במאמץ לא מבוטל טוענת חי הוד את החץ בקשת ומותחת. מרימה את היד לגובה המתאים, מסיטה את הראש הצידה ויורה, בלי לראות, היישר למרכז המטרה. שומעת את צליל הפגיעה הנכסף בספוג ומחייכת חיוך מנצח.
היא בת 18, עיוורת, מאובחנת על רצף האוטיזם, היחידה במצבה בישראל שיורה בחץ וקשת. חוץ מזה היא גם רוקדת ריקודים סלוניים ועושה צניחות חופשיות, קפיצות באנג'י וסוגים אחרים של ספורט אקסטרים.
אמא שלה, חנה, שלא מפסיקה לדחוף אותה לפסגות חדשות ולהישגים אישיים מעוררי התפעלות, ביחד עם אביה דורון, רצתה רק דבר אחד בחזרה: "שהיא תגיד לי פעם אחת שהיא אוהבת אותי. שתיתן לי חיבוק ונשיקה.
"לפני ארבעה חודשים ישבתי כאן, בסלון, ופתאום, בפעם הראשונה אחרי 18 שנה, חי התקרבה אלי, שמה את הידיים שלה על הפנים שלי ונתנה לי נשיקה. כל הגוף שלי רעד מהתרגשות. אמרתי לדורון, 'אתה ראית את זה? זה אמיתי? תצבוט אותי'. ולא הפסקתי לבכות.
"חי הגיעה להרבה פסגות בחיים שלה, אבל זאת היתה הפיסגה האמיתית שלי איתה. אולי זאת התודה הגדולה שלה על מה שאנחנו בשבילה".
• • •
חנה (59) ודורון (56) הוד הכירו לפני 22 שנה. "דורון היה פרוד מאשתו הראשונה, ואני גרושה מבעלי הראשון, ושנינו עבדנו בחברת החשמל. קרובת משפחה של דורון, שעבדה גם היא בחברה, הציעה לי להכיר אותו. נפגשנו בבית קפה בקריות. הגעתי בלי ציפיות. פגשתי גבר חתיך הורס, מלא לב ונשמה. מייד התחברנו. היה לנו מדהים כבר בפגישה הראשונה.
"מהר מאוד הבנו ששנינו באים מבתים מאוד מורכבים. לדורון היתה אז ילדה בת 9, ליאת, ולאשתו הראשונה היו בעיות בריאות קשות. אני הגעתי לקשר עם ילדה בת 10, אסתאר, שסובלת מפיגור קל. היא נולדה בשבוע ה־24 להריון, היתה פגה במשקל 580 גרם, חוברה למכונת חמצן כדי להציל אותה ונפגעה.
"מאז הפגישה ההיא לא נפרדנו. ראיתי מייד את הרגישות של דורון, את הסבלנות שלו לאסתאר, וידעתי שיש לי פרטנר אמיתי לכל החיים. ידענו שיהיו לנו חיים לא פשוטים, אבל החלטנו גם לשרוף את העולם ביחד. יצאנו להרבה חופשות, לסופי שבוע בארץ ובעולם, היינו צעירים ורצינו למצות את החיים".
שלוש שנים אחרי שהכירו, הם התחתנו בקפריסין. חנה נכנסה להריון.
"היינו בעננים", אומר דורון. "אחרי האולטרה־סאונד התברר שתהיה לנו עוד בת. חנה אמרה לי שאני אהיה אבו אל־בנאת, ושלה תהיה סוף סוף בת בריאה. היינו מאושרים".
ההריון עבר בקלות יחסית, עד השבוע ה־24.
"כל הזמן אמרתי לעצמי, רק שאעבור את השבוע ה־24. בשבוע הזה היה חמסין מטורף, עם סופת חול, הייתי בבית והרגשתי שאני נחנקת. לא יכולתי לנשום. היה לי התקף חרדה והזעקתי את דורון מהעבודה. הוא לקח אותי לבית החולים כרמל, אותו בית חולים שבו ילדתי את אסתאר, באותו שבוע מוקדם של ההריון.
"בגלל קוצר הנשימה שלי הזריקו לי סטרואידים, וזה זירז לי את הלידה. אחרי יומיים התחילו לי צירים, וילדתי. הפעם הילדה היתה במשקל של 505 גרם. חצי קילו, תינוקת בגודל של כף יד. הכל חזר אלי בבת אחת, בדיוק כמו בלידה של אסתאר.
"קראנו לתינוקת החדשה שלנו חי, והיה ברור לי שאנחנו הולכים להיאבק על חייה. היה ברור לי גם שחייבים לחבר אותה למכונת חמצן כדי להציל אותה ולעזור לריאות שלה להתפתח, וידעתי שזה עלול להיות מסוכן ואיזה נזק זה גרם לילדה הראשונה שלי".
חברת החשמל התגייסה לעזרתם ורכשה עבורם מכשיר חמצן מיוחד, שמודד את רמת החמצן בדם. "המכשיר הזה הציל את חי, והריאות שלה התפתחו, אבל לצערנו עודף החמצן שהיא קיבלה גרם לפגיעה בעיניים", אומרת חנה.
• • •
אחרי חודשיים בבית החולים הם טסו לארה"ב, לנסות להציל את עיניה של חי. היא עברה כמה ניתוחים, אבל ללא הצלחה. כשחזרו לארץ, נסעו איתה לבית החולים אסף הרופא. שם בישרו להם הרופאים שבתם תהיה עיוורת לכל חייה.
"כשהודיעו לי שחי תישאר עיוורת, רציתי לקפוץ מהקומה השביעית של בית החולים", אומרת חנה. "לא ידעתי איך אצליח להתמודד עם החושך הזה שנפל עלי, ויותר מזה, על התינוקת שלי. כבר היתה לי ילדה עם הרבה קשיים, אבל למדתי להתמודד עם זה. לא חשבתי שאוכל לעמוד שוב במסע ייסורים חדש".
דורון: "החזקתי אותה והסתכלתי לה לתוך העיניים. אמרתי לה, 'חנה, התינוקת הזאת זקוקה לך'".
חנה: "כשחזרנו הביתה, התפרקתי לגמרי. צעקתי כמו שלא צעקתי מעולם. צרחתי את נשמתי, קוננתי ממש. עד שאיבדתי את הקול".
חי (במרכז) עם משפחתה. האם, חנה: "בשנתיים האחרונות היא נפתחת ומביעה רגשות"
אט אט הם החלו להתרגל לחיים החדשים והקשים. חנה אומרת שבהתחלה פעלה כמו רובוט, "לא היה לי זמן להרגיש כלום, רק לתפקד. כל הזמן לתפקד. היא לא היתה ישנה בלילות, ואני השתגעתי מזה.
"כשחי היתה בת שנתיים, חליתי בסרטן בבלוטת הלימפה, ועברתי חצי שנה קשה של טיפולים. לקראת סוף הטיפולים החלטתי שזהו, אני מפסיקה לעבוד. עד אז הייתי מזכירה בחברת החשמל. יצאתי לפנסיה והחלטתי שאני משקיעה את כל כולי בחי ובאסתאר".
דורון: "ראיתי ילדים קופצים ומשחקים בפארקים וראיתי ילדים בקניונים, ונקרע לי הלב. אבל שנינו קיבלנו החלטה שאנחנו לא מרחמים על עצמנו, לא יושבים בבית מסכנים, אלא מוציאים את חי החוצה, לשטח, מאפשרים לה להיות בתקשורת עם הסביבה, להעניק לה חוויות מעצבות שיוסיפו לה לביטחון העצמי שלה, יאתגרו אותה ויכניסו לה משמעות לחיים.
"בגיל 3 התחלתי לקחת אותה שלוש פעמים בשבוע לרכוב על סוסים בחווה בתל מונד. היינו נוסעים לשם מקריית ביאליק, והרגשתי מצוין, כי חי התאהבה בזה. ידעתי שלעיוורים יש בעיה שהם לא מתנתקים מהקרקע שמעניקה להם ביטחון, ואמרתי לחנה: 'הבת שלי תעשה הכל, גם ספורט אקסטרים, עד קצה גבול היכולת שלה. אני לא אוותר לה'.
"הייתי ממש אובססיבי. לקחתי אותה לטרמפולינה, והיא קפצה עליה ואפילו עשתה סלטות באוויר. ירדנו איתה לאילת, ושם היא רכבה על אופנוע ים ומאוד אהבה את זה, אז קניתי לה אופנוע כזה ונסענו המון לכנרת, הייתי רוכב איתה. היא עשתה שם גם צניחה חופשית, אבובים, בננות ים. ראינו שזה עושה אותה מאושרת".
חנה: "עם העיוורון שלה התמודדנו באומץ, ולא הפסקנו לאתגר אותה. אבל עם המצב ההתפתחותי שלה היינו בהדחקה. היא הלכה מגיל 3 לגן של חינוך מיוחד, הדיבור שלה לא התפתח והיא לא זחלה. היו לה גם התקפי זעם, שהיא דפקה את הראש בקיר.
"הלכנו איתה להרבה מומחים ומטפלים, קיבלנו הרבה חוות דעת, אבל אף אחד לא ידע לשים את האצבע מה יש לה נוסף על העיוורון. אני גם לא לגמרי רציתי לדעת. אמרתי, יש לי מספיק כבר, ילדה עם שיתוק מוחין וילדה עיוורת, מה אני צריכה עוד".
דורון: "חי היתה מאוד מבלבלת. מצד אחד היא למדה בצורה טובה למדי את כתב הברייל, ומצד שני היא לא התפתחה כמו ילדה רגילה. היא כמעט לא דיברה, חוץ מתשובות של כן ולא על דברים ששאלנו אותה. רק לפני שלוש שנים היינו איתה באבחון, ושם אמרו לנו שהיא מאובחנת על הרצף האוטיסטי".
עד גיל 6 וחצי חי כמעט לא ישנה. "בגלל העיוורון חסַר לה מלטונין", מסבירה חנה, "ולא ידענו את זה. רק אחד הפרופסורים שבדק אותה עלה על זה, ונתן לה את ההורמון בכדורים. מאז היא התחילה לישון".
איך אסתאר קיבלה את העיוורון של חי?
חנה: "היה לה קשה עם זה. פעם היה בארץ ליקוי חמה, והזהירו לא להסתכל לשמיים, ואסתאר אמרה שהיא רוצה 'לצאת ולהתעוור, כדי להרגיש מה שחי מרגישה'. אחר כך היינו צריכים להסביר לה מה זה אוטיזם, והיא שאלה, 'למה יש לה את זה?'"
דורון: "החלטנו לא לשקוע בכאב, אלא לתת לחי כמה שיותר. בגיל 12 היא ביקשה להפסיק לרכוב על סוסים, אז לקחנו אותה ללמוד ריקודים סלוניים. אני לא אשכח איך המורה שלה הסתכל עלינו ואמר, 'איך בדיוק אני אלמד נערה עיוורת לרקוד?'
"אבל התעקשנו, והוא לימד אותה, וכבר שש שנים שהיא רוקדת ריקודים סלוניים. היא מאוד מצליחה בתנועות ובדיוק שלה בריקוד, ולפעמים היא מופיעה במופעים שונים".
במסגרת החברות שלה בארגון וראייטי (שגם רכש עבורה מחשב מיוחד עם תוכנה מדברת וכתב ברייל), משתתפת חי בפעילויות רבות. לפני שלוש שנים היא רקדה במשדר ההתרמה השנתי של וראייטי עם המורה שלה לריקודים סלוניים, לצלילי שירו של דוד ד'אור. בשנה שעברה היא רקדה עם נערות רואות במופע שערכה וראייטי בבית ספר יסודי בקריית אתא, והשבוע השתתפה במיזם ההתרמה המיוחד של "וראייטי ישראל" בהרצליה.
• • •
לפני כשלושה חודשים החליט דורון לקחת את חי לאתגר הבא שלה, אולי הקשה ביותר שחוותה עד היום: לקלוע בחץ וקשת.
"אני קלע בחץ וקשת ואמרתי לעצמי, למה שהיא לא תקלע גם? הודעתי לחברים שלי במועדון הקליעה ביקנעם, ובהתחלה הם לא כל כך הבינו. לא ויתרתי. ידעתי שזה יכול להעניק לה חיזוק ומשמעות חיובית לחיים, ביטחון עצמי ותקשורת עם הסביבה. אחרי שיחה ממושכת עם המנהל, הוא הסכים לקלוט אותה".
"זה נדיר שעיוורים יורים בחץ וקשת", אומר שי פלג, מנהל מועדון "קשתי הגליל". "זה אפשרי רק עם מכשיר מיוחד, שמייצב ומכוון את הקליעה. אבל אני החלטתי לעשות עם חי משהו אחר, ייחודי: ללמד אותה לקלוע למטרה בלי שום עזרה, אלא בעזרת החושים הבריאים שלה.
"זה לא היה פשוט, לא רק כי היא עיוורת, אלא גם בגלל האוטיזם. השקעתי הרבה זמן ביצירת קשר איתה. רציתי שהיא תבטח בי, שתרגיש רגועה ומוגנת. ידעתי שזה יעזור לה בקליעה.
באימון קליעה עם המדריך, שי פלג. "היום היא יורה ממרחק 10 מטרים, כמעט בלי עזרה, ופוגעת נהדר" // צילום אנצ'ו גוש
"בהתחלה היא ירתה ממרחק של שניים־שלושה מטרים, והיו לה הרבה פספוסים. אני סייעתי לה לטעון את החץ לקשת ולירות. היא ידעה איפה היא פוגעת לפי השמיעה, החץ משמיע צליל מסוים כשהוא פוגע בספוג המטרה, וככל שמתקדמים למרכז הלוח הצליל הזה משתנה, כי במרכז הוא יותר שחוק מרוב פגיעות. אימנתי אותה המון בזיכרון שריר, כלומר, לאיזה גובה במדויק היא צריכה להניף את היד כדי לפגוע במטרה. כך היא למדה בדיוק מה פוגע, מה פחות.
"היא היתה מדהימה. התמידה ובאה מדי שבוע. היתה יורה 90 חיצים במשך שעה וחצי. לאט לאט היא התקדמה ושיפרה את הפגיעות שלה. היא גם צברה ביטחון, והיום היא כבר יורה ממרחק של שמונה עד עשרה מטרים, כמעט בלי עזרה שלי, ופוגעת נהדר".
אני פוגש את חי במשטח האימון ביקנעם. "מי זה?" היא שואלת ומבקשת לגעת בידי כדי להרגיש אותי. היא מרוכזת מאוד באימון המפרך. עומדת בשמש הקופחת ולא מפסיקה לירות. שי עוזר לה לטעון את החץ ונותן לה כיוון כללי של היד, ואז היא נכנסת לפעולה. מותחת את החץ, מסובבת את הראש הצידה, מניפה את היד בדיוק לגובה הנכון - ואחרי שנייה, החץ ננעץ בול במרכז המטרה.
היא נוטלת עוד אחד, ועוד אחד, כמעט כולם פוגעים בול. כמעט קשה להאמין שזה אמיתי. אני שואל אותה איך היא מרגישה, והיא עונה בקצרה: "כיף לי", ומחייכת. ניכר עליה שהיא נרגשת.
דורון יושב בסמוך ולא מסתיר את הגאווה. "תראה איזה קשר שי יצר איתה. הוא איש מופלא בעיניי, לקח על עצמו אתגר כל כך מסובך ועומד בו בנאמנות גדולה. תומך בה, מעודד, מלמד. זה לא מובן מאליו".
חי יורה כמעט 90 חיצים, ברצף. אחרי שעה וחצי, כשהיא מזיעה ומותשת, היא מתיישבת בצל עם שי ושותה מים. "בעתיד אני רוצה לקחת אותה לתחרויות בינלאומיות לעיוורים", אומר שי. "אני משוכנע שיהיה לה שם יותר קל מאשר כאן, כי היא תהיה חייבת להיות עם המכשיר המיוחד, שיעזור לה בכוונון".
• • •
הם גרים בקריית ביאליק. חנה נמצאת בבית רוב שעות היום, דורון עובד במחוז צפון של חברת החשמל, כראש מדור בכיר במחלקת החשבונות. חי לומדת בבית הספר לחינוך מיוחד הנרייטה סולד בחיפה ונעזרת בסייעת צמודה. אחרי סיום הלימודים היא הולכת למועדונית לילדי חינוך מיוחד, ושבה הביתה בסביבות שש בערב. כשאני פוגש אותה שוב בביתה, היא אומרת לי "שלום" עליז וניגשת למערכת הסטריאו, תוך כדי מישוש הקירות. הדיסק שהיא בוחרת לשמוע הוא של קטעי דרבוקה.
"אני רוצה מיץ תפוזים", היא אומרת לחנה, והאם מתמוגגת. "עד לפני שנתיים כמעט לא היתה לנו תקשורת איתה. בשנתיים האחרונות, בעזרת טיפול מוצלח של תרפיסטית בדרמה, שמאוד עוזרת לה להיפתח ולהביע רגשות, גם בעזרת קלינאית תקשורת וטיפולים נוספים, היא מאוד נפתחה והתחילה לדבר יותר, ולא רק לענות תשובות קצרות. היא אומרת לי, 'אמא אני רוצה לאכול טוסט', 'אני רוצה להתקלח'. זה חדש עבורנו, ומאוד מרגש".
בבניין הצמוד מתגוררת אסתאר, עם בעלה ובתם אריאל בת ה־4. חנה זורחת. "אני סבתא! ואריאל היא נכדה מדהימה וחכמה, אני מרגישה שהיא סוג מסוים של פיצוי על מה שלא זכיתי לו עם שתי הבנות שלי. הן התחילו לדבר בגיל 6 או 7, והיא פטפטנית כבר מגיל מוקדם. אני מסתכלת עליה ואומרת - אולי בכל זאת אלוהים קצת אוהב אותי" (דומעת).
"שנינו אנשים אופטימיים", אומר דורון. "בכל פעם שחי צולחת עוד משוכה, מצליחה בעוד אתגר קשה, נגד כל הסיכויים, זה מטעין אותנו בעוד אנרגיה לקדם אותה ליעד הבא. להשקיע בה אפילו יותר, לא לוותר לעצמנו ולה, ולהגיע לפסגות חדשות.
"מאוד חשוב לי להעביר מסר אופטימי להורים אחרים עם ילדים במצבה של חי, או עם סוג אחר של מוגבלות. תאמינו. הכל אפשרי. אל תוותרו על החלומות של הילדים ועל החלומות שלכם לגביהם. אל תשבו בבית בחוסר מעשה ובייאוש ותבכו על מר גורלכם. צאו איתם, עשו איתם, תוכיחו להם ולעצמכם שהכל אפשרי, שאפשר להתגבר על כל המכשולים הכי קשים. אני כל הזמן רק מנסה לחשוב לאן לקחת אותה עכשיו, לאן להצעיד אותה מכאן והלאה".
בעוד שלוש שנים תסיים חי את מסגרת בית הספר (בחינוך המיוחד לומדים עד גיל 21), וחנה חושבת לא מעט על השאלה לאן היא תלך משם. "מצד אחד, אני לא רואה את עצמי דקה בלי הילדה המקסימה הזאת. מצד שני, אני רוצה שהיא תמשיך להתקדם, תפתח עצמאות ככל שאפשר ותמצא את דרכה בחיים".
דורון מחייך: "איפה שהיא לא תהיה - בבית או בכל מסגרת אחרת - אני אגיד לה בוקר טוב בכל בוקר ולילה טוב לפני כל לילה. היא אושר, הילדה הזאת".
erann@israelhayom.co.ilביום שני הקרוב בשעה 21:00 (שידור חי ב"רשת") ייערך ערב ההתרמה השנתי למען ילדי וראייטי, בהנחיית אליאנה תדהר ועמוס תמם. גיוס התרומות בקניון ארנה בהרצליה, בשיתוף חברת 3M, יימשך עד סוף החודש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו