

כמו רוב חובבי הקולנוע בעולם, גם אני התרגשתי מאוד לקראת צאתו של "עלייתו של האביר האפל". עד כדי כך שצפיתי בו פעמיים בתוך 24 שעות. בשתי הפעמים הוא הימם אותי, הפתיע אותי, איכזב אותי, שימח אותי, וגרם לי לכמה פרצי בכי. בנוסף, שתי הצפיות רק חיזקו אצלי את התחושה שכריסטופר נולאן הוא לא פחות מקוסם. הקולנוע שלו הוא קולנוע מסעיר וחסר תקדים, ואין עוד במאי שוברי קופות ביקום שמסוגל לעשות את הדברים שהוא עושה בקנה המידה המופרע שבו הוא עושה אותם.

ב"באטמן מתחיל" נולאן איתחל מחדש את אגדת איש העטלף ביצירתיות ובתבונה, ואילו ב"האביר האפל", החלק השני בסידרה, הוא הדהים את המעריצים עם אפוס בומבסטי שהרים את הרף לגבהים שלא העזנו לדמיין שקיימים בכלל עבור סרט קומיקס. הגודש העלילתי, הגודל המפלצתי, האווירה האינטנסיבית והברוטלית, התמות האפלות והבוגרות, הפסקול עוכר השלווה והופעת המשחק הבלתי נשכחת של הית' לדג'ר - כל אלה הפכו את הסרט ההוא לחד-פעמי; לברק בבקבוק. מובן שכל אלה גם תרמו באופן ישיר ליצירתן של ציפיות בלתי אפשריות לקראת החלק השלישי בסידרה. ומובן ש"עלייתו של האביר האפל" אינו מסוגל לעמוד בהן.

אך למרות ש"עלייתו" אינו יצירת מופת כמו קודמו, ולמרות שכרגע הוא מסתמן כחלק החלש ביותר בסידרה, אין ספק שהוא מביא את הטרילוגיה אל קו הסיום שלה באופן אופראי ומפואר. זהו סרט עצום, עוצמתי, אמביציוזי, רלוונטי, נדיב, מפתיע ומאוד מאוד אמוציונלי (הפרחים למייקל קיין). יש בו פגמים, והוא רחוק מלהיות מושלם, אבל בסופו של דבר, אלה אינם מפריעים לו להדהים ולרגש. "עלייתו" מביא את באטמן חזרה אל נקודת ההתחלה של "באטמן מתחיל" באלגנטיות ראויה לציון, ואינו חוסך במאמצים כדי לדאוג שהדרך לשם תהיה הכי מלהיבה ומסעירה שאפשר להעלות על הדעת (ועל הבד). בתוך כך, הסרט גם מציג כמה דמויות חדשות (הבולטות שבהן הן גנבת התכשיטים סלינה קייל, שמגולמת במיומנות בידי אן הת'אוויי, והשוטר הצעיר ג'ון בלייק, שמגולם בידי ג'וזף גורדון לוויט), ומפליא להשלים את הפנורמה האורבנית הרב-שכבתית ונעדרת הפשרות שבבנייתה עסק נולאן בשני הסרטים הקודמים.

העומק ורוחב היריעה של הפנורמה הפסימית הזאת (שרק מסך איימקס מסוגל להכיל אותה במלואה), והנגיעה הישירה וחסרת המעצורים שלה כמעט בכל מוסדות השלטון והחוק של המטרופולין הבדיוני גותהאם (שהופכת לבולטת במיוחד ב"עלייתו"), מזכירים מאוד את הישגה הגדול של סידרת הטלוויזיה המופתית "הסמויה". על הנייר, זו אמנם היתה סידרת דרמה משטרתית, אך בחמש עונותיה, סידרתו של דיוויד סיימון טישטשה באפקטיביות את הקווים המקובלים בין "טוב" ל"רע", פישפשה במעיים הרקובים והמושחתים של מנגנוני השליטה ושרשראות הפיקוד השונות משני צידיו של החוק (ודימתה אותם לשלשלאות), ובנתה עולם דרמטי עשיר ורווי בדמויות שבו הכל הפליא להתחבר. הישג דומה אפשר לרשום לזכותו של נולאן, שלמעשה יישם את הטקטיקה של סיימון על ז'אנר סרטי הקומיקס והשתמש בה כדי להציג תמונה מוקצנת, אך לא פחות יסודית, של הלך הרוח האמריקני בעשור שלאחר אירועי 11 בספטמבר (חיזוק לתיאוריה הזאת אפשר למצוא בעובדה שאיידן גלין, שמגלם את ראש העיר קרקטי ב"הסמויה", מופיע בסצנה הראשונה של "עלייתו", ובעובדה שנולאן אינו מאמין בצירופי מקרים).

כמו אצל סיימון, גם אצל נולאן ההשראה העיקרית מגיעה דווקא מכיוונו הלא צפוי של צ'רלס דיקנס (ובמקרה זה מרומן המהפכה הצרפתית שלו "בין שתי ערים", שמצוטט ב"עלייתו" באופן ישיר ושמחבר את הסרט לאירועי המחאה החברתית במנהטן ובעולם). וכמו אצל סיימון, גם אצל נולאן שיאו של המהלך הסיפורי מותיר אותנו למעשה ללא גיבורים וללא הרבה תקווה לעתיד. אפילו ג'ים גורדון (גארי אולדמן), מפקד המשטרה הישר שהיה עמוד השדרה המוסרי של "האביר האפל", מצטרף ב"עלייתו" לאלה שמתהדרים ב"ידיים מלוכלכות". בנוסף, כל הדמויות המרכזיות בסרט מעוניינות בדבר אחד בלבד: להרוס את הכל, ולבנות מחדש - בין שאת העולם, ובין שאת עצמן. כי לדידן, מה שישנו פשוט אינו בר תיקון.

תוכנית גרנדיוזית ושטנית

הסיפור של "עלייתו" לא פחות מורכב, מסועף ומפותל מזה שעמד במרכזו של "האביר האפל" - רק שהפעם המכניזם העלילתי מהודק ומוקפד פחות. הרבה דברים צריכים לקרות כדי שנגיע לאן שנולאן רוצה לקחת אותנו, והרבה דברים אכן קורים. אך לא לכולם מוקדשת תשומת הלב הדרושה. כתוצאה מכך, היצירה אינה מאוזנת ורהוטה כפי שאולי הייתם מצפים שתהיה, והדבר בולט במיוחד בחלקו האמצעי של הסרט, שמוותר על המומנטום האדיר שנבנה לטובת שני סיקוונסים ארוכים מדי שבהם מוצגת תוכניתו הגרנדיוזית והשטנית של הארכי-נבל האנרכיסטי והאימתני ביין (תום הארדי המצוין).

אבל גם אם עצירת הפתע הלא לגמרי הכרחית הזאת מאלצת את נולאן לעשות כמה קיצורי דרך ולבצע כמה החלטות נמהרות ולא מנומקות דיין כדי להגיע אל קו הסיום בזמן, קו הסיום עצמו שווה את כל מה שבא לפניו. שכן זוהי סיומת סוחטת דמעות, במלוא מובן המילה, והיא סוגרת את הדלת על הסידרה בצורה קתרטית, סוחפת ומשביעת רצון.

עם זאת, למרות העיניים האדומות ותחושת הזיכוך שעימן יצאתי מהאולם, אחת המחשבות שליוו אותי לאחר הצפייה בסרט היתה שלא רק הדמויות של נולאן רוצות להרוס את הכל, ולבנות מחדש - גם נולאן עצמו לגמרי בעניין. אי אפשר להאשים את "עלייתו" בעצלות או בחפיפניקיות, אבל אפשר אולי לזהות סימני עייפות מסוימים בתוצר הסופי.

כאשר נולאן התחיל את הרומן שלו עם באטמן, ב-2005, הוא היה במאי צעיר ומבטיח שהיה חתום על להיט אינדי מקורי ומבלבל ("ממנטו") ועל רימייק מיותר ודי כושל ("אינסומניה"). כיום, שבע שנים מאוחר יותר, ועם שלושה סרטי באטמן תחת חגורתו, נולאן הוא הבמאי המסחרי המוביל בעולם (באופן מדהים, תוך כדי הפיכתו לכזה, הוא גם הספיק ליצור שני סרטים מצליחים מאוד ואישיים מאוד - "היוקרה" ו"התחלה" - שעסקו שניהם באהבה הגדולה ביותר שלו, ושלנו: הקולנוע). אז מה הוא יעשה עכשיו משסיים את ענייניו בגותהאם סיטי? באמת שאין לי מושג. אבל מאז שצפיתי לראשונה ב"האביר האפל" אני טוען בתוקף שנולאן הוא הדבר הכי קרוב שיש לנו לסטנלי קובריק. לעניות דעתי, זה רק עניין של זמן עד שהטענה הלכאורה הזויה הזאת תהפוך לעובדה מדעית.

"עלייתו של האביר האפל" ("The Dark Knight Rises"), במאי: כריסטופר נולאן. ארה"ב 2012

yishai.kiczales@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו