טובלים ושרץ בידם

פעם היתה במדינת ישראל בושה: עובדי ונבחרי ציבור לא העזו להגן בגלוי על מעשי מירמה, על החלטות פסולות, על קלקולים, על שחיתות ועל ריקבון. הם פחדו. 

כששמם נקשר בתקשורת עם מעשים כאלה, אפילו רק בעקיפין, הם רצו לקבור את עצמם באדמה. הם הרימו קול צעקה, איימו בתביעות דיבה, דרשו התנצלות - טענו ברצינות שהפרסום גרם להם עוול נורא.

חלפו שנים ואנחנו בעידן אחר: הבושה מתה. הערכים מתו. היושרה הציבורית מתה. אפילו משרד החינוך, שתפקידו לחנך ליושרה ולערכים, מתנהל לעיתים כמי ששכח מה תפקידו האמיתי. מניסיוני ומניסיון עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת, לעיתים הוא הופך בעצמו לחלק מהריקבון.

הדוגמה האחרונה לקוחה ממכרז למשרת מנהל מחליף בקריית חינוך ממלכתית־דתית בקריית גת. מדובר בשערורייה שבה נקשר שמם של מנכ"לית משרד החינוך מיכל כהן, של ראש מינהל החינוך הממלכתי־דתי בדרום מאיר סבג, ושל המפקח האזורי זאב אלדר - שערורייה שבמדינה מתוקנת היתה מובילה לפיטוריהם המיידיים. לשליחתם הביתה בבושת פנים.

לא בישראל. אצלנו הם צמודים עדיין חזק־חזק לכיסאם. 

הסיפור בתמצית, כפי שנחשף באחרונה בפני שופט בית הדין לעבודה בבאר שבע, צבי פרנקל: עיריית קריית גת פירסמה לפני כחודשיים מכרז לתפקיד מ"מ למנהל הקבוע של מנהל קריית החינוך, שיצא לשנת לימודים. תנאי הסף במכרז היו ברורים: "השכלה אקדמית - תואר שני או התחייבות לסיים תואר שני"; וכן "בוגר קורס להכשרת מנהלים, או התחייבות לסיים את הקורס הזה".

למכרז ניגשו כמה אנשי הוראה וזכה בו סגן מנהל המוסד, א"ש, הנחשב ליקירם של מאיר סבג ושל זאב אלדר. השניים התנהגו כמי שתפרו למענו את הזכייה, לא בדקו את תיקי המועמדים האחרים, לא חשפו את האמת בפני יתר חברי הוועדה - היה להם מועמד מועדף והם מיהרו להמליכו.

לרוע מזלו של המלך הזמני, כמה ימים לאחר הכתרתו, הגיע מכתב לראש העירייה, אבירם דהרי, מ"אזרחי העיר שאכפת להם" ובו מידע הסותר את הצהרת המנהל הזוכה והמפקח אלדר שתמך בו. או אז עצר דהרי את ההליך, הורה על בדיקה מהירה של גירסת א"ש וגילה שהאחרון שיקר לוועדה.

לא רק שהזוכה המאושר אינו רשום בקורס להכשרת מנהלים ואינו לומד בו - הוא לא עמד בבחינות הקבלה לתוכנית. אפילו זה לא. הצהרתו כי עבר את כל השלבים של קורס הניהול - התגלתה מצוצה מהאצבע.

לנוכח העובדות האלה כינס ראש העירייה את ועדת המכרזים והודיע בכתב למי שהגיע למקום השני, אליעזר עוזי פרץ - שבניגוד לזוכה המפוקפק סיים קורס מנהלים ועומד בפני השלמת לימודיו לתואר שני - על זכייתו בתפקיד. או אז נקרעה המסיכה מפרצופם של בכירים במשרד החינוך והם נזעקו להגן על השחיתות. ממש כך.

ראשונה עשתה זאת מנהלת המחוז, עמירה חיים, שדרשה לבטל את בחירת פרץ כאילו חטא במשהו; ושנייה, כעבור יום, מנכ"לית המשרד, מיכל כהן. מה כתבה כהן לפרץ בלי שהחליפה איתו אפילו מילה? שהיא אינה מכירה בתוקף המינוי שלו כמנהל בית הספר... "הוא מנוע מלכהן כמנהל". 

כהן עשתה זאת ב־12.8.15, עם עותק לראש העירייה, אבל נתקלה בסירוב תקיף של דהרי. העובדה שהיא שיתפה פעולה בעניין זה עם נציגי ארגון המורים, כלומר עם רן ארז על שלל פרשיות העבר שלו, ועם מזכירת הארגון בדרום, פנינה הרוש, לא הוסיפה לה כמובן נקודות. 

אלו היו יריות הפתיחה בסיפור כי מייד לאחריהן מצא את עצמו פרץ בחזית קשה נוספת: מאיר סבג, המכהן עדיין כראש מינהל החינוך הדתי בדרום, טילפן אליו אישית ודרש ממנו לא לקבל את התפקיד. הוא הודיע לו מפורשות: "אתה לא תהיה מנהל כי אני לא מיניתי אותך..."

מערכון של הגשש? כך זה נשמע, אבל זה בפירוש לא. על פי הכרעת הדין בפרשה, שחתכה לחתיכות את טענות משרד החינוך, "סבג דרש הסברים מפרץ מדוע הגיש מועמדות בלי לדבר איתו", אמר כי "מעולם לא נבחר אדם בניגוד לדעתי", ולקינוח אף איים על פרנסתו של המנהל הזמני: "זה ישבור את העתיד שלך לחלוטין..."

וכאילו לא היה די בכך אדון סבג הציג את עצמו בשיחה כ"בעל הבית במחוז הדרום" - ממש באלה מילים - כאשר המסר שלו ברור: איתי, אדון פרץ, אל תעז להתחיל. תציית להנחיה שלי. לא כדאי לך".

 

ביזיון בית משפט

עם העובדות האלה, המזכירות לנו מדינות מפגרות, קשה היה להתווכח. ובכל זאת: מיכל כהן לא עצרה כאן. על פי בדיקת דיין ושבת, היא גייסה לעזרתה משפטניות ממשרדה, קראה לדגל את הפרקליטות וגרמה להגשת בקשה לבית הדין לעבודה בבאר שבע למתן צו מניעה זמני. היא קברה עשרות אלפי שקלים בהליך המיותר.

הנימוק המשפטי: אחרי פסילת הזוכה הראשון במכרז, היה צריך לפרסם מכרז חדש כי בהליך הראשון לא נבחר "כשיר שני". היה צריך להתחיל הכל מחדש.

הבקשה נדחתה, בין היתר בגין שיהוי, והצדדים הגישו תצהירים לבית הדין. הירידה לחקר האמת התנהלה מעכשיו בבית הדין, כותבי התצהירים מטעם משרד החינוך נחקרו בחקירה נגדית בידי עו"ד חי יקיר (מטעם העירייה) ועו"ד ליאור כהן (מטעם פרץ); כמה מהם נחשפו בעליבותם ובקלונם כשטענו בין היתר כי פרץ אינו מתאים לניהול תיכון "מבחינה אידיאולוגית".

הם התבזו וביזו את המערכת שהם מייצגים, כשסבג ואלדר מתעלים על עצמם בעדותם בפני השופט צבי פרנקל ובפני מי שישבו בדין לצידו: מר דוד פטיטו (נציג עובדים) וגב' סוזן אלפרנגי (נציגת מעסיקים). 

פתאום שני המאורות האלה של מערכת החינוך הממלכתי־דתי התגלו כעסקנים קטנים של זרם החינוך הממלכתי־דתי ("חמד"); כעובדי ציבור לא ישרים שחיפשו מתחת לאדמה תירוצים לנעילת הדלת בפני פרץ; כאנשים שטענו, בין היתר, כי הוא הלך להתרחץ עם משפחתו בים בחוף מעורב - שומו שמיים - ויש בידם תמונה שנלקחה מחשבון הפייסבוק שלו. 

עד למקום הזה, ברוב חוצפתם, הם הגיעו. 

טירוף מערכות? זו המסקנה המתבקשת. גם כבודו הגיע כנראה למסקנה הזאת, בין היתר כשגילה שמנכ"לית משרד החינוך ביזתה את הכרעת הדין הראשונה שלו.

זה קרה כשעוזי פרץ עמד על דוכן העדים ונציגי המדינה שאלו אותו בין היתר: "כשאתה מקבל מכתב ממנכ"לית המשרד, שבו אינה מכירה בתוקף המינוי שלך, אתה הולך לבית הספר ומתנהג כמנהל?"

תשובתו הנחרצת: "כן, במדינה מתוקנת יש מכרז ויש לי מינוי שלא בוטל".

כאן, כשהשואלת לא הבינה עדיין מה שאמורה היתה להבין, לא התאפק השופט. הוא שאל את פרקליטת משרד החינוך אם מכתב המנכ"לית למנהל הנבחר עדיין בתוקף, גם אחרי שנדחתה הבקשה הראשונה לסעד זמני. תשובתה הדהימה אותו: "כן, המכתב של המנכ"לית על דעתנו... המכתב בתוקף... אנחנו לא מכירים בפרץ כמנהל..."

ביזיון בית משפט בידי מיכל כהן? השופט רמז לפרקליטה ממשרד החינוך שמדובר בעצם בביזיון בית משפט ורק אז היא הבינה את חומרת המעשה והתנצלה. היא הבהירה: "אחרי החלטת בית הדין המכתב לא בתוקף".

אטימות? הפקרות? אנרכיה? צפצוף גס על בית משפט בישראל בידי מנכ"לית משרד החינוך 

ופרקליטיה המהוללים? 

הכל נכון. והיו עוד קטעים מביכים, לפני הכרעת הדין השנייה בתיק הזה, שרק מקוצר היריעה אני חוסך אותם מהקוראים. 

 

"ביושר ובתום לב"

הכרעת הדין שבה נדחתה שוב בקשת המדינה לצו מניעה ניתנה לפני כמה שבועות והיא משקפת את גודל השערורייה של משרד החינוך. בין היתר נקבע בה: 

1. "על מבקש סעד מן היושר לבוא אל בית הדין ביושר ובתום לב ולגלות את מלוא העובדות החשובות, לרבות אלה שאינן נוחות לו. המדינה (קרי משרד החינוך) בחרה שלא לפרט את כל השתלשלות האירועים המלאה, דבר המהווה לכאורה חוסר תום לב ואי־ניקיון כפיים". 

2. "כך, למשל, המדינה לא פירטה בבקשה ובתביעה שהגישה את השיחות של סבג (עם פרץ) שעליהן למדנו רק מהחקירה על תצהירו, שבהן פנה סבג אל פרץ בצורה מאיימת משום שהעז להתמודד על תפקיד המנהל מול המועמד המועדף מר א"ש".

בהמשך קובע השופט כי המדינה לא גילתה בבקשתה כי היא פנתה אל המנהל הקבוע שיצא לחופשה וביקשה ממנו להוציא מכתבים ולגייס את ועד ההורים כדי לסכל את מינוי פרץ לתפקיד. "היא גם לא פירטה שמר סבג היה בקשר עם ארגוני המורים כדי להסתייע בהם למניעת כניסת המנהל הנבחר לתפקיד".

והעיקר: "המדינה לא פירטה בבקשתה ובתביעה שהגישה כי שני נציגיה בוועדת הבחינה, מר סבג ומר אלדר, הציגו מצג כוזב בפני חברי ועדת המכרזים כאילו המועמד שלהם התקבל לקורס להכשרת מנהלים, אף שלא עבר את הבחינות המקדימות לקורס.

"בתצהיר שהוגש מאוחר יותר, יומיים לפני הדיון, הצהיר מר סבג שהוא מתנצל על האמירות שאמר כלפי פרץ, אבל במהלך הדיון, למרות ההתנצלות, הוא לא חזר בו מתוכן הדברים ואף נשמע כמאיים לכאורה על פרץ במהלך הדיון שהוא מסתכן בביטול רישיון ההוראה שלו".

למרות דברים ברורים אלה טוענים בפרקליטות: "אנחנו חושבים שהשופט טעה. ביטול מכרז מחייב קיום מכרז חדש ועל זה עירערנו. יש לנו ביקורת על הכרעת הדין, אבל אין לנו כוונה לערער על ההחלטה כי שנת הלימודים נפתחה. אסור שהתלמידים ייפגעו". 

- מי יטפל בהתנהגות אנשי משרד החינוך ומי יראה להם את הדלת החוצה? 

תשובה: הנושא הזה הוא בסמכות משרד החינוך. זה בידיו.

המשרד יטפל בתפוחים הרקובים שלו? החתול ישמור שוב? תמימות. קשה להאמין שזה יקרה. אנחנו לא נאיביים.

על הרקע הזה הציגו עוזי דיין ומיכל שבת כמה שאלות למנכ"לית כהן: מדוע סבג ואלדר לא הושעו עדיין לנוכח מצגי השווא שלהם; מדוע היא, המנכ"לית, תומכת בעיצומים של ארגון המורים בבית הספר בניסיון לפגוע בתפקוד המנהל הזמני; וגם: האם המנכ"לית דיווחה לשר נפתלי בנט על הכרעת הדין ומה הוא עשה עם הדיווח שלה, אם וכאשר קיבל אותו?

התשובה לשאלות האלה מביכה. אמנם, נאמר בה "בהתנהגות המפקחים מטעם משרד החינוך נפלו פגמים" (השקרים הוכנסו למכונת הכביסה); אמנם, נאמר בה שהמשרד מכבד את החלטת בית הדין, ילמד את הערות השופט וישקול כיצד לפעול" - אבל אף מילה על השעיה מעכשיו לעכשיו של מי שהיו מעורבים במצגי השווא. הם ממשיכים בתפקידם כאילו לא קרה דבר.

ועוד: אף מילה על החיבור של מיכל כהן עם רן ארז ועל שיתוף הפעולה ביניהם במלחמה בזוכה במכרז; אף מילת הסתייגות מארגון המורים שהכריז פתאום על סכסוך עבודה בתיכון הזה בגין פסילת א"ש ולאחר מכן פתח בעיצומים; אף מילה על מה שידע או לא ידע השר נפתלי בנט בפרשה.

משני המוקשים האלה ברחה כהן כמה שיותר רחוק. 

מה כן נאמר לנו? "שבהליך בחירת המועמדים נפלו פגמים, ובכלל זה בהליך בדיקת עמידה בתנאי הסף של המועמדים במכרז של עיריית קריית גת - וגם: שמבחינת המנכ"לית, גם פרץ לא עמד בתנאי הסף האלה, כיוון שלא השלים עדיין את לימודיו לתואר השני (חסר לו מבחן להשלמת התואר).

הגירסה הזו מוזרה מהטעם הבא: ממש בשנה האחרונה מונו על ידי משרד החינוך מנהלים קבועים - לא זמניים למשך שנה כפי שקרה כאן - שאין להם תואר שני. הבעיה הזאת הציקה לראשי המשרד רק במקרה של פרץ.

ביקשנו את הרשימה של המנהלים המאושרים האלה ונתקלנו בסירוב. למיכל כהן יש סיבה להסתיר אותה. האמת שוב אינה נר לרגליה.

 

בין רמון לשטרית

השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שכיהן כבורר במחלוקת בין ועד פרקליטי המדינה לנציבת הביקורת על הפרקליטות, הילה גרסטל - בעניין היקף סמכויות הנציבה והביקורת הפרטנית שהיא מקיימת - שמע 29 עדים, ובהם שופטים בפועל ובדימוס, קציני משטרה בדימוס, מבקרים בדימוס, פרקליטים וסניגורים פעילים. כמו כן, קרא דו"חות ומסמכים רבים. 

בלי גרירת רגליים, בלי סחבת מיותרת, הצליח גולדברג להשלים את מלאכתו בתוך פחות משלושה חודשים ואתמול הגיש את המלצותיו לשרת המשפטים, איילת שקד.

ההמלצות האלה, שהגיעו אלינו רגע לפני סגירת העמודים, הן בבחינת ניצחון לוועד הפרקליטים. בשורה התחתונה שלהן מציע גולדברג להקים את הגוף הזה מחדש בחקיקה, תוך הקפדה על חסמים שיבטיחו את עצמאות עבודת הפרקליטות, שינעלו את הדלת בפני תלונות סרק ואנונימיות, שימנעו את התערבות הנציבה בשיקול דעת מקצועי.

והעיקר: הוא מציע לבטל את החרגת היועץ המשפטי מרשימת המבוקרים.

ברשימת העדים שהופיעו בפני גולדברג מזדקר שמם של שני שרי המשפטים לשעבר: מאיר שטרית וחיים רמון. ההבדל בין השניים, שישבו על ספסל הנאשמים, תהומי. גם המלצותיהם. 

שטרית נחשד בשעתו במעשי מירמה וזוכה. לאורך חקירתו במשטרה, בתקופת בחינת הראיות בפרקליטות, בעת קיום המשפט הפלילי - הוא התנהג באופן ממלכתי. לא התנפל על המשטרה, לא השמיץ את הפרקליטות, לא בא חשבון עם חוקריו. הוא שמר על כבודו, כמו על כבוד המערכת.

אפס נקמה, אפס חיסול חשבונות. כך נהג גם עכשיו. 

שטרית היה זה שיזם את הקמת נציבות הביקורת על השופטים, ובעדותו הסביר מדוע במקרה של הפרקליטות הוא מתנגד להקמת גוף כזה.

"למה כן דרושה נציבות תלונות על שופטים? כי שופט הוא עצמאי בעיני עצמו, אין עליו מפקח ומנהל, הוא שופט כראות עיניו, אין עליו ביקורת חיצונית. היה צורך להקים גוף בקרה על התנהגות השופט ולא על תהליך השפיטה".

הוא הצביע על הבדל נוסף בין הגופים האלה: בראש נציבות ביקורת השופטים עומד שופט עליון בדימוס, שמכיר את העבודה השיפוטית ויודע איך המכונה הזאת עובדת. אי אפשר לנצל אותו לרעה.

מדוע לדעתו אין מקום לנציבות של גרסטל במישור הפרטני? 

סיבה אחת: בראש הגוף הזה הציבו שופטת בדימוס ולא פרקליט או פרקליטה בדימוס שמכירים היטב את המערכת. לדבריו, הכינו מסמך עקרונות שטחי, רשלני, בלי לרדת לעומק ולקבוע את כללי האסור והמותר. 

אבל הסיבה העיקרית לדעתו: יש כבר רשימה ארוכה של גופים שעוסקים באותה ביקורת פרטנית, ובהם נציב קבילות הציבור, נציבות שירות המדינה, וכמובן השופטים שיושבים בדין.

שטרית הוסיף: "מנסים לתקן כאן משהו לא מקולקל. יש כלל שאם משהו לא שבור - אל תתקן אותו. לא ראיתי בעיה מיוחדת בפרקליטות. הרושם שלי הוא שכל הכנת המסמך והיציאה לדרך היתה בבחינת הליכה אחרי עדר בעלי האינטרסים - אחרי מי שעוברים עבירות פליליות, ובהם ארגוני פשע, המבקשים שהפרקליטים יחששו להיפגע".

השופט גולדברג: אתה כאיש ציבור חושב שהציבור יקבל את זה שאין יותר נציבות ביקורת על הפרקליטות?

שטרית: "סלח לי, אבל עם כל הכבוד לציבור, הוא לא יכול לנהל את המדינה. יש פרקליטות טובה שעושה עבודה נאמנה ואנשיה עומדים בקשיים גדולים... הפגיעה שנגרמת לפרקליט גדולה מהפגיעה בדימוי של הפרקליטות". 

 

רמון והחברים בכנסת

כשמאיר שטרית דיבר על "עדר בעלי אינטרסים", הוא כיוון בוודאי גם לעבר חיים רמון, שביצע מעשה מגונה בקצינה ערב מלחמת לבנון השנייה, נחקר, הועמד לדין והורשע.

בניגוד לשטרית בחר רמון מרגע פתיחת החקירה נגדו להתנפל על המשטרה, על חוקריו, על תובעיו - על כל מי שגרם לו לדעתו להגיע אל ספסל הנאשמים. 

הוא לא עצר גם אחרי שהשופטים במשפטו לא האמינו לו, גם אחרי שגייס לעזרתו שלוש עדות שקר, גם אחרי שבחר לא לערער על הרשעתו המהדהדת - גם אחרי שחברו אהוד אולמרט החזיר אותו לממשלה וסייע לו להעביר החלטה על הקמת ועדת בדיקה חיצונית בתלונתו נגד הפרקליטות.

הוא לא נח ולא נרגע שנים, המשיך לנסות לחסל חשבונות, הצביע על מחדלים באופן העברת חומרים לפרקליטיו - שום דבר שבכוחו היה לגרום לזיכויו - ועכשיו הגיע למה שנראה כסיבוב נקמה נוסף.

כן, הוא התגאה, הוא האיש שכבר בהיותו שר המשפטים הגה את רעיון הקמת מוסד הביקורת הזה. הוא יזם את הצעת החוק בנושא כשלא היה חבר כנסת, הפעיל מבחוץ מחוקק זה או אחר, התייצב לדיונים בכנסת, משך אישית בחוטים. "חשבתי שצריך לחוקק חוק כמו במדינות מתוקנות", אמר והזכיר את ארה"ב וקנדה.

רמון, שבתקופת כהונתו כשר המשפטים, שמר על קשרים חברתיים עם מרטין שלאף, המיליארדר היהודי מווינה, שהיה אז מבוקש לחקירה בפרשיות שרון; שהתייצב שנים לצד אריה דרעי בעת חקירותיו ואף אחרי הרשעתו, מדבר עכשיו על מדינות מתוקנות? דווקא הוא?

כן, הנייר מתברר סופג הכל ועכשיו יושב העבריין המורשע מול השופט בדימוס ומסביר לו מדוע לדעתו הבדיקה הפרטנית של כל כך חשובה.

גולדברג: "אתה יוצר מציאות כאילו אין כתובת, אבל תמיד אפשר לפנות למבקר המדינה כנציב תלונות הציבור".

רמון: אני יודע את התשובה שלהם... אתה היית מבקר המדינה ויודע מדוע הוקמה הנציבות לתלונות על השופטים. גם שם היה אפשר לפנות למבקר המדינה אלא שהוא לא כתובת מתאימה...

רמון הציג מחדלים מפורסמים, שרובם נחקרו, כשהוא נשען על אמירה אומללה בשעתו של מני מזוז ("הפרקליטות מסמנת מטרות") כשזה רק התיישב בכיסא היועץ המשפטי וסגר את תיק האי היווני לקול מצהלות חבורת חוות השקמים. אבל הוא התעשת בהמשך, ספג בעצמו את נחת זרועו של רמון, וכיום אינו תומך ביוזמתו. 

נכון, אמר בעדותו, בזמנו תמכתי בהקמת גוף ייעודי כזה, "אבל רק למקרים מורכבים וחריגים - מקרים שחייבו טיפול רציני". 

מזוז דיבר על גוף קטן, לא על מפלצת עם 30 חוקרים. "רציתי שהמנגנון יהיה מצומצם, שיהיו בו בכיר ושני עוזרים, שהגוף הזה יהיה כפוף ליועץ המשפטי", אמר ולא הותיר ספק: ועד הפרקליטים בראשות לימור פלד צודק במאבקו. לא לנציבות הגדולה הזאת שהקימה גרסטל התכוון המשורר.

 

לעו"ד גרוסמן יש טענה

ברשימת האנשים שהגיעו אל גולדברג, בניסיון לחזק את כוחה של הנציבה גרסטל, היו כצפוי סניגורים מהשורה הראשונה שבהם אלי זוהר ודרור ארד איילון, שקל היה לנחש מה יאמרו לכבודו. הם מנוסים, משופשפים, יודעים איך להציג את הדברים.

מי שקצת קילקלה להם ולדומיהם, מי שרצתה לטעמי לקלל ונמצאה מברכת, היא פרקליטה מנוסה אחרת, עו"ד יעל גרוסמן, סניגורית בתיקים כלכליים, שהצהרת הפתיחה שלה היתה: "ברגע שהוקמה הנציבות, נשמתי לרווחה". כלומר, עד לרגע הזה היא והלקוחות שלה סבלו סבל נורא.

מדוע בכל זאת לא היה יכול ועד הפרקליטים לייחל שאנשי גרסטל ישלחו עדה מצוינת כזו, מבחינתם, לגולדברג?

כי היתה לה טענה נוראה לפרקליטות - ליתר דיוק: לפרקליטי המחלקה למיסוי וכלכלה בת"א: יש להם זמן, הם בודקים בקפידה כל מסמך ומסמך; "הם מדקדקים בקוצו של יו"ד בכל נייר הכי נידח"; "הם לא מוותרים על שום קצה של טענה"; "הם מעלים כל טענה אפשרית ולא אפשרית".

רוצה לומר: הם אנשים יסודיים. הם בודקים הכל. הם לא לוקחים סיכונים".

בתרגום פשוט: הפרקליטים אינם בסדר וצריך לנהל נגד החרוצים שבהם חקירה פרטנית. אסור לעבור לסדר היום על כך שהם אינם מוכנים להתרשל בעבודה. 

סיבה נוספת מבחינתה המצדיקה את הקמת הנציבות: כל אחד מהפרקליטים האלה מטפל בחמישה תיקים מקסימום בשנה. יש כאן בזבוז של כוח אדם ומשאבים. שערורייה. היא דואגת לקופת המדינה.

מה שכחה גרוסמן לומר? שכל תיק כזה, בהיקפו ובחומרתו, שווה ערך לעשרות תיקים רגילים. שאין שום מקום להשוואה. 

 

יחס מועדף לדן כהן?

השופט המחוזי בדימוס דן כהן - שהפך לפני עשור לעבריין, קיבל שוחד במיליונים מחברת סימנס, ברח מהארץ לפרו ושהה בה חמש שנים, היתל במשטרה ובפרקליטות ובסוף שב לישראל במסגרת עיסקת טיעון ונידון לשש שנות מאסר - חולה במחלה קשה.

ובכל זאת, בכלא מצויים חולים קשים אחרים המרצים את עונשם ללא משוא פנים תוך קבלת כל שירות רפואי הדרוש להם, לרבות ביקורים בבתי חולים, אם צריך. במשפט "הולילנד" הבהיר כבר קצין רפואה ראשי של שירות בתי הסוהר כי רופאיו ואנשי הסגל הרפואי מסוגלים להעניק טיפול מתאים גם לחולי סרטן ואין סיבה לשחרר עבריינים חולים מהכלא.

דן כהן לקה במחלה הקשה סמוך לכניסתו לכלא, זכה ליחס מועדף גם ובעיקר בגלל קשריו ומעמדו, ולפני כחודשיים, בגין החמרה במצבו, נשלח לרצות את עונשו בביתו. היה מי שהרים גבה על החלטת ועדת השחרורים, היו מי ששאלו שאלות, לרבות עדי מאירי ובני טיטלבאום בתוכנית הרדיו "הכל דיבורים", עמיתי דן מרגלית ביקש הסברים וקיבל תשובות לא בהכרח משכנעות.

השבוע קיבלה אותה ועדה, בראשות שופט השלום בדימוס שלמה שוהם, החלטה להחזיר את האסיר המיוחס לכלא. מישהו כנראה פקח את עיניה. 

 

מישהו ראה את פינטו? 

השבוע שוחחתי עם גורם במערכת האכיפה על תרגילי הרב פינטו ומצאתי מולי עוד אדם שלא היה קונה ממנו אפילו שעון משומש. גם הוא, נכון לאמצע השבוע, לא האמין שהעבריין הסדרתי הזה, מאחז העיניים, ישוב לארץ.

גם הוא לא הבין איך הצליח פינטו לקבל היתר מהשופטת ענת ברון ("עידן התמימות בעליון") לצאת לחו"ל; גם הוא הרים גבה כאשר שמע שכבודה נתנה אמון ברמאי. 

יומיים אחרי השיחה הזאת ניסיתי לברר אם התרחש הנס ופינטו חזר השבוע לארץ כהוראת ביהמ"ש. אחד הקולות מעבר לקו התאפק לא לפרוץ בצחוק. 

"אם זה היה קורה", אמר לי בציניות, "פינטו היה ודאי דואג שכולם ישמעו על כך. תסמוך עליו. מעריציו השוטים בתקשורת ומחוצה לה היו מפיצים את הבשורה". 

למחרת אומת החשד סופית: פינטו נישאר בחו"ל כשפרקליטו מגיש בקשה חדשה לדחיית שובו. הנימוק הפעם: הוא סובל מזיהום שלאחר הניתוח. רק בריאות פינטו. ¬ 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו