אדום עולה

כל סרט חדש של גיירמו דל טורו הוא סיבה למסיבה. לטעמי, הבמאי המקסיקני הזה הוא אחד מהיוצרים המרתקים והייחודיים ביותר שפועלים כיום - בהוליווד, או בכל מקום אחר - וכל דבר שיוצא מתחת ידו, יהא זה מוצר בעל אופי מסחרי מובהק, כמו סרט הקומיקס השטותי "הלבוי", או מוצר בעל אופי אישי יותר, כמו "ילדים של אף אחד" (שהופק בידי פדרו אלמודובר) - גדוש במעדנים ויזואליים, נגוע בפרוורטיות מוקפדת ומפוצץ בתשומת לב ובאהבה. אי אפשר להגיד שהבנאדם לא משקיע את כל מה שיש לו בכל דבר שהוא עושה.

דל טורו הוא מסוג הבמאים שצריכים לקבל צ'ק פתוח מהאולפנים. מסוג הבמאים שצריכים להיות מסוגלים לעשות ככל העולה על רוחם. אך לרוע המזל, הדבר קורה רק לעיתים רחוקות, ומספר הפרויקטים שלו שהומתו בדרכם אל המסך כנראה עולה על מספר הפרויקטים שהשלימו את המסע שלהם אל אולמות הקולנוע בהצלחה. קפיטליזם. לך תבין.

על כל פנים, "קרימזון פיק", סרטו החדש של דל טורו, הוא דוגמה מצוינת ומייצגת מאוד לפרויקט מלהיב, מרהיב ולא משתלם כלכלית שמצא את דרכו למסך איכשהו. בימים שבהם מרבית סרטי האימה נוקטים את גישת ה־found footage (צילום בסגנון כאילו ביתי) ו/או מקפידים על תקציבים זעירים ועל פוטנציאל לסרטי המשך, "קרימזון פיק" הולך לקיצוניות השנייה. התקציב שלו גדול (יחסית), ההנאה שהוא מספק אינה מתבססת על גימיקים זולים ו/או על הקפצות של הקהל, והרגליים שלו נטועות עמוק־עמוק בתוך העבר, בתוך המסורת הגותית־רומנטית. זהו מסוג הסרטים שכבר לא רואים בימינו. זן נכחד, אם תרצו. זהו גם אחד הסרטים האישיים ביותר של דל טורו. כמו "המבוך של פאן", הוא עוסק בפחדי ילדות וביתמות. וכמו ב"הילדים של אף אחד", יש בו רוחות רפאים טובות. דל טורו סיים לכתוב את התסריט (עם מתיו רובינס) כבר לפני עשור, ובמקור הוא התכוון לצלם אותו מייד אחרי "המבוך של פאן". אבל האולפנים העדיפו משום מה שיעשה את "הלבוי 2". 

עלילת הסרט מתרחשת בראשית המאה שעברה ומתמקדת בסופרת צעירה בשם אדית' (מיה וסיקובסקה, "מפות לכוכבים"), שמתגוררת באפ־סטייט ניו יורק עם אביה האוהב, המגונן והעשיר. על ההתחלה, הצופים למדים כי אדית' מאמינה ברוחות רפאים, וכי היו לה כמה וכמה היתקלויות איתן במהלך חייה. עם זאת, זהו לא סרט על רוחות - זהו סרט שרוחות לוקחות בו חלק - והמימד העל־טבעי תופס את המושב האחורי ברגע שאציל אנגלי מפוקפק ומרושש בשם תומאס (טום הידלסטון השרמנטי) מגיע העירה עם אחותו הביצ'ית לוסיל (ג'סיקה צ'סטיין, במבטא מתנדנד ומבט של רצח בעיניים), כדי לחפש משקיעים למיזם כרייה שהוא מקדם. 

כצפוי, תומאס האינטרסנט כובש את ליבה של אדית' בסערה, ולמרות חשדותיו של אביה, היא נענית לחיזוריו, אומרת לו "איי דו" ומוצאת את עצמה עוברת לגור איתו (ועם אחותו) בבית אחוזה מבודד, מתפורר ורדוף רוחות העבר, אי שם באזור האגמים של אנגליה. כאן גם מתחילות הצרות שלה. אבל זה היה ברור, לא?

אלרדייל הול - האחוזה המשפחתית העצומה של תומאס ואחותו - היא דמות לכל דבר בסרט. מדובר בבית אפל ומאיים עם מספר קומות ואינסוף חדרים שנבנה במיוחד לצורך הצילומים, וכל מילימטר שלו קיבל טיפול מסור. מסדרונות ארוכים, שטיחי קיר, רהיטים מגולפים, כורסאות מרופדות, צינורות חלודים, טחב, חלודה, עלים יבשים ופרפרים שמתעופפים לכל עבר - זוהי ישות חיה ונושמת, תרתי משמע. והיא נראית מדהים. לא פחות.

בניגוד ל"המבוך של פאן", "קרימזון פיק" רחוק מלהיות סרט מושלם. בתור סרט אימה, הוא לא מספיק מפחיד. ובתור טרגדיה רומנטית, הוא לא מספיק נוגע ללב. אבל בתור מלודרמה תקופתית אמוציונלית ואלימה, שמטה את המגבעת הגבוהה שלה באלגנטיות לעברם של יוצרים אייקוניים (דוגמת הסופרים אדגר אלן פו, ה.פ. לאבקראפט ומרי שלי), וסרטים אייקוניים לא פחות (למשל "רבקה" של אלפרד היצ'קוק ו"Gaslight" של ג'ורג' קיוקור), מדובר בתענוג אמיתי. זהו סרט על יופי שברירי ואהבה מפלצתית. סרט שבורא על המסך עולם קולנועי משכר ומטורף שכיף לשהות בתוכו. סרט שמרים אותך, וסוחף אותך - ואת החושים שלך - למקום אחר, באופן מלא ומוחלט. כל השחקנים - שמגישים הופעות עסיסיות, גדולות מהחיים ומלאות מודעות עצמית - תורמים לכך. ודל טורו? הוא מנצח על התזמורת כמו רב־אמן אמיתי. והתשוקה האדירה והנדירה שלו מחפה על הזיופים.

איטי ומעצבן

ובמעבר חד עד כאב, בואו נדבר לרגע על "צייד המכשפות האחרון" - סרט אקשן על־טבעי שבוודאי היה משתפר מאוד אילו גיירמו דל טורו היה שותף לעשייתו. 

וין דיזל מגלם את קולדר - צייד מכשפות עצוב ושרירי שמסתובב בינינו כבר 800 שנה ומגן עלינו מפני כוחות האופל. בתחילת הסרט, יד ימינו של קולדר, כומר מזדקן, שמגלם מייקל קיין, מותקף בידי גורמים עלומים, וכמובן שצייד המכשפות שלנו נשבע לאתר ולהעניש את האחראיים. מפה לשם, מתברר לו שמלכת המכשפות - שאותה קטל לפני כמה מאות שנים - מתכננת קאמבק. האם יצליח לעצור אותה? כן.

"צייד המכשפות האחרון" נשמע כמו כיף, אבל הוא לא. האפקטים הדיגיטליים מכוערים ונראים כמו מרק תפל וטובעני. האקשן ערוך ברישול אחוז תזזית שהופך אותו ללא קוהרנטי בעליל. בקושי יש כאן מכשפות. וין דיזל - "שחקן" גמלוני שאני די מחבב בדרך כלל - נראה כאילו הוא לקח יותר מדי משככי כאבים. בלי צחוק. הבנאדם מדדה לאורך המסך בכבדות קטטונית, אומר את השורות שלו בהילוך איטי, ונראה כאילו הוא בקושי מצליח להשאיר את העיניים פתוחות. האמת? אפשר להבין אותו. 

הנוכחות הנעימה והמפולפלת של רוז לסלי (החברה הג'ינג'ית של ג'ון סנואו ב"משחקי הכס"), שמגלמת כאן את הסייד־קיק של קולדר, בהחלט מבורכת. אך בשורה התחתונה, במקום להיות מהיר ומגניב כמו "בלייד" (שצד ערפדים, כזכור), או קודר ומסוגנן כמו "קונסטנטין" (שצד שדים, כזכור), "צייד המכשפות האחרון" בעיקר מזכיר את הזבלונים הנחותים שניקולס קייג' מככב בהם בעשור האחרון. רק שבלי הטירוף המאני של קייג', זה פשוט לא זה. 

על הסרט המגוחך הנ"ל חתום ברק אייזנר (בנו של מנכ"ל דיסני לשעבר, מייקל אייזנר), פרוטקציונר חסר כישרון שאחראי ל"סהרה", פלופ אגדי מ־2005 שהיה לאחד מהכישלונות הכלכליים הגדולים ביותר בתולדות הוליווד. ולחשוב שהתקציב של הסרט החדש שלו היה כמעט כפול מהתקציב שדל טורו הצליח לקושש עבור "קרימזון פיק". אתם מבינים מה דפוק בהוליווד?

דיזל ב"צייד המכשפות האחרון"