בין הפטיש למגל

כדור השלג שהחל להתגלגל השבוע לכיוונו של ינון מגל תופס תאוצה ומתרחב, כהרגלם של כדורי שלג. אין לדעת היכן יעצור. הוא יכול להתנפץ על ראשו, וגם להחליק מעדנות לצידו. הרי כבר היו לנו מכל הסוגים: פוליטיקאים עבריינים, מתחום המין ומתחומים אחרים, שנאלצו לפרוש בבושת פנים, ומנגד, גם כאלה שחמקו מהמשוכה המשפטית והציבורית והמשיכו הלאה כאילו כלום. חלקם גם מכהנים עד היום. יש גם סוג נוסף: כאלה שנתפסו בקלקלתם, פרשו בבושת פנים - וחזרו נישאים על גלי הזיכרון הקצר. 

שני פרמטרים יחרצו את גורלו של מגל. הראשון הוא המשפטי, כלומר חקירת משטרה שתיפתח או לא, האם יהיו מתלוננות נוספות או שהמקרים היחידים שהיו לכאורה כבר נחשפו, ועוד כיוצא באלה. הפרמטר השני הוא הפוליטי, ופה העסק כבר מורכב יותר. בשלב הזה קשה עדיין לדעת באיזה אופן יתייחסו לפרשה במפלגה שבה חבר מגל - המפלגה הדתית־לאומית. בחצי השנה האחרונה מגל הפך לכוכב העולה בשמי המפלגה. בבחירות הוא היה הפרזנטור היחידי כמעט, נוסף על היו"ר נפתלי בנט ועל מס' 2 איילת שקד. גם כשבנט שריין את מגל ללא בחירות למקום ריאלי ברשימה, מעטים יצאו נגד הליהוק. למגל היה כל מה שצריך - הדתיים ראו בו חצי חוזר בתשובה, אלה שאינם ראו בו נציג נטול כיפה. וכשכל אחד רואה את חצי הכוס המיועדת לו, כל מה שנשאר היה לכתוב פאנצ'ים חזקים לסרטוני היו־טיוב ולראות את המנדטים נשפכים כמים. 

אבל התוכניות השתבשו. זה התחיל במערכת הבחירות. שיכרון הכוח של בנט הוביל אותו לשורה של שגיאות אסטרטגיות - אלי אוחנה, למשל. גם המשחק ברשימה לכנסת, כששינה לגמרי את תוצאות ההצבעה ושיבץ מועמדים לרשימה על פי ראות עיניו, פעלה גם היא בסופו של דבר נגד הבית היהודי. אם הבית היהודי זה ליכוד ב', אמרו מצביעים פוטנציאליים רבים, אז למה לא להצביע כבר לליכוד א'? הקמפיין האגרסיבי של נתניהו שיכנע רבים מהם כי כאשר שלטון הימין בסכנה, לא צריך לחפש אלטרנטיבות אלא להצביע ישר למקור. 

אבל המהמורה הרצינית הגיעה עכשיו, עם פרוץ פרשת ינון מגל. פרשה מסוג זה לא היתה מעולם נחלת חלקה של המפלגה הדתית־לאומית. אנשי הכיפות הסרוגות בכנסת לא נאלצו להתמודד מעולם עם פרשות מסוג זה. אבל משהו בערכים השתבש בדרך. לפני עשר שנים פרשה כזו היתה מזעזעת את אמות הסיפים בציבור הדתי־לאומי. הרבנים היו זועקים, והפעילים הפוליטיים היו מוחים ובתי הכנסת ברחבי הארץ היו כמרקחה. היום זה עובר כמעט בשקט. יש מחאה, אבל היא עדיין בשוליים. נכון לשתי היממות הראשונות לפרשה, הרבנים עדיין שותקים. 

במישור המפלגתי, אפשר לומר שלצד הבושה הגדולה שחשים רבים מפעילי המפד"ל, אין ציפייה גדולה - במיוחד לא בציבור הרחב - שהבית היהודי בעידן נפתלי בנט תהיה מפלגה המחויבת לערכים דתיים ומסורתיים. לכן מהשיח הציבורי השבוע נעדרה כמעט לחלוטין העובדה שהפרשה פרצה במפלגה דתית, כזו שדברים כאלה לא התרחשו בה אף פעם. 

הרתיחה בקרב הפעילים הוותיקים, שאמנם אינם רבים מספרית אולם עדיין מחזיקים במוקדי הכוח המפלגתיים, מביאה לדרישה גוברת להביא את הבית היהודי לסיפה של הכרעה: האם ממשיכים להיות ליכוד ב' - מפלגה כלל־ישראלית, הפונה לכל חלקי העם אולם מזניחה את הנושא הדתי ואת הדאגה לישיבות הסדר, למכינות ולהתנחלויות - או שחוזרים למקור: מפלגה דתית מוצהרת, אמנם עם פחות כוח פוליטי אבל מכוונת מטרה?

 

בזכות הדמות 

נראה שהמזל הגדול של בנט הוא בעיקר היעדר אלטרנטיבה. מעמדו שחוק מאי פעם. השטיקים הפוליטיים שלו עבשים, והמתקפות המאולצות על נתניהו הופכות קיצוניות יותר ובוגרות פחות. זו לא רק לקיחת הקרדיט על מהלכים לא לו (רק השבוע הגדיל להכריז, בלי למצמץ, כי הוא אחראי לביטחון ישראל), אלה גם חוסר המודעות העצמית והבנת המרחב הלקויה שלו. משום מה בנט סבור שכלי התקשורת היחידים שאליהם נחשפים מצביעיו הם אותם עלוני בית כנסת, שמחניפים לו ומהללים אותו מדי שבת בשבת. רק שם, אולי, יהיה אפשר למצוא מאמרים המפארים את נאומו חוצב הלהבות על הכדור שהכניס לביבי בין העיניים, ופרשנויות הקובעות בהחלטיות כי אלמלא עשה זאת, בזמן שראש הממשלה ישן את שנת הלילה בבית המלון בוושינגטון, היינו עכשיו בעיצומה של התנתקות חד־צדדית מכל יהודה ושומרון. 

רבים מוותיקי הבית היהודי מנסים להדביק את פרשת ינון מגל לבנט. הוא הביא אותו, והוא הפך אותו לכוכב בן לילה. אחרי הכישלון הגדול של אלי אוחנה, הם אומרים, בנט נכשל שוב. במקום לתת לפעילים לבחור רשימה דמוקרטית, העדיף בנט להעצים את שלטון היחיד שלו ולהרכיב את הרשימה כראות עיניו. הוא העיף את הרבנית יהודית שילת מהמקום הריאלי אחרי שפעל נגדה בפריימריז, ביקש לשריין את תומך ההתנתקות אלי אוחנה, והכל כדי לטשטש את זהותה הדתית של המפלגה. 

דמותו של ינון מגל משחקת לטובתו. היא עשויה להביא לכך שיצלח את המהמורה הפוליטית, אם לא תתפתח מהמורה משמעותית יותר במישור המשפטי. מהרגע הראשון הוא מיצב את עצמו כדמות חיננית מאוד. הוא אדם בעל קסם אישי, צנוע משהו, מפגין יושרה ולא חושש לדבר גלויות גם על שטויות שעשה - כולל מעשים פליליים, כמו עישון סמים - בעודו חבר כנסת. 

מגל הוא גם אימפולסיבי מאוד. הוא לא חושב הרבה לפני שהוא מקבל החלטות ומשמיע הצהרות, חלקן שנויות מאוד במחלוקת. מנגד, הוא גם אדם שלא מפחד להתנצל, כך שהוא יכול להיחלץ מהצרה באותה הקלות שבה סיבך את עצמו. 

לא רבים במערכת הפוליטית יצאו נגד מגל, בעיקר לא מחברי הקואליציה - למעט השרה גילה גמליאל, שמחויבת לכך מתוקף תפקידה כשרה האחראית גם לזכויות הנשים. מי שכן הגיבה בחריפות על פרשת מגל היתה שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני. "גם אם הוא התנצל, יש לבדוק את הנושא עד תום", קבעה לבני והוסיפה כי "רק כשנבין שמה שקורה נגד נשים משפיע על דמותה של החברה כולה, רק אז יתחיל השינוי. ביום הזה אנחנו מסמנים לעצמנו את רוח הסכנה המרחפת מעלינו כחברה בהתגברות האלימות כלפי נשים".

לפני שנים בודדות, כשהיה ללבני אינטרס פוליטי, הסכנה שריחפה על החברה בהתגברות האלימות כלפי נשים נראתה לה פחות מאיימת. באותו הזמן קיימה לבני מערכת יחסים פוליטית קרובה עם עבריין המין חיים רמון, שכמוה פירק והרכיב מפלגות ורשימות. במקרה של רמון, טרחה לבני לציין כי כדאי להמתין לתוצאות החקירה והמשפט, ולאחר שהורשע ונענש - הרי הוא כבר ריצה את עונשו ושילם את חובו.

בדומה למגל, גם ח"כ אורן חזן "כיכב" השבוע כשלעג לח"כ קארין אלהרר על נכותה. במערכת הפוליטית לא יודעים איך לבלוע את חזן ומאיזה כוכב לכת הוא נחת עליהם. נראה שלחזן לא אכפת מה יאמרו עליו, והריסון העצמי ממנו והלאה. כשנחשפה פרשת הקזינו, הגיע למחרת למרכז הליכוד כמו כוכב רוק, מוקף צלמים ומעריצים. ההערה שלו השבוע מעידה כי המשפט "כל פרסום הוא פרסום חיובי" הפך נר לרגליו. הוא חייב להתבלט ולהתפרסם בכל מחיר ובכל מצב. בקואליציה של 61 אין הרבה מה לעשות בעניינו - אלא אם כן יימצא צדיק מהאופוזיציה, שיענה לקריאת יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין להתקזז איתו כך שהממשלה לא תהיה תלויה בו. זו לא הדחה מהכנסת, אבל זה הכי קרוב שאפשר. 

 

מי רוצה שנפסיד כסף? 

בעוד שבועיים יתקיים הדיון האחרון בוועדת הכלכלה בנושא מתווה הגז. בשל הרוב האופוזיציוני בה, צפויה הוועדה להצביע נגד המתווה. אולם זמן קצר לאחר מכן יפעיל נתניהו את סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, והמתווה יצא לדרך. חמש שנים אחרי גילוי הגז במאגר לוויתן, יחלו עבודות הפיתוח להוצאתו מקרקעית הים. 

המאבק נגד המתווה, שהיה אמור להיות כלכלי מיסודו, הפך פוליטי. זה קורה כשאנשי השמאל הרדיקלי - שעצם קיומם של מיליארדרים וטייקונים בעולם מעביר צמרמורות קשות בגבם - הם שנותנים את הטון במחאה הקולנית, בזמן שרוב הציבור לא מבין על מה המהומה.

לפני כמה שנים הוביל יובל שטייניץ כשר האוצר את המאבק בטייקוני הגז, כשאימץ את מסקנות ועדת ששינסקי להגדלה משמעותית של המיסוי על הגז. במונחים כלכליים ופוליטיים זה היה קרב עקוב מדם, ומאות מיליארדי שקלים היו מונחים על הכף. הניסיון להציג את שטייניץ כעת כמשרתם של המיליארדרים כושל מיסודו. לכן משתמשים מתנגדי המתווה במילים חריפות, על גבול ההסתה ממש: שודדי הגז, מושחתים, מוכרים את נכסי המדינה - ועוד ביטויים המציגים את מובילי המתווה כחבורת עבריינים. 

האמת היא שאף אחד לא רצה לגעת בסיפור הזה, שהיה תקוע בין לא פחות מעשרה רגולטורים. הם היו אמורים לנסח מתווה, אולם לא רק שלא הסכימו ביניהם, אלא חלקם שינו את דעתם תוך כדי תנועה. הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים דיוויד גילה, למשל, תמך תחילה במתווה, אולם לפתע שינה את עמדתו, ככל הנראה כיוון שלא עמד בלחץ שהפעילו המתנגדים המתלהמים. עד שמונה שטייניץ לשר האנרגיה - ובניגוד להמלצתם של שרי אנרגיה ואוצר לשעבר, החליט להיכנס לעובי הקורה ולקדם את המתווה. 

הזמן, כך הבין, משחק לרעתנו. הגז הוא כמו כסף מזומן; הערך יורד בכל שנה. אם היו מוציאים את הגז מלוויתן שנה אחרי גילויו, כלומר ב־2011, הרווח שהיה נכנס לקופת המדינה היה עומד על 400 מיליארד שקלים. היום, חמש שנים אחרי, המדינה כבר תרוויח כ־80 מיליארד פחות. מסיבה זו, אלה שחושבים שוועדת הכלכלה יכולה להכניס שינויים במתווה זורים חול בעיני הציבור. כל שינוי צריך לעבור מחדש את אישור הממשלה ומו"מ עם החברות, כלומר עיכוב של קרוב לשנה. המשמעות הכספית היא אובדן עשרות מיליארדים. לכן המתווה יעבור כמו שהוא, וההצבעה בוועדה לא תשנה מאומה לכאן או לכאן.

 

בראש מורם

בעוד חודש יתרחש בוועידת מפלגת העבודה אירוע דרמטי: יו"ר המפלגה יצחק הרצוג יצליח להעביר, לראשונה זה שנים רבות, החלטה לדחיית הפריימריז לראשות המפלגה בשנתיים. מה שלא הצליחו רבים וטובים מקודמיו, יעלה בידו. המפלגה אוכלת ראשיה תשמור על הראש הנוכחי, לפחות בשנתיים הקרובות. 

האמת היא שלאף אחד מיריביו של הרצוג אין עניין שיוחלף כרגע. לא לעמיר פרץ, שיצטרף רשמית לעבודה ב־1 בינואר; לא לשלי יחימוביץ', שמעדיפה להתמודד כיו"ר המפלגה וכמועמדת לראשות הממשלה, ולא כעת כיו"ר האופוזיציה; וגם לא לראשי המפלגות האחרות: נתניהו, גלאון ויאיר לפיד. כולם מרוצים מכך שהרצוג כרגע במקום שבו הוא נמצא. כזה הוא הרצוג: לא מאיים על אף אחד, מסתדר עם כולם. יריביו בונים על כך שבשנתיים הבאות הוא יישחק, שהסקרים יראו שהמפלגה צונחת ויכינו את הקרקע להתמודדותם שלהם. אבל לא תמיד הכל עובד לפי התוכנית. השחיקה שעליה הם בונים עלולה להתחלף במסמורו של הרצוג לכיסא היו"ר, בלי יכולת להזיזו. 

השאלה היא אם יצליח הרצוג להוביל בוועידה את המהלך הבא: הצטרפות לממשלה. הרצוג רוצה - וגם יכול - אבל לא בטוח שיש לו האומץ הדרוש. ההודעה מישיבת ראשי מפלגות הקואליציה, שבה אמר נתניהו כי הבית היהודי יהיו חלק מכל קואליציה, הוציאה לרבים במפלגת העבודה את הרוח מהמפרשים. אבל האמת היא שהרצוג עצמו ידע זאת כל הזמן. מבחינתו, השבוע לא התחדש דבר. ראש הממשלה לא ישים את כל הביצים שלו בסל של המפלגה הכי לא יציבה בפוליטיקה הישראלית, שגם כשהיא בפנים אתה לעולם לא יודע כמה מהח"כים באמת איתך, וכמה הופכים בתוך זמן קצר לאופוזיציה מבית. 

הקרב על תפקיד יו"ר מרכז הליכוד עבר גם הוא תפנית השבוע, כשנתניהו פגש את דודו אמסלם והודיע לו כי לא יתמוך באף מועמד. במילים אחרות, הוא לא יעבוד עבור צחי הנגבי, כפי שרבים העריכו. בינתיים חיים כץ שוקל להצטרף למירוץ, מה שיחמם את האווירה בליכוד אף יותר. חלק מהשרים כבר הביעו תמיכה באמסלם כדי לא לחזק את מעמדו של הנגבי, שצפוי להתמנות לשר בקרוב. כץ הוא כבר סיפור אחר, רבים מהם מחויבים לו. נוסף עליהם, מתמודדים מהסיעה גם סגן השר ירון מזוז וח"כ נאווה בוקר. 

 

לא הקיש נכון 

כשהחליט ח"כ יואב קיש להיעדר מההצבעה על חוק הגיוס הוא ידע שני דברים: הראשון הוא שהחוק עובר גם בלעדיו, אחרת לא היה מעז לעשות זאת. השני הוא שהמהלך יגרור ענישה. השבוע סולק מוועדת החוץ והביטחון. אבל העונש האמיתי עשוי להגיע בהמשך: קיש היה, עד השבוע, המועמד המוביל לתפקיד יו"ר סיעת הליכוד במקום הנגבי. כעת מועמדותו מוטלת בספק. 

מי שמועמדותו לא מוטלת בספק הוא רן ברץ. למרות הכל, נתניהו מתכוון להביא בקרוב את מינויו לאישור הממשלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו