פנים חדשות למתנ"ס

את וורקה דמוזה מגונדר שבאתיופיה העדיפו חבריה ומוריה בתיכון בנתניה לכנות שנים ארוכות בשם ורד. בדומה לעברות הכפוי של שמות עולים מארצות צפון אפריקה שהיה נהוג בארץ בשנות ה־50, גם השם האתיופי וורקה, שפירושו זהב, "נתקע בגרונה" של הסביבה הישראלית הקולטת. כשסיימה שמינית, חזרה דמוזה להיות וורקה. בימים אלה, כשהיא נכנסת לתפקידה כמנהלת המתנ"ס החדש בקדומים שבשומרון, יש לה כמה דברים לומר לחברה הישראלית.

גם דסי גורדון, המנהלת זה שנה ורבע את המרכז הקהילתי בשכונת נווה יעקב בירושלים, גדלה בתוך מערכת של אילוצים, אם כי חייה היו קלים יותר. גורדון בת למשפחה חרדית טיפוסית, ושני הוריה עוסקים בחינוך והוראה. היא השתלבה לפני כשנה ורבע באחת המשרות היותר מאתגרות בשכונה הצפונית ביותר בירושלים, שכונה חילונית שהתחרדה וגובלת בשטחי הרשות הפלשתינית. גורדון, בעלת תואר שני במינהל עסקים, עם התמחות במימון, דאגה לקבל את ברכתם של הרבנים הליטאים המקומיים קודם שנכנסה לתפקיד. הללו מעורבים עד היום בפשרות העדינות שמרקמי החיים בנווה יעקב מכתיבים.

מרינה רוזנר, שהוריה עלו ארצה מאוקראינה כשהיתה תינוקת בת שנה וחצי, גדלה בכרמיאל הקטנה. היא זוכרת כיצד חוותה שם, כנערה, את ימי האינתיפאדה הראשונה, "זריקות אבנים, וימים שבהם לא היה אפשר לצאת מהיישוב שמסביבו שוכנים כפרים ערביים". כיום, כמנהלת המרכזים הקהילתיים במעלות תרשיחא, וכתושבת המקום, היא חווה חוויה מתקנת: דו־קיום נדיר בימים שכאלה בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. גם רוזנר, כמו גורדון, מוצאת את עצמה מעת לעת מסתייעת באנשי דת: רבנים, כמרים או שייח'ים מוסלמים, כדי להמשיך לקיים את מה שהיא מכנה גן העדן היחסי של מעלות. האיום המוחשי יותר על מקום מגוריה, שמרוחק עשרה ק"מ בלבד מהגבול הלבנוני, הוא מכיוון חיזבאללה וטיליו. 

 

•••

 

דמוזה, גורדון ורוזנר מגלמות את סדר העדיפויות החדש של החברה למתנ"סים, כפי שמנסח אותו יו"ר החברה אביעד פרידמן: "ערבים, חרדים ופריפריה. לא מעניינות אותי עומר, רעננה וסביון", הוא מצהיר. "הן יסתדרו בלעדיי. בחרנו לחדש פעילות בעפולה, בשדרות, בלוד, באלעד וברשויות ערביות, פתחנו שישה מתנ"סים במזרח ירושלים ושבעה אצל הבדואים. החזון שלנו הוא לבנות קהילות".

פרידמן מאמין שחוסנה של המדינה מושפע מהחוסן של יחידות הקצה שלה. "יש פער עצום בחוסן של קהילה שיודעת לדאוג לחבריה, לעומת קהילה שבה כל אחד דואג לעצמו", הוא אומר. הוא גם מאמין במנהיגות מקומית, "באנשים שצמחו מלמטה". בנבחרת החדשה של פרידמן, שנתיים וחצי בלבד בתפקיד, "שני שרי החינוך האחרונים, פירון ובנט, העניקו גיבוי רחב ונדיב למהלך", הוא משבח. "יש 41 מנהלים חדשים, כרבע מהכוח הניהולי שלנו. יותר עולים מרוסיה, יותר בדואים, יותר דרוזים ויותר דתיים". לקורס העתודה הניהולית הראשון של החברה הארצית למתנ"סים הגישו את מועמדותם 700 איש. רק 25 סיימו אותו. המנכ"ליות מקדומים, ממעלות תרשיחא ומנווה יעקב נמנות עימם. 

"הנהגה נכונה צריכה להיות בנויה מכל חלקי הפסיפס", אומר היו"ר, "אבל גם לדאוג לכל חלקיו. שוקי רוזנפלד מעתניאל, מנחה אזורי במחוז הדרום שלנו, מתרוצץ גם בין הבדואים; ועאדל חטיב, סגן מנהל מחוז הצפון אצלנו, דואג גם לשמירה על הזהות היהודית ביישובים היהודיים בצפון. זאת התורה על רגל אחת". 22 ראשי רשויות במדינה בהווה ובעבר, מציין פרידמן, באו משורות מנהלי המתנ"סים וראשי המנהלים הקהילתיים. הוא מעריך שזה לא סוף פסוק. 

 

שיגרת ההישרדות

וורקה דמוזה (33) עלתה לארץ כשהיתה בת 6. היא בת יחידה והתייתמה מאמה בגיל שנה וחצי. סבתה היתה לה לאם. "אחיי הגדולים", כפי שהיא מכנה את דודיה הביולוגיים, הגיעו לארץ דרך סודאן. דודה אחרת שלה, יחד עם חמשת ילדיה ושניים מנכדיה, נספו בתלאות הדרך, ממחלות ומתשישות. אחיה, קסהון (דני), נהרג במבצע צוק איתן ליד מושב ניר עם. מחבלים יצאו ממנהרה סמוכה בלבוש צבאי וירו בו למוות. דמוזה נושאת עימה את הכאב עד היום: "זה כאילו נטלו איבר בגוף והודיעו לנו, תחיו בלעדיו. הכאב רק מתעצם מאז".

אביעד פרידמן, יו"ר החברה למתנ"סים. "ייצוג לכל ה'שבטים'" // צילום: יוסי זליגר

היא גדלה בנתניה, שירתה כמורה חיילת ברחובות וסיימה תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני במינהל עסקים. כמנהלת מוקד מרכז הקליטה בפתח תקווה, תיווכה בין העולים יוצאי אתיופיה לבין הממסד. אז נחשפה לדעות הקדומות על יהודי אתיופיה, אך גם לפסיביות של רבים מבני קהילתה, "שנתנו אמון עיוור במערכת וכמעט לא טרחו ליזום, לבדוק או לבקר אותה, אפילו לא במעט. שיגרת ההישרדות", מסבירה וורקה, "היא שהפכה את ההתנהלות שלהם לסבילה כל כך. הם הגיעו לכאן, לפחות אלה מהכפרים, עם פערים עצומים. זה היה כאילו להביא מישהו מימי הביניים, להעבירו דרך מנהרת זמן ולהנחיתו במאה ה־20. לפתע אתה נדרש לעבוד כדי להתקיים. לפתע אתה מוצא עצמך סביב השעון במירוץ הישרדות כלכלי, וברקע אתה צריך להדביק עולם מושגים שלם, לדלג על כמה מאות".

באביב שעבר, כשבני קהילתה יצאו לרחובות והפגינו, לעיתים באלימות, וורקה הזדהתה איתם: "רבים מאיתנו, ואני בתוכם, חווינו מציאות לא טובה, מעליבה, מציאות שבה לא סופרים אותך כשווה. פגשנו זאת בכל מיני מקומות בחיים".

היכן למשל?

"כשאני ובעלי קנינו את הדירה שלנו ברמת עקרון, חוץ מאשר לומר לנו: 'אינכם מקובלים', עברנו כמעט הכל, החל מאמירות כמו 'יש להם ריח', דרך התייחסות לריח התבשילים שאנו מבשלים ועד הערכות שמגורינו שם יורידו את רמת המחירים באזור. כשאני שומעת אמא במעון מבקשת מהגננת לדאוג לכך שהבת שלה לא תשתה מהבקבוק של האתיופית - איך אני אמורה להרגיש? לי ולבני דורי יש תחושה שרבים מדי עדיין מקטלגים אותנו. אנחנו לא מספיק אתיופים בשביל דור ההורים שלנו, כי נקלטנו כאן, ואנחנו לא מספיק ישראלים בשביל החברה כאן, כי בשבילם אנו עדיין ה'הם'. בכל פעם אנחנו צריכים להזכיר מחדש שבאנו לארץ לא מכיוון שחיינו שם בעוני, למרות שהיה עוני, אלא מאהבת ציון וירושלים".

עכשיו, את מרגישה ששברת תקרת זכוכית?

"כן. היחס שקיבלתי בחברה למתנ"סים היה של שווה בין שווים. החוויה שלי מהעובדים ומההנהלה שם היתה חיובית מאוד".

את לא מרגישה כסוג של "עלה תאנה" שלהם?

"ממש לא, עברתי את המיונים, את הקורס, את המבחנים. מאות אחרים לא עברו אותם".

ועכשיו את מגיעה למקום כמו קדומים, שגם הוא מבחינות מסוימות מגלם את "האחר" בחברה הישראלית.

"הנחיתה שלי כאן לפני כחודש היתה רכה מאוד. אנשי קדומים וראש המועצה שלהם קיבלו אותי יפה, בכבוד. יש בקדומים 11 שכונות, והמטרה שלי היא להגיע לאנשים שלא רואים אותם, להעניק לכל אחד מהם תחושה שהוא חלק ממשהו, שהוא משמעותי למישהו. אני עדיין לומדת את המקום. הכלים שרכשתי לאורך השנים בוודאי יסייעו לי".

 

אלף תינוקות בשנה

דסי גורדון גדלה במשפחה חרדית בשכונת עזרת תורה בירושלים, התחנכה בבית יעקב, נישאה וילדה שלושה ילדים. בעלה לומד ומלמד בישיבה. מרבית חברותיה עובדות ומגדלות ילדים. מרבית בעליהן יושבים ולומדים תורה. גורדון משוכנעת שהגיעה לאן שהגיעה "בזכות לימוד התורה של בעלי". היא מברכת על השילוב המוגבר של נשים חרדיות בשוק העבודה, ומסבירה את השיעור הנמוך יותר של גברים שיוצאים לעבוד בכך ש"נשים יוצרות פחות אנטגוניזם. גברים חרדים מרתיעים יותר במראה השונה שלהם. מחקרים מלמדים שברוב הפעמים אדם יעסיק אדם שנראה כמוהו, שמדבר כמוהו ושחושב כמוהו".

אבל את לכאורה שונה, ובכל זאת מועסקת בגוף שהוא במובהק אינו חרדי.

"אני אישה חרדית, שומרת תורה ומצוות ומשכילה. לא ביקשתי לעצמי את התפקיד. פנו אלי והסכמתי".

אחרי שפנו אליה, גורדון החלה לנהל את המינהל הקהילתי בשכונה הכי צפונית בבירה. נווה יעקב הוקמה ב־1970, כאחת משכונות הטבעת של ירושלים בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, באזור שבו שכן כפר עברי, שחרב בתש"ח. בשנות ה־90 עברה השכונה שינוי סוציו־אקונומי. גלי העלייה הגדולים מרוסיה ומאתיופיה שינו את הרכבה והביאו אליה אוכלוסייה חלשה מבחינה כלכלית. מחירי הדיור בשכונה צנחו, ואוכלוסייה חרדית שחיפשה דיור זול, עברה לגור בה. נווה יעקב התחרדה. רק כרבע מאוכלוסייתה כיום הוא חילוני. 

בעשר השנים האחרונות נסקו מחירי הדיור בנווה יעקב. אם לפני עשור היה אפשר לרכוש בשכונה דירת ארבעה חדרים בכ־350 אלף שקלים, כיום יש לשלם תמורת אותה דירה כ־1.7 מיליון שקלים. שיעור הילודה בנווה יעקב הוא הגבוה ביותר בירושלים. כ־1,000 תינוקות נולדים בה מדי שנה, ומצוקת הדיור חריפה במיוחד. משפחות ברוכות ילדים מתגוררות בדירות ששטחן נע בין 45 ל־60 מ"ר, והמחסור בכיתות ובמבנים לגני ילדים מתחרה רק בזה של המגזר הערבי בעיר. רבים ממוסדות החינוך בשכונה ממוקמים בבתים פרטיים.

גורדון והמינהל הקהילתי משתפים את התושבים במצוקות וגם בפתרונות. משרד השיכון הציע בנייה לגובה, בתים בני 18 קומות. התושבים שגורדון כינסה - חרדים כחילונים - מתנגדים. עכשיו נושאים ונותנים על בנייה נמוכה יותר. במקביל, המתכנן הפיזי של המינהל תיכנן מחדש דירות קטנות והגיש תוכניות להרחיב אותן. מאות כבר אושרו.

הרכבת הקלה הכה מדוברת, שבחודשים הרבים האחרונים סובלת מהתקפות בקבוקי תבערה ואבנים, תאריך בקרוב את נסיעתה עוד צפונה, עד נווה יעקב. התשתיות לכך כבר נראות בשטח, אבל גורדון והתושבים מתנגדים. הם מעדיפים להמשיך להסתמך על האוטובוסים המהירים יחסית של אגד, ולא על "הרכבת האיטית, שמאריכה את הדרך". התנגדותם נדחתה. הרכבת תגיע עד אליהם. עדיין לא ברור מי ישתמש בה.

גורדון מדברת על "מודל של סובלנות". היא גאה בסטטוס קוו ובשקט התעשייתי ששורר בין החילונים והחרדים בנווה יעקב, אך מסרבת בתוקף לפרט את מרכיביו. עם זאת, אין ספק שגולת הכותרת של הדו־קיום 

הזה היא הבריכה שפועלת במתנ"ס גם בשבתות. הפתרון שנמצא בהסכמה שבשתיקה של רבנים בשכונה כמעט בלתי ייאמן במציאות הירושלמית: הבריכה מופעלת בשבתות על ידי לא יהודים, ופתוחה למנויים בלבד. אין מכירת כרטיסים ואין חילול שבת. 

הידברות אחרת, טרם תקופת גורדון, בין ראשי המינהל הקהילתי של בית חנינא לזה של נווה יעקב, הביאה לחלוקת הצומת הסמוך: מצידו האחד, הקרוב לנווה יעקב, תיבנה תחנת משטרה; מצידו האחר, הסמוך לבית חנינא, ייבנה בית ספר לחינוך מיוחד.

במרכז שגורדון מנהלת יש חוגים במחיר סמלי של 10 שקלים וגם קורסים במתמטיקה ובאנגלית שמשלימים לימודי ליבה לחברה החרדית. "כשהגעתי למינהל, האוכלוסייה החרדית היתה מודרת", אומרת גורדון, "היום הם חלק בלתי נפרד מהפעילויות". שינוי תרבותי נוסף שהאוכלוסייה החרדית בנווה יעקב עוברת בימים אלה קשור לשיקום ולהרחבה של גני שעשועים, פארקים וגינות ציבוריות. זו נקודה חלשה במרבית השכונות החרדיות האחרות בירושלים.

"נווה יעקב", אומרת גורדון, "תהיה אולי חלוצת השינוי גם בתחום זה". "חרדים כמו דסי, בני קהילות מקומיות", משלים פרידמן, יו"ר החברה למתנ"סים, "כבר מנהלים כיום 13 מתנ"סים חרדיים ברחבי הארץ".

 

"מסתכלים על אדם כאדם"

מרינה רוזנר (39), מנהלת המרכזים הקהילתיים במעלות תרשיחא, מדברת על "עיר תרבות וחינוך". היא גאה ב"פרויקט האופרה הקהילתית", שבמסגרתו הוסעו ילדי להקות המחול והמקהלות המקומיות, יחד עם חבורות הזמר, לבית האופרה בתל אביב, במסגרת הפקה אמנותית משותפת (לתשומת ליבה של מירי רגב; נ"ש).

המרכזים הקהילתיים שבניהולה מתמודדים עם גירעון של 3 מיליון שקלים ונטלו הלוואה לעשר שנים, "כדי להבריא, להמשיך ולהשתפר". בעיר המעורבת שבה חיים יחדיו ערבים ויהודים, מתקיימת מסכת של הידברות ושיתוף פעולה, שאינה מובנת מאליה בימים שכאלה: "שכונת הזיתים במעלות מעורבת לגמרי, וגם בשכונת הסביונים חיים ערבים, בעיקר נוצרים, ובתוך תרשיחא יש בדואים, נוצרים ומוסלמים. מרחבי החיים והשירותים משותפים. כולם קונים אצל כולם. יש לא מעט מפגשי שיח, בעיקר של נוער, וגם פעילות משותפת. 

"בניגוד למה שמתחולל במקומות אחרים בארץ, השיגרה שקטה מאוד, וכאשר אנו מרגישים שהמתח עולה, אנחנו מדברים, מאפשרים וינטלציה, שחרור של רגשות ומחשבות", מספרת רוזנר. "הייחוד הוא שבמעלות מסתכלים על אדם כאדם. כשיום כיפור מגיע, יושבים הנוצרים עם הרבנים, כדי לראות איך למרות זאת הם יכולים להמשיך לנסוע לכנסייה ביום שקדוש לנו, וכאשר מגיע חג המולד הנוצרי, יושבים אנשי הדתות יחד כדי לוודא שלא תהיה הפרעה".

במלחמת לבנון השנייה פגעו במעלות ובסביבתה 642 רקטות שחיזבאללה ירה. תושבים רבים עזבו זמנית את העיר. אחד הלקחים נגע לצורך להיערך לפינוי מסודר, במקרה שהמלחמה תשוב. רוזנר: "יש ממ"דים לרוב הבתים. יש מקלטים ציבוריים. קיים מערך התנדבותי של נוער שיבקר אצל הקשישים, שיחלק להם תרופות, ויש גם היערכות לפינוי של אוכלוסייה שתעדיף לשהות במקומות בטוחים יותר בזמן מלחמה. תושבים יפונו לבתי ספר. התפקיד שלנו יהיה להגיע לשם ולהיות איתם עד שיפונו".

בעבר עבדה רוזנר בתחום יחסי הציבור, המכירות, הפרסום והשיווק, אך את הסיפוק הרב ביותר היא מוצאת לדבריה בעיסוקה הנוכחי, ש"מעבר לחוגים ולתעסוקת פנאי, מחבר בין אנשים, מעצים נוער והורים ויוצר קהילה, מערכי התנדבות וקבלה של השונה".

פרידמן מדבר על "חברת השבטים", שמאפיינת את ישראל 2016, כעובדה. הוא לא שופט את התופעה, אלא זורם איתה. "פעם היתה כאן איזו הגמוניה שלטת, שהיתה שייכת לצבע מסוים, עם אופי מסוים והתנהלות מסוימת. היום, במרכזים הקהילתיים שלנו, יש ייצוג לכל ה'שבטים' ולכל ה'צבעים', ובתנאי שכל אחד מהם ידאג לכולם, לא רק לעצמו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו