כשאלוהים נותן לימונים

היא תלויה על צוקים מעל החוף, משקיפה אל הר הגעש וזוב ואל מפרץ נאפולי, שבעונה הזו מסיר מעליו בבוקר שכבות עננים באפור־כחול. סורנטו יפהפייה בסתיו, אבל את הדרך אליה, שהסתבכה באופן מרשים אפילו בסטנדרטים המוכרים לי, לא עשיתי בגלל איך שהיא נראית. 

"הנה זה מתחיל", חשבתי כשראיתי את שמי מופיע על שלט בידיה של דיילת קרקע איטלקייה, מייד לאחר הנחיתה בנמל התעופה ברומא שהתאחרה בעשרים דקות. היא עשתה כמיטב יכולתה כדי שאספיק לטיסת ההמשך לנאפולי, כולל קיצור תהליך או שניים, אך למרות המאמצים, כשהגענו מתנשפים ומיוזעים אל שער העלייה למטוס היה ברור לשנינו שעל הטיסה הזו אני לא אעלה. 

אחרי שלמדנו כי המטוס הבא לנאפולי ממריא רק בעוד שש שעות, החלטתי לוותר על זמן האיכות בנמל התעופה ולעשות את הדרך ברכבות. בסופו של דבר הגעתי לסורנטו בשעת צהריים מאוחרת, אכלתי משהו קטן ויצאתי לביקור במפעל של יצרנית הלימונצ'לו וילה מאסה - הסיבה האמיתית שלשמה יצאתי לדרך. 

האדמה הוולקנית והאקלים הייחודי של האזור עושים טוב ללימונים של סורנטו. הפירות הגדולים, שמופיעים בפסיפסים שנמצאו בחורבות העיר פומפיי, שימשו בימי הרומאים בעיקר לקישוט. בזמנים מאוחרים יותר הם נמכרו לימאים שעגנו בחוף והזדקקו לתוספת ויטמין סי כהגנה ממחלות, וכיום הם גדלים בחלקות קטנות, בנות דונמים ספורים, המפוזרות בין בתי האזור. 

לאחר הקטיף, המתבצע בארבעה מועדים שונים לאורך השנה, מגיעים הפירות בעלי הצורה האובאלית אל המפעל. שם מקלפים אותם באמצעות מכונה ייעודית, שמסירה רק את החלק הצהוב של הקליפה, שבו אצורים השמנים האתריים. הלימונים המקולפים נמכרים ליצרני מיצים, ריבות, תמציות ומוצרים נוספים, ואילו הקליפות הצהובות מושרות באלכוהול שמזוקק מסלק סוכר. כעבור שבוע של השריה מפרידים את הנוזל מהקליפות, מדללים במים, מוסיפים סוכר וממלאים בבקבוקי חצי ליטר שעוצבו כך שיוכלו להישמר בעמידה בפריזר, על פי דרישות המשווקים. 

נוסף על הלימונצ'לו הקלאסי החמצמץ־מתוק של וילה מאסה, יוצרים במפעל גם "קרמה דה לימונצ'לו" - לימונצ'לו בתוספת חלב מפוסטר; ליקר מנדרינות פירותי ששומר היטב על טעמי הפרי המקוריים; "דיסטיל" - תזקיק ארומטי ונקי של החומרים שנותרו בקליפות הלימונים לאחר ההשריה; ליקר תפוזים מאוזן ומרענן וליקר אגוזים שתהליך הייצור שלו כולל השריית שברי אגוזי לוז באלכוהול למשך שישה חודשים ושטעמי הלוז דומיננטיים בו מאוד. 

למחרת בבוקר נסענו אל אחד ממטעי הלימונים של וילה מאסה כדי לפגוש את סטפאנו מאסה, שהקים את החברה בשנת 1991 עם אחיו סרג'יו. אחרי סיור בפרדס הקטן, המוקף גדרות עשויות עץ ערמון להגנה מהרוחות והמכוסה במחצלות קש להגנה מהשמש, התיישבנו על המרפסת הפונה לים וסטפאנו סיפר איך הכל התחיל. כמו בהרבה בתים באזור, גם בבית משפחת מאסה, שעסקה בין השאר גם בשיווק מוצרי מזון מקומיים לארה"ב, השתמשו בלימונים של סורנטו כדי להכין לימונצ'לו לצריכה ביתית.

בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים החליט סרג'יו, אחיו של סטפאנו, להפוך את המשקה המסורתי שסבתא רקחה במטבח למוצר תעשייתי. "הצגנו בתערוכות ואף אחד לא ידע מה זה לימונצ'לו", נזכר סטפאנו, "אבל התגובות היו טובות". כיום רוכשים האחים לימונים מקואופרטיב המונה כ־250 מגדלים ובשנה שעברה ייצרו ומכרו כמיליון בקבוקי משקה. 

הביקור בסורנטו לא הפך אותי למעריץ של לימונצ'לו, אולם בזמן שביליתי בסורנטו (שהיה קצר משמעותית מן הזמן שביליתי ברכבות) למדתי לחבב את האנשים שעושים אותו ולהעריך את הדרך שבה הם שומרים על המסורת המקומית ומפיצים אותה בעולם.  

http://testing.israelhayom.co.il/mobile-lobby