בשבוע שעבר חגגתי יום הולדת 36. מכיוון שאני מתחיל להתקרב לאמצע החיים - בתקווה שהגורל לא יזמן לי פתאום איזה מתנקש טורקי בלתי צפוי - החלטתי שזו הזדמנות טובה לשבור שיגרה ולעשות משהו קצת אחר. משהו מרגש, משהו מלהיב. או במילים אחרות: חוויה סופר־חנונית, אבל כזו שתגרום לי להרגיש מגניב.
משום מה, הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה קעקוע. אמנם כבר יש לי אחד, ציור שהיה מוטבע על עטיפה של דיסק שמצא חן בעיניי בגיל 16, אבל בכל זאת חשבתי שלרגל הפיכתי לאדם שגילו כפול מהגיל החוקי, יהיה נחמד להוסיף אחד.
אז נסעתי לאותו מקעקע שזכרתי מנעוריי, הופתעתי מהקלות שבה מצאתי את המקום, ועוד יותר הופתעתי כשגיליתי שהמקום הפך בינתיים למאפייה. למרות שזה פחות מפתיע, אם מביאים בחשבון שמאז חלפו כמעט 20 שנה.
חשבתי לנצל את הנוכחות במאפייה כדי לרכוש לעצמי סופגנייה לכבוד חנוכה. ולכבוד גיל 40 המתקרב, החלטתי ללכת על אחת מחיטה מלאה עם ריבה דיאטטית. אחרי שטעמתי וזרקתי אותה לפח, שאלתי את האופה אם הוא מכיר במקרה מקעקע טוב. בתגובה, הרים את החולצה, חשף קעקוע מפואר שהתפתח לכיוונים שאין לי רצון לראות, והמליץ על חנות בקניון הסמוך.
"באת לעשות קעקוע ליום ההולדת?" שאלה אותי הבחורה מעבר לדלפק, ואני הבנתי שאני כנראה לא הראשון שחשב על הרעיון. "מה השמות של הילדים שלך?" היא המשיכה להתעניין בטון משועמם. "איך זה קשור לעניין?" שאלתי מופתע.
"מה זאת אומרת?" היא הרימה את הראש מהדלפק. "באת לעשות קעקוע ליום ההולדת שלך, לא? אז בטח תרצה לקעקע את השמות ותאריכי הלידה של הילדים, כמו כולם. פשוט תן לי את הפרטים, ואני אעביר לרומן המקעקע. תוך שעה אתה תצא מכאן עם קעקוע חדש ומקורי, כמו כל מי שהיה פה מהבוקר".
הודיתי לה על ההצעה, והסברתי לה שדווקא את השמות והתאריכים של הילדוֹת אני זוכר מצוין, ושאם כבר קעקוע אינפורמטיבי, הייתי הולך על משהו שימושי יותר עבורי. למשל, הקוד של הכספומט, או איפה שמתי את המפתחות של האוטו.
• • •
מה שכן, ההבנה שהרעיון שלי אפילו פחות מקורי מהאיחולים הלבביים שקיבלתי מהבוקר ("יום הולדת שמח ועד מאה ועשרים קמ"ש! באהבה, ממוסך האחים") גרמה לי להתחרט על כל העניין.
החלטתי לחפש רעיון אחר שיגרום לי להרגיש צעיר יותר, ולאחר התייעצות עם מקורביי בחרתי ללכת על הטרנד הלוהט של הבורגנים והמשועממים - "אסקייפ רום". אותם חדרי בריחה, שבהם אתה ננעל עם כמה מחבריך (במקרה הטוב) או שותפיך לעבודה (במקרה הפחות טוב) ורק אם תפתרו ביחד רצף של חידות תוכלו לצאת בחזרה לעולם החופשי.
אז אספתי כמה זוגות חברים ויצאנו לדרך. הגענו לבניין משרדים בדרום תל אביב, שם הכניסו אותנו לחדר שעוצב כמו תא בכלא אלקטרז (כלומר, כמו דירת חדר רגילה בדרום העיר), נעלו אותנו מבחוץ, והתחילו להציג לנו את החידות.
מייד קלטנו שבזמן שאנחנו פה, סבא וסבתא מתמודדים עם הילדים. אז לא ביזבזנו רגע והחלטנו לנמנם קצת, מתוך כוונה להתחיל לפתור את החידות מחר על הבוקר. כדי לזרז אותנו, הבעלים שלח לחדר שחקן במסיכה מפחידה. בתגובה הצגתי לו את לוח הסילוקין של המשכנתא שלי, והוא בכה והסתלק.
לבסוף, אחרי שעתיים חביבות, יצאנו מהחדר. היה נחמד, אבל עדיין לא מצאתי את הריגוש שרציתי. את הצמרמורת, את התחושה שאני חי. אז החלטתי לנסות למות. כלומר, לא בדיוק, אלא להגשים חלום ישן ולעשות צניחה חופשית.
הזמנתי מקום בטלפון והשארתי מראש מספר כרטיס אשראי לביטחון (מה שעירער אצלי את הביטחון שהאירוע יסתיים בשלום). אחרי נסיעה של שעה על כביש 6 לכיוון דרום, ולחיצה רנדומלית על אותיות במסך החיפוש של הווייז, הגענו על היעד.
את פנינו קיבלו שני גברים ואישה, שזכו בראשי לכינוי "צעיר מדי", "שזוף מדי" ו"שמחה מדי". הם התחילו להסביר לי על כללי הבטיחות בצניחה, והתעקשו שאפשר לצמצם מאוד את הסכנות אם מקפידים לסגור היטב את הקסדה ולהתקפל לתנוחת עובר במקרה של תקלה במצנח. למרות שלדעתי, במקרה כזה אני בכל מקרה אתקפל לתנוחה של פיתה עם הגעתי לקרקע. אחר כך עברנו לתרגולים "על יבש": השכיבו אותי על מעין אלונקה נמוכה עשויה מעץ וציוו עלי לדמות כאילו אני צונח, כאילו אני נופל וכאילו אני נהנה.
• • •
בסוף זרקו אותנו ממטוס, או שאולי זה היה מסוק או רחפת. אני לא ממש זוכר, כי תוך כדי צניחה הייתי עסוק בניסיונות להשיג את סוכן הביטוח שלי בטלפון ולהודיע לו שיכפיל את הפוליסה במקרה של מוות בנסיבות מטופשות. אחרי שהסדרתי נשימה ואת התשלום, התקפלתי לתנוחת עובר וחזרתי לאוטו. לפני שעליתי הביתה עצרתי במאפייה, קניתי מגש קטן של סופגניות רגילות ושמנמנות ועליתי הביתה.
התיישבתי על השטיח עם הילדות, חיבקתי אותן ואת אשתי, וחשבתי לעצמי שבעולם הזה שיגרה זה כנראה הכי אקסטרים שיש. וגם אם לא - את הרגע הזה הייתי מוכן להמשיך עד מאה ועשרים.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו