הספר "השתקפות" נפתח בחלום. הגיבורה אפרת מוצאת את עצמה באמצע מסדרון חשוך. בקצה אחד דלת, בקצה האחר גרם מדרגות. היא מנסה לפתוח את הדלת, אך לשווא. מאחוריה יש מאות מפתחות. אחד מהם יפתח את הדלת. מי מהם יושיע אותה ואיך תצליח למצוא את המפתח הנכון?
בחלום הסמלי הזה נפתח עוד יום בחייה של המתבגרת בת ה־15, שמתעוררת מהחלום היישר לקולות הבוקר של משפחתה, עוד יום של ניסיון להציל את אחיה הגדול מלעוף מעוד בית ספר עקב התפרצויות אלימות, עוד בוקר של מזעור ריבים בינו לבין שני אחיה הקטנים, שנולדו מנישואיה השניים של אמה אורה לחיים, שעימו אפרת מנהלת מערכת יחסים טעונה.
יש לה חדר משלה, ורוד וקטנטן, אך הוא מספק רגעי שלווה מעטים משדה הקרב שהוא הבית שלה, ומהסוד שהיא מסתירה מכולם: זה שנים שהיא חווה אלימות מינית. חוסר היכולת הפיזי ממש, שמונע מאפרת לשתף את קרוביה במה שקורה לה, וההרס הנפשי שנגרם לה משמירת הסוד הם מהמאפיינים הבולטים בספרה הראשון לנוער של גל אלגר, בת 38, עורכת, מנחה סדנאות כתיבה ועובדת סוציאלית, שראתה יותר מדי "אפרתיות" במסגרת עבודתה.
"הדמות של אפרת אצלי בראש כבר מגיל 16", מספרת אלגר, "כתבתי המון סיפורים, ואף פעם לא הצלחתי לסיים אותם. היו לי מחברות שלמות של סיפורים בלתי גמורים, עד שהפסקתי לכתוב. ואז צץ לי למחשבה דווקא המשפט האחרון של הספר, וממנו התחילה הכתיבה הראשונית. ידעתי שאת הסיפור הזה אני חייבת לכתוב".
ויש גם הדמות של תום, הקול השני בספר, שלומד עם אפרת בכיתה. על פניו, תום הוא הערס עם בעיות ההתנהגות, שעבר עם אמו מקריית שמונה לחיפה מסיבות שיתגלו בשלב מאוחר יותר. הוא מעשן, מקלל ומציק לבנות של הכיתה. את העמדת הפנים של אפרת, שעל פני השטח היא החברה הבוגרת, השמחה והמכילה, הוא קולט מייד. "צבועה", "אפורה", הוא קורא לה, גם בפניה. אך לצד הסלידה ממנה, הוא מסוקרן. כשהוא מגיע למסיבת יום ההולדת של אחת מחברותיה, שיחה קצרה עם אפרת מצליחה "לגעת בדיוק במקום שהכי כאב לי בעולם". השניים מתקרבים עמוקות, והקוראים נחשפים גם לחייו של תום, שגדל ללא אב ומטפל באמו, שסובלת מבעיות נפשיות.
לא עשית הנחות לקוראים ולעצמך. הבחירה לעסוק בנושאים קשים ביותר, סיפור האהבה הלא קונבנציונלי בין אפרת לתום, השפה הדחוסה.
"את הספר עצמו כתבתי במשך שנה, במהלך סדנת כתיבה שהשתתפתי בה בהנחיית הסופרת מירי רוזובסקי. חזרתי לאפרת ממקום בוגר יותר. זה היה בתקופה שבה עבדתי בפנימייה, שבה רוב הבנות חוו פגיעה מינית. זה פגש אותי בצורה חזקה ורציתי לכתוב על זה".
בהתחלה אלגר ייעדה את הספר למבוגרים, "אבל הבנתי שזה לא הכיוון שנכון לו. לא שאין ספרי מבוגרים שכותבים על נוער, אבל רציתי שנוער יקרא אותו, ולא רק כאלה שחוו אלימות מינית, אלא בכלל חוויות של דחייה, של רצון להשתייך. רציתי שהספר ידבר בשפה שלהם. אחד האתגרים בכתיבה בגוף ראשון הוא להביא לידי ביטוי את עיוותי החשיבה של הדמויות. הקולות של תום ואפרת לסירוגין שמים את האצבע על השוני בין איך שהם תופסים את עצמם לבין המציאות".
ואכן, הבנתה של אלגר את הנפשות הצעירות מעוררת התפעלות ומספקת חוויה ספרותית מטלטלת ועוכרת שלווה. כן, כזאת שמובטחת בקלות, כלאחר יד, על גבי עטיפות ספרים, אך באמת מקיימת.
לאורך השנים אלגר, שמתגוררת בחיפה ולאחרונה ילדה תאומים, עבדה עם בני נוער בשיקום, שהוצאו מביתם וגרים בפנימיות. היא עסקה בהדרכות ילדים בבתי ספר עירוניים בנושאים של קשרים זוגיים והטרדות מיניות מטעם מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. אם יש מסר מרכזי שהיא מקווה שהספר יצליח להעביר הוא הצורך בדיאלוג, גם אם מגומגם, על הנושאים שנחשבים טאבו.
"ספרות לא אמורה להיות מניפסט חינוכי. לא הקדשתי מחשבה לאיך אני לא כותבת את הספר דידקטי מדי, אלא איך אני יוצרת דמויות שידברו את עצמן. כן ניסיתי להביא את המחשבות שלי בצורה מותאמת, אך הן נמצאות בספר, והקוראים מוזמנים לבחור בעצמם מה הם רוצים לקחת ממנו".
המבוגרים – ההורים, המורים, היועצת בבית ספר – לא יוצאים טוב בספר. בכלל, בספר מתקיימים מעין חילופי תפקידים – אפרת ותום מגדלים את ההורים שלהם.
"נכון. ניסיתי להראות את העיוורון של ההורים. למשל, אורה, אמא של אפרת, פוטרת את מצבי הרוח של הבת שלה בטענה שזה חלק מגיל ההתבגרות. מובן שאורה היא מקרה קיצוני, אך הורים רבים לא רוצים לחשוב שרע לילד שלהם אז הם מעדיפים לחשוב שמדובר ב'שטויות של הגיל הזה'. חשוב שהמבוגרים ידברו עם הילדים שלהם על מיניות בריאה. בגיל ההתבגרות קשה לדבר על בעיות, לכן צריך אוזן מאוד רגישה כדי לקלוט את הסימנים. אין דבר כזה נושא שאי אפשר לדבר עליו בבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו