כל שר חינוך והאזרחות שלו

על רקע הסערה התורנית סביב הכנסת ספרי לימוד חדשים לתוכנית הלימודים, היה מי שנזכר השבוע בנאומו חוצב הלהבות של אחד משרי החינוך במליאת הכנסת, כשהאופוזיציה החליטה להגיש בעקבות העניין הצעת אי אמון בממשלה. "את הצעת אי האמון היום", אמר השר, "אני רואה כהבעת אי אמון במיליון וחצי תלמידות ותלמידים בארץ הזאת, שהם יותר חזקים, יותר פתוחים, יותר מבינים ויותר סקרנים מהרבה ח"כים, והם לא זקוקים להגנתנו". 

שר החינוך, שהסביר במהלך נאומו כי תלמידי ישראל לא יכולים להיפגע מספר לימוד זה או אחר, וכי יש לסמוך על שיקול דעתם ותבונתם, הוסיף כי "מאוד לגיטימי לחלוק על ההחלטה של משרד החינוך, אבל ממחלוקת ועד להיסטריה רבתי המרחק גדול. יש החלטות שראוי לקבל גם אם הזמן לא לגמרי בשל. כך אני תופס את תפקידה של מנהיגות אחראית, שלפעמים אין לה ברירה אלא לעשות מבעוד מועד להכשרת הלבבות". שר החינוך המדובר הוא יוסי שריד ז"ל, שהתבקש להגן במארס 2000 על החלטתו להכניס לחומר הלימודים את יצירותיו של המשורר מחמוד דרוויש. 

ספרי לימוד ופוליטיקה תמיד הלכו יחד. כל שר חינוך שנכנס לתפקידו סבור כי בכוחו להציל את תלמידי ישראל - אם רק ישמיט את ספרי הלימוד שבחרו קודמיו בתפקיד, שהיקנו לתלמידים ערכים קלוקלים ומעוותים. במקומם יכניס ספרים משלו, ערכיים יותר כמובן, שמציגים את השקפת העולם הנכונה לטעמו. ב־2006 סערה מערכת החינוך בשל החלטת השרה אז יולי תמיר להכניס לראשונה ספרי לימוד שכללו מוטיבים של הזדהות עם הנכבה; ב־2001 הזדעזעה המערכת בעקבות החלטת השרה לימור לבנת לגנוז את ספר ההיסטוריה "עולם של תמורות", שקבע בין השאר כי ישראל היתה הצד התוקף במלחמת ששת הימים. 

האם השינויים שמכניסים שרי החינוך בתוכני הלימוד הם התערבות שאינה במקומה, או שאולי לשם כך בדיוק הם נבחרו? מה שמתגלה כעת במשרד החינוך מטריד אף יותר מתהיות אלה.

בחודשים האחרונים נראה שבמשרד החינוך אין יד מכוונת. הבעיה של ספר האזרחות החדש אינה האידיאולוגיה שהוא מביע, אלא אי הדיוקים לכאורה שהתגלו בו. לכן נמצאו מעט מאוד גורמים בימין שהגנו על החלטת השר נפתלי בנט להכניס את הספר לתוכנית הלימודים. אפשר ללמד כי ערביי ישראל אינם נאמנים למדינה, גם בלי לחטוא לאמת ולכתוב שביצעו את רוב הפיגועים בגל הטרור האחרון; אפשר למתוח ביקורת נוקבת על הטבעת אלטלנה, גם בלי להשוות אותה לרצח רבין. הוויכוח האידיאולוגי הוא עניין אחד, שלא יוכרע כנראה לעולם, אבל לפחות בעובדות ספר לימוד חייב לדייק. בימין, שם היו רוצים בוודאי לחבק את הספר, נאלצו למשוך ממנו את ידיהם מפני שנכתב ברשלנות. 

זה כנראה מה שקורה כשהשר האחראי מעדיף אולי לעסוק בהזזת דיביזיות משוריינות, ובהנחתת פקודות לנושאות מטוסים ולצוללות גרעיניות. הרי את בנט מעניין הרבה יותר מה שנעשה במשרדים אחרים, כמו החוץ והביטחון, מאשר במשרדים שהוא עצמו ניהל או מנהל דוגמת הכלכלה והחינוך.  

 

תרבות הנהי

עוד בטרם שככה סערת ספר האזרחות החובבני, וכשגרונותיהם עדיין ניחרים מזעקות השבר, היפנו דוברי השמאל את זעמם אל שרת התרבות מירי רגב. השרה הודיעה כי תערים קשיי מימון על מוסדות תרבות שיערערו על ערכי היסוד של המדינה. סתימת פיות, הם קראו. פגיעה בחופש האמנות, צווחו. האמת היא שהם צודקים: ללא מימון ממשלתי, רבים ממוסדות התרבות בארץ יקרסו. הדבר יגרום לסתימת פיותיהם ולפגיעה בחופש האמנות שלהם. השאלה הגדולה היא: למי אכפת?

שרת התרבות רגב. מבחן באזרחות // צילום: דודי ועקנין

הרי לו היה ביקוש אמיתי, המוסדות היו רווחיים. אנשים היו באים לתערוכות ולהצגות, משלמים דמי כניסה ואף נרשמים למינויים, והמוסדות היו מצליחים לממן את עצמם. אם זה לא המצב, המשמעות היא שאין ביקוש. אם כך, מדוע שאזרחים שלא פוקדים אירועי תרבות יחויבו לשלם מכספי המסים שלהם על עניין שאין להם בו חפץ? בדרך כלל, התשובה של רוב האמנים היא שבתרבות קיים ערך לאומי: מדינה נאורה ומתקדמת נמדדת באיכות המוזיאונים בה, ובחופש האמנות של יוצריה. אבל מה לעשות, הערכים הנעלים האלה אינם זולים, וכנראה רוב האזרחים לא מעוניינים להוציא עליהם כסף. על כך עונים האמנים שדיברו השבוע נגד רגב: אם כבר, אתם האזרחים אלה שלא מעניינים אותנו. העיקר שהמדינה תמשיך לשלם. 

 

"שלום עכשיו? ביטחון עכשיו"

השבוע נרשמה מעין התפכחות בשמאל, ודווקא מצד יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. אחרי שהיה נדמה כי לעד נגזר עלינו להאזין לתקליט השחוק ושמו "פתרון שתי המדינות", הרצוג הפתיע - גם את חבריו למפלגה. הוא אמר לנשיא צרפת כי הפתרון הנ"ל אינו ישים בעת הזו, וכי יש למצוא חלופות. דברי הרצוג עוררו ביקורת נוקבת מצד חברתו למפלגה שלי יחימוביץ', וכן מצד זהבה גלאון והסיעות הערביות.

ח"כ גלאון. ביקורת נוקבת על יו"ר האופוזיציה הרצוג // צילום: דודי ועקנין

לפי הרצוג, "כרגע אי אפשר להגיע לפתרון שתי המדינות, ולכן צריך לפעול כדי להפריד את האוכלוסיות". והוא מפרט: הדבר הראשון שיש לעשות הוא להקפיא את הבנייה ביו"ש מחוץ לגושי ההתיישבות; הצעד השני הוא השלמת הגדר ביהודה ושומרון, בדגש על גוש עציון - שם, לדבריו, קיימות פרצות המזמינות אירועי טרור; השלישי הוא בניית חיץ ביטחוני בין האוכלוסיות בירושלים; הרביעי הוא הקלה על האוכלוסייה הערבית בצעדים בוני אמון, וזאת בלי לפגוע בנוכחות צה"ל בשטח. 

הצעד החמישי והאחרון הוא ועידת ביטחון אזורית בהשתתפות המדינות הערביות המתונות. במקום שלום עכשיו, אומר הרצוג, אני מציע ביטחון עכשיו. לא לזנוח את רעיון שתי המדינות, אלא לעדכן אותו ולשים לב להתרחשויות בשטח ולהכרה שאי אפשר להישאר מנותקים מהמציאות. יו"ר המחנה הציוני טוען כי צמרת המפלגה שותפה לדעתו, כולל ציפי לבני, שגיבתה את דבריו. 

הרצוג מרוצה מהמתקפות משמאל. הן מציבות אותו בעמדת זינוק נוחה להתמודדות הבאה על ראשות המפלגה, ולאחר מכן - גם על ראשות הממשלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו