להתחיל מבראשית

בארי בן השנה וחודשיים קם משנת הצהריים. אנחנו בבית משפחת בלחסן במושב מגדים שלמרגלות הכרמל, והקטן, ערני במיוחד, מתפנה להפוך את כל הסלון. "צופיה, אלעד, הלו, תעשו משהו, הכל יישבר", אני נבהל. אבל הם מחייכים. "איזה אושר זה. זה רגיל אצלנו, זה נפלא, מלא חיים, כיף אמיתי, וואו, איזה ילד חמוד", אומרת צופיה, ומחבקת בכל הכוח את הפעוט החייכן.

צופיה איבדה את הוריה, את אחיה הקצין מסיירת מטכ"ל ואת סבה, בפיגוע רצחני כשמחבל חדר לבית משפחתה באלון מורה במוצאי חג הפסח תשנ"ב. אלעד, בעלה, איבד את בן דודו הקצין המוערך מסיירת צנחנים בלבנון, נפצע בעצמו בשכם בזמן אינתיפאדת אל-אקצה - והפך לנכה צה"ל. במעין גזירת גורל שהגיעה אחרי שכול וכאב עצומים, הם נפגשו לבליינד דייט, ולא יכלו לעזוב את בית הקפה כי לא נגמרו להם המילים. צופיה גביש ואלעד בלחסן באו מהשכול, הכירו את המוות מקרוב, אבל החליטו ששום דבר לא יעצור אותם בדרך לחיים חדשים, הקמת משפחה שמחה והתמודדות משותפת עם הגורל שלא תמיד נותן להם מנוח עד היום.

* * *

בסוף מארס 2002 היתה צופיה בת 18, במהלך שירות לאומי, וחזרה לחגוג את פסח בבית המשפחה באלון מורה, יחד עם ששת אחיה, הוריה, סבה ואורחים אחרים. "היה לנו חג מאוד שמח. במוצאי החג כל אחד היה עסוק בענייניו, עד שפתאום חדר מחבל לתוך הבית שלנו.

"זה היה מוזר", מספרת צופיה, "כי הבית שלנו היה ממוקם דווקא בלב השכונה ביישוב. אבל אולי בגלל שהוא היה מאוד מואר, שמח, ועם מוסיקה, המחבל בא אלינו. הוא רצח בצרור הראשון את ההורים שלי, דוד ורחל. אבא שלי עוד נאבק על חייו, הטיסו אותו לבית החולים, אך שם הוא נפטר", מספרת צופיה. הדרמה בבית המשפחה היתה גדולה וזיעזעה מדינה שלמה. צופיה שמעה את הצרור הראשון ונכנסה מתחת למיטה בחדרה שבקומה השנייה, יחד עם אחיה הקטן אסף (אז בן 14), אחותה לאה, וחבר של אסף מהיישוב. "הוצאנו מפינו קולות בהלה, אבל ידענו שאנחנו חייבים לשמור על שקט ככל שאפשר", היא נזכרת. "אבל פשוט לא יכולנו מרוב בהלה. המצב שלנו היה בלתי אפשרי. שמענו קולות ירי למטה, הרחנו את אבק השריפה, ידעתי שמשהו נורא קורה שם, והייתי בטוחה שעוד רגע המחבל מגיע אלינו למעלה. שכבנו ככה, בדממה מקפיאה, בפחד מבועת, איזה רבע שעה. זה נראה לי כמו נצח. כמו שעות בלתי נגמרות. ידענו שאם נקפוץ מהקומה השנייה למטה וננסה לברוח, אנחנו בעצם מתאבדים וקופצים למותנו בגלל הגובה של הקומה".

"כל הבית היה הרוס ושבור"

אחיה הבכור של צופיה היה אברהם גביש, אז קצין בן 25 ומפקד צוות בסיירת מטכ"ל. כשנשמעו היריות אשתו נעמה (בתה של דניאלה וייס) ובתו הקטנה דריה התחבאו בבהלה מתחת לשולחן בסלון, ואברהם ביקש מאחד האחים שיזרוק לו את הנשק, אליו, לקומה השנייה. אבל בדיוק כשהוא תפס את הנשק, המחבל פגע בו והרג אותו, על המדרגות.

המחבל הספיק לרצוח גם את הסבא, יצחק קנר בן ה-81, אביה של האם רחל, ובעת שהתחיל לעלות למעלה, לקומה השנייה, תפסה נעמה, אשתו של אברהם, אומץ - ויצאה החוצה להזעיק עזרה. "אברהם היה מכוסה בהמון דם, על המדרגות. אחד האחים שלי, אביגדור, כיבה את האורות בקומה שלנו והרגשתי שהוא שומר עליי. אלו היו רגעים קשים מנשוא", נזכרת צופיה. "משום מה, המחבל הסתגר בחדר של ההורים שלי בקומה התחתונה ואותנו התחילו להוציא בעזרת סולם מהקומה העליונה. הבהילו אותנו לבית של משפחה אחרת, ואני ידעתי שקרה משהו נורא אך לא רציתי להאמין, לא רציתי לדעת".

כיתת הכוננות של היישוב, כוחות צה"ל ואחרים, הצליחו לחסל את המחבל, ואז צופיה ואחיה התבשרו על הנורא מכל. ברגע אחד הם מבינים שהחיים השמחים, השורשיים, הנטועים היטב - לא יחזרו עוד. "כל הבית שלנו היה הרוס, שבור", מספרת צופיה. "לא חזרנו לבית וגרנו בהתחלה אצל דניאלה וייס בקדומים. איבדנו הורים מדהימים, אנשי ערכים וחינוך, אח נערץ וסבא אהוב. הייתי מאוד עצובה, קמתי מתוך בכי בלילות, היו לי חלומות קשים ונפער בי חלל ענק בלב.

"השתדלנו להישאר מאוד מאוחדים, האחים, המשפחה היותר רחבה. התחלתי לעסוק הרבה בעצמי, מאז היום ההוא אני עוברת טיפול פסיכולוגי שמסייע לי מאוד, אבל החיים שלי עברו מהפך מאוד גדול, מאז הטראומה הנוראית".

אלעד בלחסן גדל ביישוב מצפה הושעיה שבגליל התחתון. הוא סיים מכינה קדם צבאית וידע שיתגייס ליחידה הכי קרבית שאפשר. הידיעה הזו נבעה גם משורשיו המשפחתיים של בלחסן; בחודש פברואר 1999 יצא בן דודו, רב-סרן איתן בלחסן, מפקד סיירת צנחנים, לפשיטה ולפעילות מבצעית מחוץ לאזור הביטחון בלבנון. רס"ן בלחסן וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו עמדו בראש הכוח שנתקל בשלושה-ארבעה מחבלים, שהסתתרו מאחורי שיח. במכת האש שנורתה עליהם מטווח קרוב, נהרגו בלחסן וטיטו.

"אחרי מותו של איתן מאוד התקרבתי ליחידה, לסיירת הצנחנים, והיה לי ברור שאני רוצה להגיע ולשרת ביחידה הזו", מספר אלעד. הוא אכן התקבל לסיירת.

תקופה לא ארוכה לאחר הפיגוע הרצחני במשפחת גביש הגיע בלחסן, יחד עם שאר הלוחמים ביחידתו, לפעילות מבצעית בקסבה של שכם. "שמעתי על משפחת גביש וכמובן ידעתי על הפיגוע הנורא. הפעילות שלנו היתה כמה חודשים לאחר הפיגוע, והיא התבצעה ממש מול החלון של בית המשפחה, במרחק ממש קצר משם", הוא נזכר. כך או כך, הפעילות הסתיימה במפתיע. "נכנסנו לקסבה, המחבלים הפעילו מטען דרך תצפיתנים, כנראה, וכל החמישה שהיינו שם - נפגענו", מספר אלעד.

בלחסן הפצוע פונה במהירות לבית חולים ולאחר סדרת טיפולים וניתוחים ארוכה התבשר שרגל שמאל שלו תישאר משותקת. כמו צופיה, גם הוא הבין ברגע אחד שחייו השתנו. "עברתי שיקום ארוך וקשה", הוא מספר, "אבל אף פעם לא ויתרתי לעצמי, הייתי מאוד נחוש לחיות כמה שיותר טוב ונכון. התחלתי להתפתח לכיוונים אחרים, לשחות, לעשות ספורט. אם חשבתי פעם על הכיוון הביטחוני, ולעסוק בתחום באבטחה, אז עכשיו אני סטודנט בטכניון להנדסת תעשייה וניהול - וזה מצב שונה מאוד ממה שתיכננתי".

סרט מרגש בחתונה

הדר גיטלין היתה מאבטחת בקניון בעפולה ונפצעה אנושות בפיגוע שאירע שם ב-2003. אחרי שהצליחה להדהים בשיקום מהיר, היא החלה לשחות במרכז בית הלוחם בחיפה. שם, בין משחה למשחה, הכירה את בלחסן. גיטלין הכירה גם את צופיה גביש, שאיתה נסעה במשלחות שונות לחו"ל דרך ארגון "משפחה אחת" שתומך בנפגעי טרור. "יום אחד הדר אמרה לי שיש לה מישהו נורא נחמד להכיר לי", מספרת צופיה. "היא הסבירה שקוראים לבחור אלעד, פירטה בפניי גם את הרקע שלו, וזה נראה לי מתאים. הייתי אז בתקופה קשה מאוד, מאוד מבולבלת, וגם התחלתי לפקפק במושג שנקרא אהבה. חיפשתי מישהו שיוכל להבין אותי, שמה שעברתי ייגע בו באמת. ידעתי שלי ישנה מעין נכות נפשית אולי, ולאלעד יש נכות פיזית, וחשבת לעצמי שאנחנו דווקא יכולים להתחבר טוב".

השניים קבעו להיפגש בבית קפה במרכז, וכבר בפגישה הראשונה לא יכלו לעזוב אחת את השנייה. "ישבנו שם שעות ארוכות ולא יכולנו להפסיק לדבר", מספרת צופיה. "דיברנו מהתחלה על הכל, היה בינינו חיבור מדהים שקשה לתאר אותו. אני התלהבתי מאלעד כבר מהדקה הראשונה. ידעתי שהוא פגוע פיזית, אבל ראיתי בו איש מאוד בריא נפשית, חזק, תומך - הכל".

בתום שנה של חברות צמודה, השניים החליטו למסד את הקשר ולהתחתן. אלעד אומר שהוא ידע מיד שהוא יהיה מאושר עם צופיה, שהיא משלימה אותו בהרבה מובנים. לפני ארבע שנים הם עמדו מתחת לחופה. "החתונה שלנו היתה מאוד מרגשת", נזכרת צופיה, "הקרנו סרט על ההורים שלי ואני בכיתי, הו כמה שבכיתי. לא יכולתי לעצור את זה, גם לא ניסיתי.

"מאז שהכרתי את אלעד פשוט טוב לי בחיים, הוא איזן בי דברים, לוקח אותי למקום בריא, זה נהדר. מאז הפיגוע אני יודעת שכשאני שמחה זה עד הסוף וכשאני עצובה זה הכי בעולם", מספרת צופיה.

טריאתלון עם האח

משפחת בלחסן חיה במושב מגדים שלמרגלות הכרמל. צופיה אומרת שלמרות הכל, הם בנו יחד בית שמח מאוד, שהם החליטו שאסור להם לשקוע בעצב התהומי. גם בארי, בנם הקטן שנולד לפני כשנה וחודשיים, הכניס בהם אור גדול. "החיבור בינינו, יחד עם הולדת בארי, ממש שינו לנו את החיים. יש כאן בית שמח; אנחנו הולכים לסרטים, לבתי קפה, הפכנו ממש לבליינים. אנחנו לא נותנים לעצמנו לשקוע", אומרת צופיה. "ברור שכל יום העצב קיים בי, זה משהו שלא מרפה לעולם, אבל היום למדתי איך לחיות איתו. יש רגעים לא קלים שבהם אמא שלי חסרה לי, חסר לי החיבוק שלה, להתייעץ איתה על האימהות, על בארי, איך לגדל אותו. אני יודעת גם שאילו חי, אבא שלי היה נורא מצחיק את בארי".

אלעד מביט בצופיה בזמן הראיון וחיוך על פניו. מאז הפציעה הוא לא מפסיק להשקיע בספורט ועורך אימוני שחייה רצחניים. לפני מספר שבועות רשם חוויה יוצאת דופן. "אח של צופיה, ישורון, חיפש דרך להשתחרר קצת, והציע לי להתאמן איתו לטריאתלון", הוא מספר. "זה כמובן היה אתגר אמיתי בשבילי, עם כל הנכות שלי. אבל התאמנו כמו שצריך והגענו לטריאתלון שהתקיים בניו יורק. אני הצלחתי לסיים קילומטר וחצי של שחייה ו-50 קילומטר באופני יד מיוחדים. זה היה מאוד לא פשוט. ישורון סיים כמובן את הטריאתלון הסטנדרטי, שזה קילומטר וחצי שחייה, 40 ק"מ באופניים ו-10 ק"מ ריצה. אני נאלצתי להוסיף את הריצה שאני לא יכול לבצע לאופניים, אותם אני עושה רק עם הידיים - דבר שמצריך הרבה כוח רצון וכושר טוב", מספר אלעד.

אלעד ממשיך ללמוד השנה בטכניון, צופיה מתחילה ללמוד תרפיה באמנות, ובארי הקטן כבר לפני כניסה לפעוטון. עכשיו הוא כבר התעורר לחלוטין משנת הצהריים, דומיננטי מאוד בסלון הבית. אלעד וצופיה לא יכולים לעזוב אותו. "הקטנצ'יק הזה מדהים ומלא חיים", הם כל הזמן משננים. דומה שזו תקופה יפה בחייהם. "אנחנו מאוד עצמאיים. יש לנו הרבה חוסר, שכול משני הצדדים, אבל הכי הרבה בעולם את שנינו, אחד לשני", אומרת צופיה. "פעם בשבועיים אנחנו מתאחדים עם האחים שלי ועושים שבת ביחד. אנחנו בקשר מאוד קרוב, ולפעמים נראה לי שאלעד אפילו יותר מחובר לאחים שלי ממני".

"ויש גם את השבתות האלו, שאנחנו כאן, לבד במושב", היא ממשיכה. "אנחנו שמחים להיות פה, ואני חושבת שבעצם הלידה של בארי, התגברנו על בעיות מאוד קשות. אין כמו הביחד שלנו. היינו כבר בתאילנד, עם בארי בארה"ב, בטיולים נהדרים נוספים, אנחנו טורפים את החיים והאהבה שלנו אחד לשני היא כמעט עיוורת, דווקא בגלל מה שכל אחד עבר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו