"יושב אני בין סורגים/ כבול אני באזיקים/ מתחנן לאלוקים/ שימותו המלשינים// החוקרים הבני זונות/ פתחו עלי בחקירות/ חכו אני אצא בחוץ/ יעשה ממכם קצוץ" ("בין סורגים", שירו של נהג האמבולנס עידו בן לולו, מתוך הסידרה "תאג"ד")
כמו המסטינג, הקסדה והחגור, שירי חיילים היו כאן מאז ולתמיד. ליוו טירונים באימונים המפרכים, לעגו למשמעת הלוחצת בבסיס, עקצו את המפקדים המעיקים, הקלו את החרדות לפני מבצעים ומלחמות ושימשו כשסתום חברתי במקלחת.
אלא שבמקביל לשינויים החברתיים שעברה ישראל, גם האופי של שירי החיילים השתנה ללא הכר לאורך השנים. אם בפלמ"ח שרו בעברית צחה על דבקות במשימה ברוח המכבים, ובמלחמת יום הכיפורים כמהו לשלום המיוחל, הרי שבעשורים האחרונים עוברת על שירי החיילים רוח רעה ומטרידה.
"בין סורגים" הפיקטיבי, ששר בן לולו (השחקן אור אדרי) בתאג"ד, יכול להיחשב למייצג נאמן של הדור החדש של שירי ההווי הצבאיים. פזמוני מוטיבציה ופורקן שמולבשים על להיטים מזרחיים או על שירי ארץ ישראל הישנה והטובה - כשאת המילים המקוריות מחליפים טקסטים מתריסים, שכוללים אלימות, החפצת נשים, גסויות מיניות או סתם שוביניזם.
השירים האלה, שעליהם גדל, מן הסתם, גם רוב דור המפקדים הנוכחי, שימשו נושא לדוקטורט מרתק של חוקרת הפולקלור ד"ר חיה מילוא, שספרה החדש "שירים בקנה" (בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה) מאגד 683 שירי חיילים ולוחמים משנות הארבעים ועד שנות האלפיים. מילוא עבדה על הספר במשך חמש שנים, שבמהלכן אספה וחקרה את השירים, והיא מציעה ניתוח ספרותי ופסיכולוגי של התכנים הקשים לעיכול.
"שירי חיילים הם ז'אנר נפוץ שכמעט מגדיר את הישראליות, למרות שהם לא המצאה ישראלית", היא אומרת. "אם אתה לא יודע מהם שירי הצבא, אתה למעשה לא יודע מהי ישראליות. קחי למשל את השיר 'עוזי עוזי' של הגשש החיוור, שתיאר בהומור את ההווי בצה"ל של שנות השישים המוקדמות:
"עוזי עוזי/ הוא לא נקי/ דפקו אותי/ מסדר נוסף/ הרב סמל הפלוגתי/ שלוש לירות הקניס אותי".
מאז, היא אומרת, עברו השירים השגורים בפיהם של חיילי צה"ל תהפוכות אידיאולוגיות, סמנטיות ותרבותיות רבות.
• • •
"אאא... אנסנו עוד אחת קצינה/ אנסנו את הבת ז***/ הלכה הלכה התלוננה/ התלוננה במשטרה/ וברובאית חקירה/ וברובאית נפקדים/ ברובאית עריקים/ ורובאית סמים קלים/ ורובאית סמים קשים/ וכולי כולי עצבים/ כולי כולי עצבים/ הלב רועד מעצבים" (חטיבת גבעתי)
מילוא (52), ילידת תל אביב שמתגוררת בשרון, שירתה בעברה כקצינת חינוך וידיעת הארץ בחיל האוויר והשתחררה בדרגת סגן. שתי בנותיה הסטודנטיות שירתו בצה"ל בתפקידי פיקוד: עמית (26) היתה מש"קית ת"ש בחטיבת בנימין ובבסיס חיל האוויר ברמת דוד; ועידן (23) היתה מדריכה בכיפת ברזל.
למחקר הגיעה אחרי שחיפשה נושא לדוקטורט בלימודי החוג לספרות באוניברסיטת חיפה. "מאוד עניין אותי לגלות את הדברים הבסיסיים, על מה חיילים וחיילות שרים, מתי הם שרים, מה הפונקציות של השירים ומה חשוב בהם, למה הם כל כך מהותיים ללוחמים".
בתחילת הדרך נתקלה בתגובות ספקניות מעמיתים וחברים. "אמרו לי, 'את לא תעזי לפרסם את המילים הגסות האלה'. היו סביבי תגובות מזלזלות בנוסח 'זה מקובל, מה את עושה מזה עניין?', או תגובות מבוהלות בסגנון 'אי אפשר יהיה לראות את זה על הדף'. אבל בפולקלור אנחנו כותבים הכל, ולא מפחדים ממילים גסות".
משימת איסוף השירים התגלתה כמורכבת בהרבה ממה שציפתה. "היה לי קושי ללקט את השירים. ניסיתי לאסוף אותם במפגשי פנים אל פנים עם חיילים בבסיסים, באישור הצבא, אבל מכיוון שמדובר בשירים אינטימיים של קבוצות, רוב החיילים לא נוטים לחשוף אותם בקלות בפני זרים".
למזלה, היא נתקלה במקרה באתר האינטרנט "זמר הפלוגות", שנוצר במקור לצורכי הקורס "פרחים בקנה" באוניברסיטת חיפה ועסק בזמר העברי בהשראת ההוויה הצבאית בישראל. האתר מזמין גולשים לשלוח שירי צבא באופן עצמאי. "דרך האתר הזה, ובסיוע סטודנט לשעבר שעבד בו, הגעתי למקור מידע אדיר והתוודעתי לעוד עשרות שירים, שלא נתקלתי בהם קודם".
בנוסף, לדבריה, הכירה חיילים וחיילים לשעבר, שהעבירו לידיה שירים על גבי דיסקים, וכן סרטונים שבהם מתועדים הם וחבריהם שרים. "מאגר נוסף של חומרים מצאתי בארכיונים וביוטיוב. נמצאות שם לא מעט גרסאות לשירים, למשל ל'על הדבש ועל העוקץ' של נעמי שמר, שחיילים קרביים ולוחמים עושים להם כיסוי".
אחרי שהצטבר בידיה מלאי מספיק של השירים, החלה מילוא בניתוח התכנים. המחקר העלה ששירי החיילים נכתבים בעיקר על פי שני סוגי לחנים: שירים מזרחיים ושירי ארץ ישראל.
"שירי ארץ ישראל מייצגים, בעצם, את המוסכמות הלאומיות ואת דמות הצבר, באופן שבו אנחנו אוהבים לראות את עצמנו. הם מייצגים את הקונצנזוס היפה, ודווקא על בסיס השירים הללו קל ליצור פרובוקציות ולחתור תחתם. כלומר, לקחת את הלחן המוכר של 'על הדבש ועל העוקץ', ובמקום המילים הנשגבות על המוות ההרואי או הקורבן ההרואי - ליצור שיר חתרני.
"הבחירה בשירים המזרחיים לא נובעת מתוך אידיאולוגיה, אלא פשוט כי הם שירים אהובים, שהלחנים שלהם מוכרים ושגורים כמעט בכל פה".
• • •
"ארצנו הקטנטונת, עזבנו אותך/ יצאנו לקרב ללחום למענך/ מעמק בגליל, צפון ודרום/ יצאנו ונחזור עם בוא הניצחון./ זהו שיר גדוד הנהגים:/ זהו גורל בני המכבים. / אל ייאוש, קדימה נהג! /מרץ, עוז, בל דאג, קדימה!" (שיר נהגי פלוגת י.ע.ל - יחידה עברית להובלה, שנלחמו לצד הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה)
החיפוש אחר שירי חיילים ולוחמים הוביל את מילוא עשרות שנים לאחור, לתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. "מצאתי שירון ישן, שהכיל גם שירי הווי של מתגייסים עברים לשורות הצבא הבריטי. השירים שם מבטאים אהבה לארץ וגאווה על כך שהכותבים הם חיילים עברים, ושיש להם מפקד עברי ראשון, בן קיבוץ. מצאתי בהם הרבה הומור ותקווה לעתיד. חרף העובדה שמדובר בחיילים שנלחמו ועברו דברים לא קלים, השירים שלהם מייצגים תקווה ואופטימיות".
תקופת הפלמ"ח הותירה חותם עמוק בספרות ובזמר ונצרבה כחוויה חברתית־תרבותית מכוננת בדור מייסדי המדינה. שירי החיילים מאותם ימים מעבירים מסרים של אחוות לוחמים, הגשמה, חלוציות וצבריות - אבל מילוא מצאה בהם גם רבדים נסתרים.
"מדובר בשירים תמימים ואידיאליסטיים, שיש בהם הרבה אהבה וגאווה, אך גם מבנה של 'אף על פי כן'. הלוחמים מתארים בעיות ומעלים טרוניות, על ציוד שבור או היעדר ציוד, אך כותבים: אף על פי כן - נתגבר. אחד הדברים המעניינים בשירי הפלמ"ח הוא במה הם לא עוסקים. הם לא מזכירים את פעולת הכיבוש עצמה. הם רק לפני פעולה צבאית או אחריה. אין התייחסות ברוב השירים לכיבוש עצמו, כנראה כדי להימנע מהקונפליקט הפנימי, שהיה קיים כבר אז".
לא רק תמימות ציונית נחבאה אז בין המילים. גם ביקורת על התפקוד הצבאי ויחס מבזה לנשים החלו להשתרבב פנימה, כפי שיעיד השיר הבא, שמתאר קרב עקוב מדם של הפלמ"ח במלחמת העצמאות:
"חבר נשק/ איזה ברדק/ הרימונים מקולקלים/ הסטן שבור/ אין אף כדור/ והרובה אינו יורה./ וכך צועדים חיילים/ מגדוד חמישים ושלוש/ עם הג'ינג'י בראש ובראש// אנחנו צעדנו/ ממבצר סן סימון לקטמון/ ומאז הסתערנו/ מהצפון עד הדרום./ וביום שישי/ נלך להביא/ את הבנות/ מהמיטות./ ביום שבת/ אין אף מפקד/ מצפצפים על הקצינים/ וכך צועדים.../ סַמָל הדת/ אנס הבת/ ביום שבת/ בתוך מקלט/ אז המג"ד/ עשה משפט/ שלח אותו קיבינימט" (על פי הלחן של "סן סימון", מיוחס לחיילים מפלוגה 163 של חטיבת עציוני ולחיילי גדוד החי"ש 53 של גבעתי).
אז החפצת הנשים התחילה כבר אז.
"כן, כבר אז שרו על נשים, כולל על אונס. תמיד היו שירים מכל הסוגים, גם שירים אנטי־נשיים. השאלה היא ההיקף והמגמה".
שינוי משמעותי מתגלה בשירי החיילים לאחר קום המדינה והקמת צה"ל. "רואים שכבר מדובר בצבא ממוסד. החיילים שרים על כך שבעצם, הם מקבלים את עול השירות בשמחה. הם מתלוננים, אבל מבינים שזה כבוד והכרחי. יש תלונות, כמו בכל צבא בעולם. למשל, שירים של חניכי קורסים שמתלוננים שקשה בקורס. אבל יש גאווה גדולה להיות חיילים בצבא הישראלי. מדובר בשילוב בין מרירות וקונדסות ביחד, הכל עדיין מאוד תמים ונאיבי".
שירי שנות השישים, בעיקר אחרי הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, משקפים את התחושה שרווחה אז בציבור, שעיקרה אמון גדול בצה"ל ובכוחו. "יש בשירי החיילים מהתקופה ההיא אמונה עזה בכוחו של צה"ל, שהיא מעבר לריאלי ולרציונלי. צה"ל הוא כבר ערך, משהו גדול מהחיים, והשירים מראים את הביטחון בניצחון שיבוא, את הביטחון ביכולת של הטייסים שלנו, הביטחון בכוחנו. לפעמים מדובר בשירים מתרברבים ולפעמים הטון מאופק, אבל המסרים דומים: אנחנו חזקים, לא יוכלו עלינו".
• • •
"אם תרצי שאראה לך/ את המיג האפור/ בואי ונטיילה/ על ידו נעצור.// דום נישא את עינינו/ לטייס שערק/ הראשון מדמשק/ השני מעיראק" (לפי לחן "העיר באפור". מתייחס לעריקת טייס עיראקי לישראל ב־1966).
אחת ההפתעות במחקר נוגעת לשנות השבעים, שעמדו בסימן מחדל יום הכיפורים. "היה מאוד מעניין ומוזר לגלות שבתוך ימי המלחמה, וגם לאחריה, יש שיח של שלום. כלומר, השלום מופיע גם בשירי החיילים, הם כותבים ושרים שהם כמהים לשלום, מחכים לו. הכיוון הוא עדיין 'אנחנו ננצח', אבל ננצח בשביל השלום".
הרוח שמנשבת משירי החיילים משתנה לראשונה במלחמת לבנון ואחריה, עד לאינתיפאדה הראשונה בסוף 1987. "שם מתחילים לראות שינויים בתפיסת הכוח של החייל הישראלי, מתוך מציאות שהיא מאוד מאיימת וקשה. החיילים מוצאים את עצמם חשופים לאיומים מכל הצדדים, בשהייה של שיטור מול מלחמת גרילה. זהות של אויב שהפך לאוכלוסייה אזרחית. כל התסכול, הזעם והפחדים ניכרים בשירים".
"נוסע לאיטי ברחובות דאמור/ רואה ילדים משחקים בכדור/ שולח לעברם צרור ירוקים (כדורי זרחן) כי הזרחן נדבק לילדים/ אישה בהריון עושה לי פרצופים/ מבצע הפלה בעזרת המקלעים" (הנדסה קרבית)
"ממלחמת לבנון הראשונה אפשר לסמן את ההפניה של האלימות גם כלפי פנים, ולא רק החוצה, נגד המפקדים וההנהגה. אנחנו רואים שככל שעולה רמת התסכול ממשימות השיטור בלבנון ובשטחים, עולים התסכול, הפחד והחשש, וכתוצאה מכך, עולה התגובה האלימה".
את "שיר הזרחן" של חיילי ההנדסה הקרבית, למשל, קושרת מילוא לשיר האמריקני "נפלם נדבק לילדים", שהיה פופולרי בתקופת מלחמת וייטנאם והופיע בסרט "קצין וג'נטלמן" מ־1982, השנה שבה פרצה מלחמת לבנון הראשונה.
"זה שיר מזעזע, ומה שמעניין לגביו הוא העיתוי. חיילי ההנדסה, שנמצאים במשימת שיטור מול אוכלוסייה אזרחית בלבנון, מאמצים שיר על בסיס אמריקני בווייטנאם. זו, למעשה, סיטואציה דומה, שמולידה גרסאות דומות של שירים. שם זה נפלם, פצצה שמפזרת נוזלים דביקים ודליקים, וכאן זה פצצת זרחן.
"חיילי צה"ל סיגלו את השיר האמריקני לצורכיהם. זו דוגמה לשיר שהופץ בתרבות הפופולרית, נדד בכל העולם, הגיע לפולקלור הישראלי - וזכה בו לחיים מחודשים.
"מ־1982 האלימות בשירים הולכת וגוברת, והם משקפים הלכי רוח בחברה וסטייט אוף מיינד של נערים צעירים, שמתדלקים את עצמם בשנאה. בדיוק כמו שאנחנו לא רוצים שהם יתדלקו את עצמם בוודקה, אנחנו לא רוצים שיתודלקו מאמירות של שנאה, אלימות ותוקפנות שלא לצורך".
• • •
בעשורים שחלפו מאז נוספו רגשות ואלמנטים חדשים בשירי החיילים. שנאה, נקם, כוחנות, תוקפנות, התגרות מוסרית והתגרות חברתית. כל אלה מעידים, לדברי מילוא, על שינויים עמוקים במערכת הנורמות והערכים של חיילי צה"ל.
"אם אין א' אין שיירה/ אני נוסע לסדר לנו אביר/ כמה אפשר לחיות בלי חיזבאללה/ זמן לא עובר בלי/ יש לי חלום לחזור ללבנון/ לראות עוד פעם האמר מתלקח/ יש לי אהבה, אישה ערבייה/ אני יודע שעלי היא מתצפתת/ ועוד מעט אני עולה" (לוחמי גולני, על פי השיר "לקנות לך יהלום" של אייל גולן. א' הוא אישור, ו"אביר" - רכב שטח צבאי)
"צריך לזכור שזה פולקלור", מסייגת מילוא. "לא כל מי שמספר בדיחה גזענית הוא גזען, ולא כל מי שמספר בדיחה על נשים הוא מיזוגן. אבל בדיחות, ובמקרה הזה שירים, משקפים הלכי רוח קבוצתיים, והם גם מייצרים אותם מחדש".
ניבולי פה וגסויות בשירים של חיילים, זה לא מובן מאליו?
"כן, אבל חלק מהטקסטים כל כך אלימים, שהייתי המומה לקרוא אותם. הלכתי עם הטקסטים האלה לחבר'ה בגילי, שהיו בצבא בתקופתי, וכאלה ששירתו קבע לאורך שנים. בדקתי אם הם מכירים שירים כאלה. הם ענו שלא, שהם לא שרו שירים כל כך בוטים, כאלה שמאחלים מוות לקצינים ("תו תו תו/ שהקצינים ימותו/ בה"ד 1 עולה באש", חיילי שריון ששהו בבה"ד 1, 2005).
מה הגילויים המפתיעים ביותר שמצאת בשירים?
"רמת האלימות. נכון שצבא הוא ארגון אלים ולא גן ילדים, אבל האלימות שיש בשירים האלו בלתי מרוסנת לחלוטין. וזו אלימות גם כלפי פנים - נגד קצינים, נשים והומואים, ולא רק מול אויב כלשהו.
"בנוסף, יש בשירים הרבה השפלה ושנאת נשים. מדובר בחבר'ה צעירים בני 20-19. אנחנו יודעים ששפה יוצרת תודעה, ושתודעה יוצרת התנהגות. כל אלה לא מרוסנים בשירים. יש תחושה שמדובר בשסתום של הר געש או גייזר שהתפרץ בלי שליטה, ואת תוהה מה יש מתחת".
"והוא עולה לגג/ כבר לא טוחן שמירות/ תשע עד חמש יומיות - בית זונות/ והוא טוחן אותה/ טוחן את הפקידה/ שנמצאת איתו במ־פ־ק־ד־ה" (גולני, לפי הלחן של "והיא עולה לגג" של להקת ג'ירפות)
"המסרים שעוברים דרך השירים הם הבעיה", אומרת מילוא. "אתה, כחייל, לא חושב, לא מהרהר ולא מערער עליהם, ואין מי שיגיד 'די'. אתה רוצה להיות חלק מהחבר'ה, והשירים מעניקים תחושה של לכידות ושל עוצמה. זו גם אחת הפונקציות שלהם. הרי החיים בצבא ממילא כל כך קשים, אז למה לא לגרום לנפש קצת לנוח ולצחוק? אתה, החייל, זורם עם זה, וזה מה שמזעזע אותי. רק מיעוט של החיילים לא מתחברים לשירים האלה ולא שרים אותם".
ד"ר חיה מילוא. "אמרו לי, 'את לא תעזי לפרסם את המילים הגסות האלה'" // צילום: יהושע יוסף
מילוא מדגישה שיש פער בין בוטות המילים בשירים לבין אופיים האמיתי של החיילים. "כשמדברים איתם, הם באמת מקסימים. טובי בנינו. כשסיפרתי על השירים לחברות שלי, שיש להן בנים בצבא, התגובה של כולן היתה תדהמה והסתייגות, בסגנון 'אני לא מאמינה שהבן שלי שר את זה'. ואז החייל הקרבי חוזר הביתה, ומתברר שהוא מכיר את השיר המדובר וצוחק.
"החיילים באמת לא מבינים על מה המהומה, הם לא מייחסים חשיבות גדולה לשירים. אומרים 'זה סתם, זה שטויות'. מבחינתם זה פאן, והם ממש לא עושים את הקישור בין המילים החוזרות והנשנות, שנטמעות בתודעה, לבין התנהגות בעייתית כלשהי.
"מבחינתם הם לא שונאים נשים, הרי יש להם חברות, הם תלמידים טובים ובנים טובים. אז איך מגשרים על הפער הנורא הזה, שאותו עלם חמודות חוזר לצבא והופך להיות חלק מעדר ששר על אונס? הם משילים מעצמם את הקול האינדיבידואלי והופכים לקול קבוצתי, שיש לו הרבה עוצמה".
יש שירים כאלה בכל היחידות?
"בכל היחידות. גולני, שייטת, צנחנים, חיל הים, נח"ל, תותחנים, שריון, כל היחידות הלוחמות. כולם עושים בשירות הצבאי מסלול של אימון שטח, החזקת קו, ושוב אימון. הם מתחלפים ביניהם, וכך השיר עובר מיחידה ליחידה, מפה לאוזן - במפגשים, או דרך שמועות. הגרסאות השונות עולות אחר כך ליוטיוב, החיילים לא מסתתרים ולא מחביאים את זה. אני מאמינה שחלק מהשירים פופולריים עד היום".
• • •
"כשחזרתי אז הביתה, ושמעתי ת'בשורה/ שמצאת לך איזה ג'ובניק או סמרטוט מהקריה/ שחוזר כל יום הביתה, ועושה שם בית זונות/ וכשהוא טוחן אותך, אני טוחן שמירות./ על כל אלה!/ על כל אלה!/ הג'ובניקים הבני זונות/ צריך לחתוך להם את הזין/ שלא ייגעו בבחורות!" (שיר נפוץ בהרבה יחידות לוחמות - יש גירסת גבעתי, גירסת גולני ואחרות, לפי הלחן של "על הדבש ועל העוקץ")
שירי חיילים אינם המצאה ישראלית. מילוא מציינת שמדובר במסורת פופולרית ועתיקת שנים בכל הצבאות המערביים, כולל אלה שנחשבים לנאורים ומתקדמים ביותר. גם לבריטניה, ניו זילנד, אוסטרליה וארה"ב מסורות של שירי לוחמים.
"צבא הוא תרבות ארגונית מצ'ואיסטית, שמאפיינת לא רק את הצבא הישראלי", אומרת ד"ר מילוא. "זו תרבות שמהללת ומאדירה גברים מסוג מסוים, ומגבילה למודל אחד של גבריות: הגבר הלוחמני, בעל הגוף השרירי, שיש לו תכונות סטריאוטיפיות כמו תעוזה, קור רוח, כושר גופני וחוזק.
"מתוקף זה שמאדירים אותם כל כך, הגברים הצעירים מרגישים שמותר להם. זו מסורת ארוכת שנים בצבאות. עד היום לא הוציאו את התופעה לאור במלואה.
"בצבא האמריקאי היו שירים נגד נשים, כמו בכל צבא, ושירים גזעניים נגד שחורים סביב תקופת וייטנאם. מפקדי הצבא הגיעו למסקנה שהשירים הגזעניים פוגעים בלכידות ובהשגת המשימה, וחששו שהאווירה הגזענית תפגע ביכולת המבצעית. הם עשו פעולות נמרצות של חינוך והסברה, וגם של אכיפה וענישה נגד השירים. בעקבות זאת רובם הגדול נעלמו".
את חושבת ששירי חיילים מהווים הטרדה מינית?
"השירים האלה לא אונסים, אבל הם משפיעים על האווירה. על ההווי. מש"קיות ת"ש מגולני ציטטו באוזניי שיר, שחיילים שרו להן: 'מש"קית ת"ש עלתה על אופנוע/ ירדה, ראו לה את המנוע'. מה הפקידה הפלוגתית תעשה כשהיא תשמע את השיר? היא תהיה נבוכה, תצחקק קצת, וזהו. מה היא יכולה לעשות? להתלונן? ועל מה? הרי התגובה תהיה, 'הם בסך הכל שרים, אל תהיי כל כך כבדה'.
"כן, אני חושבת שזה סוג של הטרדה מינית, ואני חושבת שצה"ל צריך לאסור את זה. יש מקרים שמפקדים עוצרים שירה או אוסרים אותה בגלל ניבולי פה, אבל כרגע זה עדיין לא גורף. זו לא הוראת מטכ"ל. חיילים סיפרו לי שיש איסור על קללות וגסויות נגד יחידות אחרות, לא על שירה אלימה, משפילה או מחפיצת נשים.
"אם צה"ל רוצה, הוא יכול לאסור לשיר את השירים האלה, והוא יכול גם לחנך ולהסביר, לאכוף ולהעניש מי שמשמיע אותם. זה לא משהו שאין מה לעשות נגדו. צה"ל הוא לא ארגון דמוקרטי, הוא יכול לעשות הרבה דברים. צריך רק להבין, לרצות ולעשות.
"זה לא בריא לחיילים שלנו, שאחרי שלוש שנים משתחררים והופכים להיות אזרחים, הם נושאים איתם חוויות קשות מהשירות וגם את השירים האלה, שנטמעים בתודעה. זה גם לא בריא לחברה שלנו, כי החיילים הופכים להיות חלק מהחברה, מתחתנים ומגדלים משפחות. לא כולם, כמובן, הופכים לשונאי נשים, אבל זה משפיע על הלכי הרוח. ואנחנו מאפשרים את זה".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "לשירים בעלי אופן מיני ופוגעני אין מקום בצה"ל, ועל המפקדים מוטלת האחריות לפעול על מנת ששירים מסוג זה לא יהיו חלק מההוויי היחידתי. צה"ל פועל וימשיך לפעול ליצירת סביבת שירות מכבדת ביחידותיו. מקרים פרטניים שיבואו לידיעתנו יטופלו בהתאם".
shirz@israelhayom.co.il