"נאבקתי להגיע הכי גבוה שאפשר"

הקיר הארור הזה. מטר שמונים גובהו, ואיך לעזאזל עוברים את זה? אליעד בן שושן (19), מטר ארבעים ושישה, הוא עכשיו קרבי רצח, ולא היה מצב שיוותר. "הוא היה מתאמן בלילות. כל החברים שלו כבר הלכו לנוח, ואליעד היה קופץ על הקיר בחושך, שוב ושוב ושוב", מספר מפקדו. "כמו כדורסלן שנשאר אחרי האימון וממשיך לזרוק לסל עד שיצליח".

הוא קרוב לוודאי החייל הכי נמוך בצה"ל, ואם לא בכל צה"ל, אז בטח בקרבי. הגובה שלו כלל לא מאפשר לו להיות שם על פי פקודות הצבא, כי רק מגובה מטר וחצי אפשר להיות בקרבי. בצה"ל לא מוכנים לאשר רשמית שהוא החייל הכי נמוך, לבטח בקרבי. אולי אפשר להבין אותם, אחרי כל מה שעברו עם הבחור.

כל רופא שני או סתם ועדה זו או אחרת הסתכלו עליו בתחילה כמעט ברחמים. המליצו לו לוותר על השירות, אחר כך המליצו על פטורים משהות בשמש, מישיבה, מסחיבה, מה לא. והוא בעט להם בכל העצות והסטריאוטיפים בבעיטת וולה ברגליו הקצרות. לא נרגע עד שהבהיר לצבא הגנה לישראל שהוא כאן כדי להישאר, לא כדי לברוח, והוא יגיע עם השירות שלו הכי גבוה שאפשר.

"לא משתחרר משום צה"ל"

הוא נולד וגדל בפרדס חנה. בן זקונים אחרי שתי אחיות גדולות יותר - עינב (29) והילה (25). בגיל 10, מספר האב שלמה, הגיע אליעד בערך לגובה מטר, כשחבריו לכיתה גבוהים ממנו בארבעים סנטימטרים. רק בשלב הזה גילו שיש לילד בעיה של היצרות חוליות בעמוד השידרה, והוא מקרה די נדיר. "בארה"ב הגדולה יש רק 2,000 אנשים שסובלים מהבעיה הזאת. המזל הגדול של אליעד היה שהוא תמיד היה פייטר. מגיל 10 הוא הלך לשחות, תמיד היה מקובל בכיתה והתמודד באומץ עם הבעיות שלו. בבר מצווה הגיע ל-1.20 מטרים".

בגלל מבנה הגוף שלו לא היה אפשר לתת לו הורמון גדילה. "עברתי הרבה בדיקות", מספר אליעד. "טופלתי בבית החולים שניידר, לא מעט רופאים בדקו אותי".

אחד מחבריו בבית הספר היסודי אומר שהוא באמת היה נורא נמוך, אבל "שד כזה", וידע לחפות על בעיית הגובה עם הרבה הומור ותכונות מנהיגות. "הוא תמיד היה בחבר'ה, למרות שזה לא פשוט להיות הרבה יותר נמוך מכולם. לא הסתכלנו עליו מלמעלה, כאילו בשחצנות, אבל ברור שזה היה עניין בולט. למזלו היו לו הרבה חן וביטחון עצמי". אליעד צוחק. "מה זה חבר'ה? אחד היה גבוה, אחד נמוך, שלישי מכוער, רביעי מטומטם. נו, אז לי אלוהים נתן לפחות עיניים כחולות, וגם הומור עצמי לא רע".

אחר כך הגיע הצו הראשון, ואז צצו ועלו הבעיות הגופניות. "הגעתי ללשכת הגיוס בחיפה והתחילו להעמיס עלי סעיפים. אמרו לי: 'יש לך סעיף גב, אתה נמוך, אסתמה, טוב, ניתן לך פרופיל 45 ותחכה כאן לאורתופד'. ישבתי מול הרופא והוא אומר לי שאם אני לא רוצה לשרת בצה"ל זה אפשרי, בגלל כל הבעיות הרפואיות. הוא אמר לי שאני יכול ללכת ולפתח את עצמי, להתקדם באזרחות. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'לא יהיה, דוקטור. אני לא משתחרר משום צה"ל, מה זה השטויות האלה על התפתחות אישית? תן לי פרופיל 97 וזהו'".

97 הוא לא קיבל, כמובן. "קיבלתי פרופיל 45, והייתי מה זה מבואס. הרגשתי שאני חייב להיות לוחם. החלטתי שאני אסתדר. אני אתחיל טירונות של ג'ובניקים ומשם אני אשגע את כולם". אחד מחבריו אומר: "היה לי עצוב עליו כי הוא תמיד שאף הכי גבוה, ופתאום באו ואמרו לו: 'אתה נמוך, אתה לא תהיה לוחם בצבא'. ראיתי שהוא מבואס, אבל ידעתי שלא יוותר. תמיד הוא הבטיח שיגיע הכי רחוק. הוא היה אומר לנו: 'אתם תראו, אף אחד לא יעצור אותי'".

אליעד התגייס לפני שנה וחודשיים. הטירונות לא היתה פשוטה עבורו. גם שם, בבסיס הטירונים בניצנים, לא רווה נחת. "קראו לי לרופא, ופתאום הוא מוציא לי שלושה פטורים. פטור מישיבה בשמש, איסור לעמוד ועוד איזו שטות. אמרתי לו מייד: 'דוקטור, אני לא באתי לכאן לקחת ממך פטורים. עזוב את העניין הזה, זה לא בשבילי. אני רוצה שתוציא אותי מכאן'. לקחתי את הפטורים שלו, באתי למפקדת שלי וקרעתי לה אותם מול הפנים. היו לי דמעות בעיניים. הייתי עצבני. אמרתי לה: 'אני עמדתי במבחן של קילומטר וחצי סחיבת פצוע על הגב, אז אתם לא תביאו לי לפנים את הפטורים האלה'. אני מאוד אמוציונלי, אמרתי לה שאין לי מה לחפש כאן אפילו עוד דקה אחת".

אליעד נרגע, החזיק את הפטורים בכיס אך מעולם לא עשה בהם שימוש. הוא סיים את הטירונות ושובץ ליחידת הניסויים של הצבא, נס"א (ניסויים ואבטחת איכות). "הייתי שם בחימוש. בהתחלה חטפתי הלם, זאת יחידה קטנה מאוד, כמעט משפחתית, ולא הרגשתי שייך. אמרתי לעצמי כל הזמן, 'אני לא נשאר פה'. עברתי שם תהליך חיובי, השתלבתי עם החיילים האחרים והקצינים, אבל כל הזמן שיגע אותי שאני צריך להגיע לקרבי".

מכתב ממאמן האיגרוף

כשמדובר במלחמה, אליעד בן שושן יכול ללמד דבר או שניים אפילו את הקצינים הכי גבוהים בצבא. "המשכתי להילחם על הפרופיל שלי", הוא מספר. "עשיתי בדיקה של תפקודי ריאות, יצא טוב, עשיתי וי על האסתמה. שלחו אותי לרופא בבסיס בסיירים, הוצאתי הפניה לרופא אורתופד בצריפין. הבאתי לו המלצות מכל העולם, מכתב ממאמן האיגרוף התאילנדי שלי, צילומים של הגב, חוות דעת מהמפקדים שלי. ישבתי מולו והייתי במתח שיא. חשבתי, כמה רופאים וועדות אני עוד אצטרך לעבור? אחרי חצי שעה הוא שאל אותי כמה קרבי אני רוצה להיות. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. הוא בדק אותי, ואני הרגשתי שזה יכול לקרות, שמשהו שונה הפעם. אמרתי לו: 'דוקטור, אני רוצה להגיע לסיירת מטכ"ל. תן לי צ'אנס, תגיד שהכל בסדר ושאני יכול להיות עם פרופיל קרבי'".

הרופא הביט בחייל הנחוש. "אני אתן לך 82", הדהים אותו. אליעד התקשה להסתיר את רגשותיו.

"התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה בשאגה - 'הבן שלך הולך להיות קרבי!'", הוא מספר בעיניים נוצצות. "היא היתה בהלם. ההורים שלי די חששו, אבל הם כל הזמן האמינו בי". האב שלמה מביט בבנו ומפטיר: "לא חששנו. תמיד חינכנו אותו ואמרנו, אם אתה רוצה משהו, תעשה. נראה לאן הוא יגיע עם זה. יש לו כל התמיכה מהבית".

כעבור שבועיים קיבל בן שושן את המכתב המיוחל והוזמן לעוד סידרת ראיונות בצבא. "הגעתי למדור גיוס, ישבה מולי קצינה, רב-סרן עצבנית. באתי מוכן עם תיק מלא צילומים, המלצות, חדור רוח קרב, חבל על הזמן. היא אמרה לי, אני רוצה לשמוע אותך. מייד יריתי לה את כל הסיפור שלי. נקבע שאני אגיע לחטיבת כפיר. אני, אליעד בן שושן, אחרי כל מה שעברתי עם הגב, עם הגובה הנמוך שלי, מתחיל טירונות קרבית. הייתי הכי מאושר בעולם".

לפני ארבעה חודשים התחיל אליעד את הטירונות השנייה, הפעם קרבית. מהר מאוד גילה שזה לא פיקניק. "היו ימים שהיה לי חרא. מסעות של 17 קילומטר, 12 קילומטר. לא הרגשתי את הרגליים, כל השרירים שלי כאבו. חשבתי, מה זה כל הסיפור הזה? חסרו לי הארוחות השוות בנס"א. הדבר היחיד שעזר לי להחזיק מעמד זה שזכרתי כל הזמן איזו דרך עברתי כדי להגיע לכאן. בבוחן מסלול היה קיר בגובה מטר שמונים, גובה של בן אדם, והם לא עוברים אותו. אמרתי לעצמי, אני עובר אותו ברבאק. התאמנתי כמו משוגע. רצתי, קפצתי, כל קיר היה בשבילי קיר אימון. כל יציאה הביתה לא הפסקתי לתרגל את זה. בפלוגה לא האמינו שאני אצליח לעבור את הקיר. לקח לי זמן, אבל בסוף עברתי. אנשים היו המומים. אני הוכחתי לעצמי שאני יכול.

"אחר כך היו מסע והרמת אלונקה. זה היה קשה. אז לקחתי את הידיים והרמתי אותן הכי גבוה שאני יכול. מתחתי, מתחתי, עוד קצת, עד שהצלחתי. היה גם פטרול. מישהו צריך להיות עם הקשר על הגב. אז אני, עם כל הבעיות שלי בגב, שמתי את הקשר והלכתי. לא היה פשוט, אבל לא ויתרתי. ועשיתי את זה".

מתאמן לבד בחושך

חטיבת כפיר היא חטיבת חי"ר בפיקוד מרכז. עיקר פעילותה לחימה בטרור בשטחי יהודה ושומרון. חייליה הם שמבצעים את רוב המעצרים בגדה ומתמחים גם בלחימה בשטחים בנויים. סג"מ מיכאל סרקיסיאן, אחד המפקדים של אליעד בגדוד לביא, ראה אותו נאבק במכלול הבעיות הגופניות שלו - ויכול להן. "אני לא מעט שנים בצבא, ולא נתקלתי בחייל קרבי בגובה כזה. לאליעד היה קשה בסבולת לב-ריאה, ובעיקר בלעבור את הקיר. סיימנו עכשיו את הטירונות, ואנחנו באימון מתקדם. עשינו לחיילים בוחן בר-אור, שזה ריצת 2,000 מטרים, שכיבות שמיכה וכפיפות בטן. בפעם הראשונה הוא סיים את הריצה ב-15 דקות. אחרי שלושה חודשים הוא מאוד השתפר והוריד ארבע דקות. זה מדהים. את הקיר הוא לא הצליח לעבור, ובלילות היינו רואים אותו מתאמן על זה בחושך. הוא לא היחיד שלא הצליח, יש חיילים בגובה של הקיר שלא הצליחו. אחרי שהוא הצליח הוא נהפך לדוגמן הקיר שלנו: בכל פעם שרצינו להראות לחיילים חדשים וישנים מהי נחישות אמיתית הבאנו אותו, והוא עשה את זה כמו גדול. מבחינה חברתית הוא מאוד מנהיגותי, החיילים האחרים מקבלים את הכריזמה שלו, וזה מאוד עוזר לו בהתמודדות עם האתגרים והרגעים הקשים.

"יש לו גם הקריזות שלו. יום אחד הוא התחצף לאחד המפקדים שלו וקיבל עונש. הוא נשבר. הוא אמר: 'מה אני עושה פה בכלל? הייתי יכול להיות במקום אחר עכשיו'. עשינו לו שיחות אישיות, לא היה לו פשוט. אחרי כמה ימים הוא חזר לעצמו ואמר שלא יוותר על החלום להיות לוחם. עכשיו אנחנו בשלב שהוא צריך להתגבר על טיפוס חבל, שזה לטפס לגובה שלושה מטרים, לגעת בברזל ולרדת. זה קצת קשה לו, אבל כמו שאני מכיר אותו - הוא יצליח להתגבר על זה".

בבוחן הסוציומטרי שנערך בקרב חיילי הפלוגה, אליעד סיים במקום גבוה מאוד. "אף אחד כאן לא צוחק על הגובה שלו", אומר אחד החיילים, "מהר מאוד החבר'ה פה הבינו שלא כדאי להם להתעסק איתו. כי הוא אולי קטן כזה, אבל לא פראייר של אף אחד. אם מישהו יעז להגיד לו משהו או להעליב אותו, הוא כבר יחזיר לו כפליים. נמוך נמוך, אבל בין החיילים פה הוא גבוה מאוד".

חברה עוד לא היתה לו. בימי שישי הוא יוצא הביתה, לחיבוק החם של שלמה ואביבה. "לפני שאני יוצא הביתה אמא ואבא שואלים אותי אם יש לי הזמנות מיוחדות לארוחת השבת", הוא מחייך. "אמא בדרך כלל מכינה לי את הדג של שבת עם הרוטב האדום החריף, ואבא מומחה לקציצות. לפעמים הם יותר מדי מפנקים אותי".

כשהוא מסתובב בשכונה בפרדס חנה במדים, עם הנעליים החומות והאם-16 המקוצר, אי אפשר להחמיץ את מבט הגאווה שעל פניו. העוברים והשבים מביטים בו בהערצה. "זה מרגש לראות אותו ככה", אומרת אחת השכנות. "זה ילד שהיו לו בעיות, תמיד היה קטן כזה. אבל איזה גבר יצא ממנו. רואים שהוא מבסוט, החיוך לא יורד לו מהפרצוף".

לא מזמן עבר אליעד עוד משוכה. אחרי מאמצים אדירים ואימונים מפרכים הוא צלח בהצלחה גם את מבחן החבל. "אני מאושר. נאבקתי להגיע הכי גבוה שאפשר, וניצחתי. לפעמים מכל הקשה הזה יוצא משהו טוב. אני במסלול של פיקוד, ואני רוצה להגיע לדרגה הכי גבוהה שאוכל". והוא יגיע, עוד תראו.

erann@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו