אני זוכר כמו היום את הפעם הראשונה שבה שמעתי קטע מאופרת הרוק "טומי" מנוגן ברדיו. הייתי תלמיד תיכון בכיתה ט' והתחנה היתה "קול השלום" של אייבי נתן, וכאילו משום מקום הפציע בה "ראו אותי, הרגישו אותי" ("See me, Feel me"), השיר התמטי שאזכורים ממנו צצים לאורך היצירה והוא מגיע בקרשצ'נדו אדיר בסיומה. אם מדברים היום רבות בהדרת מוסיקה מזרחית מהשידור ברדיו - אני יכול להעיד שלרוק שאנחנו קראנו לו אז "כבד" לא היתה דריסת רגל בשידורי המיינסטרים. שמענו את המוסיקה הזאת כמעט במחתרת מתקליטים שהגיעו באיחור, בבית או במועדונים, והמהפכה המוסיקלית האדירה של שנות ה־60 וה־70 שהתחוללה מעבר לים הותירה רושם לא גדול על העורכים המוסיקליים או על המנהלים שלהם. עד שהגיעה "קול השלום".
ההתרגשות שלי היתה כל כך גדולה, שמיהרתי לצלצל לכל שותפיי לפשע, חובבי הרוק: "יש 'טומי' ברדיו", צרחתי לתוך השפופרת. "תפתחו מהר". אנחנו, ילדים שכמונו, הכרנו גם הכרנו בגדולתה של היצירה הזאת, ובמיוחד לאחר ההופעה הבלתי נשכחת של "המי" בוודסטוק; היא היתה ללא ספק ציון דרך בתולדות המוסיקה המודרנית, וחלוצית בכל תחום: אורך, מבנה מוסיקלי, הנושאים שבהם היא מטפלת והטקסטים החברתיים הנוקבים שלה. אפשר לומר בביטחון ש"טומי" הוא אחד האלבומים החשובים ביותר בתחום הרוק, שיצאו לאור.
הסיפור שמאחורי הקלעים של חיבור "אופרת הרוק הראשונה" הוא, בראש ובראשונה, סיפורו של פיט טאוסנד, הגיטריסט מנהיג הלהקה, המלחין ומחבר המילים שלה. הוא השתמש באלמנטים חושפניים מחייו הקשים - התעללות מינית שעבר על ידי סבתו בגיל 5, הזנחה גמורה שהזניחה אותו אמו, מעשי בריונות מצד חבריו בבית הספר, כדי ליצור את דמותו הבלתי נשכחת של "טומי". השראה רבה הוא שאב מהגורו ההודי מאהר באבא, שגזר על עצמו שתיקה עוד בשנות ה־20 של המאה הקודמת. על הפילוסופיה שלו, שהיתה פופולרית מאוד בעידן הפסיכדלי ("אתה צריך לאבד את עצמך כדי למצוא את אלוהים ואת האני האמיתי שלך"), הוא בנה את ההיגיון שמאחורי הסיפור של "טומי", שהוא סיפור של גאולה מתוך מצב בלתי אפשרי.
הסרט הוא בעל מבנה פשוט אך אפקטיבי: הוא עוקב אחר הסיפור של "טומי" לפי סדר השירים באלבום, וסביב כל שיר מספרים חברי הלהקה ושותפים נוספים לעשייה, כמו המנהלים, הטכנאים וכתבי המוסיקה, את הסיפור שמאחורי השיר.
פיט טאוסנד הוא הדובר הראשי, ולצידו הסולן - רוג'ר דאלטרי, ג'ון אנטוויסל הבסיסט, הביוגרף של הלהקה, ריצ'רד בארנס. לקראת הסוף, בקטע אופייני ונוגע ללב, מופיע גם קית' מון, המתופף האגדי המנוח של המי, ומוחה בקול לאה: "זה (טומי) הוא נושא השיחה היחיד בשלוש השנים האחרונות. נמאס לי לדבר על זה ונמאס לי לנגן את זה..." בין השורות מבצבצת גם היריבות בין טאוסנד לדאלטרי, שבעקבות "טומי" הפך בן לילה לכוכב־על. "פתאום היה לנו סופרסטאר בלהקה", מתלונן טאוסנד. "לא סתם זמר רוק נודניק שמתווכח על כל דבר".
"טומי", וההופעות החיות המרהיבות של הלהקה, הפכו את המי לאחת מלהקות הרוק המובילות בעולם. הוא הפך את תרבות הפופ משירים חד־פעמיים של השתמש וזרוק למשהו בעל משמעות. לאמנות. לחוויה בעלת אמירה. תראו את הסרט ואחר כך תקנו או תורידו את האלבום. תודו לי אחר כך.