אף על פי שמי שחולף בחוץ, בצומת הסואן של הרחובות ויצמן ושאול המלך בתל אביב אולי יתקשה להבחין בכך, מסעדת הגורמה ליליות ובית המאפה הצמוד אליה הם לא מוסד קולינרי רגיל. קודם כל, המסעדה קיימת כבר יותר מעשור על גלגוליה השונים, דבר נדיר כשלעצמו בנוף הקולינרי צמא הריגושים והחידושים של תל אביב. שנית, במשך שנות פעילותה היא מקיימת גם פרויקט חברתי מבורך ומורכב במיוחד - שילוב בני נוער בסיכון במטבח של המסעדה והקונדיטוריה.
עבור רוב הנערים, שמגיעים ממשפחות לא מתפקדות או אחרי הידרדרות לסמים ולפשע, העבודה בליליות, למרות גילם הצעיר, היא אולי ההזדמנות האחרונה להשתלב בחזרה בעולם הנורמטיבי, להכיר את רזי המטבח, ללמוד מקצוע לחיים ומעל הכל לגלות שהעולם עוד לא ויתר עליהם ולכן אין להם סיבה לוותר על עצמם.
יום חמישי, המסעדה עדיין ריקה, ורק חבורת נערים בבגדי טבחים היושבת על מדרגות הכניסה מעידה על התנהלות מעט שונה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, שותים קפה ומעשנים סיגריות. לא קל לחזור למוטב, לעמוד ביעדים ובלחצי מטבח פעיל והומה, כשעד לפני כמה חודשים לא ידעת מה זה לקום בזמן לבית הספר, שלא לדבר על ללכת אליו. הפסקות הקפה והניקוטין הן בהחלט נחמה.
בתוך המסעדה קשה להבחין בין אנשי הצוות המקצועיים לבין הנערים בני ה-16 עד 19 שהגיעו לליליות במסגרת הפרויקט המיוחד. כולם לבושים מכנסיים שחורים מפוספסים, נעלי טבחים, חולצה שחורה, סינר ובנדנה על הראש. לדברי לילי משגב, העובדת הסוציאלית האמונה על הפרויקט, זו בדיוק הכוונה: לא לבלוט, ליישר קו עם כולם, להיות שווים. השף נועם דקרס מרחף מעל כולם בחלוק לבן, מוכן להסביר, לכוון, לתת מילת עידוד או לתקן כשצריך. המטבח מנוהל בקול בטוח ושקט, אין צורך לחזור על שום הוראה פעמיים והכל מבוצע לשביעות רצונו. אנשי הצוות הקבועים הפכו עם הזמן לחצי עובדים סוציאליים בעצמם, והעבודה הצמודה כל כך עם נוער במצוקה חייבה אותם לפתח אינטליגנציה רגשית גבוהה, סבלנות, חמלה ואמפתיה. והנערים - הנערים מרגישים שהם מקבלים בפעם הראשונה בחייהם הבוגרים הזדמנות אמיתית לשינוי כיוון.
עלם במטבח
לפני יותר מעשר שנים החליטה קרן קרמרמן, מאושיות הקולינריה בארץ, לתרום את מסעדתה המצליחה, שנקראה אז לילית ושכנה ברחוב מזא"ה בתל אביב, לידי עמותת עלם - עמותה לנוער במצבי סיכון - במטרה להפעיל בה פרויקט חברתי שיכשיר בני נוער שנפלטו ממסגרות חינוכיות למקצועות המטבח השונים.
העמותה השתלטה על המסעדה והחלה לשלב בה בני נוער, כאשר הדגש היה הפן החברתי ופחות הפן העסקי. מבחינת הדימוי, המסעדה נתפסה כיוקרתית וכבעלת מטרה חשובה, אך מבחינה עסקית היא היתה כישלון חרוץ ותחזוקתה השוטפת עלתה הון לעמותה.
לאחר כמה שנים של ניהול כושל הוחלט להעביר את המסעדה לשדרות שאול המלך והתגבשה החלטה לנסות ולמכור אותה, בידיעה שייתכן שהפרויקט החברתי יופסק. למרבה המזל שלושה שותפים עסקיים - אסף בלנק, מסעדן ומתנדב בעלם; נדב ברגר, בעל מפעל שמן וחבר קרוב של בלנק; וחנוך ברקת, מנכ"ל אייפקס פרטנרס בעבר וכיום יו"ר דואליס, קרן הון סיכון שמתמחה בעסקים חברתיים - הרימו את הכפפה וקיבלו את ניהול המסעדה על עצמם.
"יש משהו מאוד מאוד ממכר במקום הזה", מגלה בלנק. "עברתי הרבה מסעדות בחיים שלי, אבל לא נתקלתי בסיטואציה כזו מימיי. אנחנו, שלושתנו, הוצאנו את עלם לחלוטין מהתסבוכת הכספית שבה נמצאה המסעדה והחלטנו שנעשה דברים איך שאנחנו מוצאים לנכון לעשות אותם, כשאנחנו מתחייבים, קודם כל מוסרית, להמשיך ולהפעיל את הפרויקט ואפילו להרחיב אותו ולקדם אותו. המטרה היתה להוכיח שפרויקטים חברתיים יכולים להיות רווחיים, לא על אף המטרה החברתית, אלא דווקא בזכותה".
בלנק מגדיר את עמותת עלם כשותפה במסעדה לכל דבר. "עלם חונכת את הצוות המקצועי שלנו", הוא מסביר. "היא מלווה את בני הנוער ומספקת להם תמיכה מקצועית, מנכ"לית עלם יושבת בדירקטוריון של החברה והשיקולים שלה הם בהחלט חברתיים ויש לה זכות הצבעה".
"אחרי חודש הם שלי"
בני הנוער שמתקבלים לעבודה בליליות מופנים אליה מכמה מקורות: עובדים סוציאליים, קציני מבחן, שופטי נוער או מפרויקטים אחרים של עלם. מכורים לסמים, דרי רחוב או בני נוער המאובחנים כבעלי בעיות התנהגות חמורות שמסכנות את סביבתם לא יכולים להתקבל לפרויקט. את ההתמודדות עם כל שאר הבעיות מקבלים במסעדה בזרועות פתוחות.
"אנחנו כל הזמן מקיימים עדכונים והתייעצויות בינינו לבין עצמנו", מספרת משגב. "אני כל הזמן מעדכנת את הצוות המקצועי, את הבעלים ואת השף לגבי מצב הנערים, לא רק בצמתים של דילמות ומצבי קצה".
השף דקרס מספר על הקשיים בניהול מטבח שבו עובדים נערים עם בעיות התנהגות: "המשברים היומיומיים הם מה שלרוב מצריך את שימת הלב של הצוות. זה יכול להתבטא בנער שהגיע על הבוקר לא מאופס כי הוא חושב על התגרה שבה השתתף אתמול בלילה, והוא מתפרק לרגע. צריך לדעת לדלג מעל המשברים האלה ולטפל בהם בצורה שתתאים לאותו נער באותה נקודת זמן. לרוב, כמובן, זה קורה באמצע יום עבודה, כשהמסעדה מלאה ב-120 לקוחות. אז אני צריך להתמודד עם מצב שיש לי טבח אחד שמרגיע את הנער בחוץ וגם אני צריך לצאת לשם ולוודא שהכל בסדר ובו בזמן לדאוג שהמסעדה תתפקד. בכל מסעדה רגילה הייתי דואג שהבנאדם הבעייתי יחתוך הביתה מיד או מקסימום בסוף המשמרת, אבל פה המטרה היא לא לחתוך אותם הביתה, אלא להפך, לגרום לכך שהם יחזרו למחרת ויחזרו מאופסים וחזקים יותר, אחרי שהם הבינו שאי אפשר להתנהג ככה בזמן משבר.
"אנחנו לא עובדים סוציאליים ואין לנו תואר בפסיכולוגיה, אבל אנשי הצוות הקבועים שנבחרים לעבוד פה נבחרים מתוך הבנה שצריכה להיות להם איזושהי אינטואיציה בריאה לגבי עבודה עם אנשים, אינטואיציה של איך לעבוד עם הנערים ואיך לפתור משברים".
ענת מגריסו היא אשת הצוות הוותיקה ביותר במסעדה והיא מלווה אותה עוד משנות הקמתה. ללא הכשרה סוציאלית, מגריסו מסתמכת על ניסיון של יותר מעשור בעבודה עם נוער בסיכון ומקבלת את הנערים לעבודה. אצלה הם נחשפים לאל"ף-בי"ת של עבודת הטבחות: שמירה על סדר וניקיון, שטיפה וקילוף, חיתוך נכון. היא מנסה לעורר בהם עניין וסקרנות כלפי המקצוע, להטמיע בהם תחושה של שייכות ויכולת מקצועית שתעניק להם ביטחון עצמי.
"אני מלמדת אותם את הבסיס", היא אומרת, "להגיע בזמן למשמרת, להיות לבושים כמו שצריך ואז את שאר החלקים המקצועיים. אני גם מלמדת אותם איך לעבוד אחד עם השני, וזה לדעתי הדבר הכי חשוב. כי מה יעזור לי שייצא מנער מסוים טבח מדהים, אם הוא לא יידע לבקש מחבר צוות להעביר לו סכין? הוא לא יחזיק מעמד בשום עבודה ככה".
הנערים נשארים תחת השגחתה של מגריסו בין חודשיים לחמישה חודשים, תלוי בהתקדמותם האישית והמקצועית. "בעשר השנים שאני עובדת בליליות על גלגוליה השונים, יצא לי אולי שלוש פעמים להיתקל באלימות בין נערים. אני לא יודעת למה, אבל משהו במסגרת החינוכית והמקצועית פה לא מוציא מהם את הפן הזה. המסגרת, השיחות וצורת העבודה כמעט לא משאירים פתח למקרים כאלה".
מגריסו מספרת כי רבים מהנערים סובלים מהפרעת קשב וריכוז ומחפשים ריגושים מהירים. "מה שאני מנסה לעשות זה לאתגר אותם, לפתוח להם עולמות ולעניין אותם. אני בעצם קונה אותם, עם כל הדברים החדשים שאני חושפת בפניהם. אם הם מצליחים להגיע לכל משמרת במשך חודש, אני יודעת שהם שלי. היעד שלי הוא לתת להם מטרה, מטרה שתעיר אותם בזמן בבוקר, מטרה שתמנע מהם לשתות עד אמצע הלילה עם החברים, ללכת מכות או להידרדר לסמים".
"המסעדה היא עוגן"
כל נערי פרויקט ליליות נאלצים להתמודד עם קשיים ומשברים כבר בגילם הצעיר. לרוב הם נשרו מהמסגרות החינוכית השונות וגם המשפחה לא מתפקדת כסביבה תומכת ומסייעת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מגדירים את ההשתתפות בפרויקט כקרש הצלה.
יאיר (שם בדוי, כמו שמות כל הנערים המופיעים בכתבה), היום בן 19, הגיע לפרויקט ליליות בגיל 16 וחצי, אחרי שכבר בגיל 15 נעצר על ידי המשטרה בחשד לשימוש בחשיש ובגראס.
הוא הופנה למסעדה על ידי קצינת המבחן שלו, שחשבה שאם לילד יהיה מקצוע ביד, הוא יוכל להשתקם. "כשהציעו לי לבוא לליליות חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לקבל מקצוע. כשהגעתי ישר קיבלו אותי יפה, נתנו לי אחריות ותחושה של שייכות, משהו שלא קיבלתי בשום מקום אחר שהייתי בו. דיברו איתי בגובה העיניים ולימדו אותי איך לעמוד בזמנים, לקום בבוקר ולא להבריז - שזה משהו שהייתי עושה בבית ספר כל הזמן.
"לפני שהגעתי למסעדה הייתי עובד בכל מיני מקומות מזדמנים, מקבל כסף והולך מיד לבזבז אותו ברחובות. הייתי קונה כל מה שהצלחתי להשיג - אלכוהול ובעיקר סמים".
למרות המסעדה הוא לא הפסיק להשתמש בסמים ואחרי חודש של ההיעדרות מהעבודה הוא נעצר. "השופט נתן לי לבחור גמילה או בית כלא וכמובן שבחרתי בגמילה, אבל לא באמת רציתי להיגמל.
"רק כשכל הצוות של ליליות באו לבקר אותי, הבנתי מה אני רוצה. היה לי ברור שאני חוזר לשם נקי. עכשיו אני נקי כבר שנה ו-12 יום והמסעדה היא כמו עוגן בשבילי. אם לא היה לי את זה, המצב היה יותר קשה. המקום הזה שומר עלי, אני מרגיש כאן בבית".
איליה, בן 18, נמצא כבר שנה במסעדה ורק לפני כמה שבועות הביא למקום את אמו, סבתו ובת דודתו כדי שיראו את המקום ששינה את חייו.
"קצינת המבחן שלי הפנתה אותי לליליות אחרי שנשרתי מבית הספר כבר בחטיבה. אחרי שנים של עבריינות רחוב, פריצות לבתים והסתבכויות עם המשטרה ועם גורמים עברייניים שמעתי הרצאה של רב בבית הכנסת והבנתי שאני מפיל את עצמי אל תוך דברים שיעשו לי את החיים רק יותר קשים.
"אחרי ששמעתי את ההרצאה והפנו אותי למסעדה החלטתי לפתוח דף חלק. החלטתי שאם כבר לעשות שינוי, אז לעשות אותו קיצוני עד הסוף - להשלים בגרויות, להתחיל חיים נורמטיביים, להפסיק לעשן סמים.
"לאט לאט נשאבתי לכאן. ענת היא זו שעשתה לי את זה. לא משנה כמה הייתי חרא של בנאדם, בלי כבוד למבוגרים ובלי סבלנות, תמיד היתה לה סבלנות איתי. היא היתה כמו אמא.
"בהתחלה חשבתי שזה מקום של נרקומנים שהגיעו מהרחוב, אבל אחרי שממש התחלתי לעבוד כאן, התאהבתי במקום. הגעתי לכאן חסר ביטחון, אבל האנשים בליליות נותנים לי ביטחון גם כשאני יוצא מכאן. הייתי עוזב אחרי משמרת ועדיין מרגיש כאילו אני מלך העולם. כאילו, מי יכול עלי? אני טבח, אני עובד במקצוע שאף אחד מכם לא יכול להחזיק בו יותר משעה, ואני אוהב את המקצוע הזה ואני אתן את הנשמה, גם אם אני אצטרך לסחוב 200 סירים על הראש.
"האנשים כאן הם לב אחד גדול ואני מפחד לחשוב על היום שאעזוב. זה כמו הבית שלי וכשהבאתי את המשפחה האמיתית שלי לכאן, פתאום הבנתי את זה. הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו".
גם יעל, בת 18 וחצי, נמצאת בפרויקט ליליות קרוב לשנה. "ההכשרה שעברתי כללה הרבה מאוד שעות של הסברים לגבי איך לחתוך ואיך להחזיק נכון את הסכין, אבל גם איך לדעת לא להתפוצץ ולשבור את הכלים ברגע שיש משבר. איך לפתור עניינים לא במכות אלא במילים".
יעל, כמו רבים מנערי הפרויקט ובוגריו, רואה את עצמה ממשיכה בתחום הטבחות והמסעדנות בעתיד. "לא נתנו לי לאבד פה את התקווה", היא מסכמת. "גם כשחשבתי לאבד תקווה, לא נתנו לי. גם אם עשיתי טעויות, ועשיתי המון טעויות, עדיין עזרו לי ולא נתנו לי לוותר".
סיפור של הצלחה
עשר שנים אחרי שמסעדת הגורמה לילית שינתה את ייעודה והפכה לפרויקט חברתי לתמיכה בבני נוער בסיכון שכולם כבר ויתרו עליהם, אפשר לטעום את טעם ההצלחה • מהמטבח הזה עולים ניחוחות של תקווה
Load more...