תל גמה, גבעת חול מרשימה בנגב הצפוני, עשרה קילומטרים מעזה, לא רחוק מכיסופים, עמדה בשיממונה המדברי, כשפתאום החלו להגיע אליה עוד ועוד בני נוער. אט־אט מילאו את התל כמאתיים נערים ונערות, שעל ידיהם סרטים כתומים.
פתאום פרצו כולם בדהרה במעלה הגבעה כדי "לכבוש את התל", ומייד לאחר מכן, בעודם עומדים בראשו, צופים אל רצועת עזה, הם חזרו מילה במילה אחר המדריכים בצעקת "אנינשבעגושקטיף". צעקה שאחריה החלו למחוא כפיים בהתלהבות בעודם שרים: "גוש קטיף הוא שלנו לתמיד, בעבר, בהווה, בעתיד. הוא שלי, הוא שלה, הוא שלנו לעד, ולא ניתן אותו לאף אחד".
אלא שההתרחשות הזאת לא היתה חלק מהימים הסוערים שלפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, לפני עשר שנים בדיוק, שבמסגרתה פונו כ־8,000 תושבי גוש קטיף (1,600 משפחות) מבתיהם. למעשה, ההתכנסות הזאת התרחשה לפני כמה שבועות בלבד. בדיוק כך הסתיימו להם שלושה שבועות של מחנה "סיירי קטיף" - מחנה קיץ שמדריכיו גדלו בגוש קטיף, ושחניכיו - היום בכיתות ז'־ח' - היו ילדים בני 4-3 בתקופת ההתנתקות.
המחנה עסק כולו בהווי החיים בגוש קטיף, ויותר מכל - בתקווה לחזור אליו. "זה מחנה שמיועד לילדים מכל יישובי גוש קטיף ברחבי הארץ. זאת חוויה מטורפת שהרעיון שלה הוא לשמור על קשר בין הקהילות השונות וליצור גאוות יחידה", מספרת חמוטל שפירא (33), רכזת המחנה, תושבת כפר אדומים (שפירא, אגב, מעולם לא התגוררה בגוש, אך "התחברה לתושביו בתקופת ההתנתקות, ומאז מלווה אותם", כדבריה).
במחנה חיים הילדים את גוש קטיף. קבוצות הכדורסל מחולקות לפי שמות היישובים דוגמת "נווה דקלים" או "נצר חזני", וחולצות הילדים מעוטרות בסיסמאות הקוראות לחזור הביתה. אפילו משחקי השאלות והטריוויה הם על החיים בגוש, והילדים משוחחים עם רבנים על הנושא.
אבל שיאו של המחנה הוא אותו רגע בגבעה הצופה אל רצועת עזה, רגע שבו נשבעים הנערים שיחזרו לגוש. "כשיהיה אפשר, נחזור לגוש", קובעת חמוטל, "אנחנו שותפים לתהליך הזה, שכבר החל". והיא יודעת על מה היא מדברת.
• • •
עשור להתנתקות, והדיבורים על החזרה לגוש הולכים ומתגבשים לכדי תוכנית מעשית. בוועד מתיישבי הגוש, המאגד את המפונים ומסייע להם, החלו בהכנות מעשיות, ובחודשים האחרונים אף מונה פרויקטור מיוחד לעניין - ארי אודס, שמשמש כיום מזכיר היישוב נגוהות שבמערב הר חברון.
צוות השיבה לגוש קטיף, בריכוזו של אודס, מנהל מעקב אחר מצבן הנוכחי של התשתיות בגוש, מקיים פגישות עם פוליטיקאים, עם אנשי ציבור ועם קמפיינרים מימין ומשמאל, ומתכוון להתחיל בקרוב במכירה סמלית של קרקעות בגוש כדי לממן את המהלך (גובה הסכום המדויק שיידרש לכל מטר מרובע סימבולי מאדמת הגוש טרם נקבע).
קייטנת ילדי המפונים בנגב הצפוני // צילום: ועד מתיישבי גוש קטיף
לדברי אודס, ההכנות צברו לאחרונה תאוצה בעקבות פגישה עם משה (מושקו) מושקוביץ בן ה־90, איש חינוך ופעיל ציבור שהיה ממייסדי ישיבת הר עציון וממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים.
"זו היתה פגישה מעשית, ומשם יצאנו והתחלנו לעשות. לרשום גרעיני התיישבות, לחלק אנשים לגרעינים ולמנות רכז לכל גרעין. להתחיל לתכנן איך ייראה יישוב. הוא אמר לנו, 'תביאו את מפות התשתיות, תבואו עם תוכניות'. התחלנו לחפש".
"כשתגיע השעה המתאימה, נלך למי שצריך ונראה לו שכבר יש 20 אלף איש שנרשמו לגרעינים", מתנבא אודס, "בכוונתנו להקים 24 גרעינים כאלה, כמספר היישובים בגוש קטיף, ואז נוכל לבוא ולומר למי שצריך, 'עכשיו אנחנו רק מחכים שתגידו כן'. הם יבינו שיש 'חיילים' מאחוריהם.
"מושקו אמר לנו משפט שהוא אולי התשובה הכי כנה לכל מי שמכנה אותנו 'הזויים' - 'אני חולם, אבל אני לא ישן'. אנחנו לא מתביישים להיות 'הזויים', כי אנחנו מחברים את זה למעשה".
גם לוגו כבר יש להם, ובעיקר רשימה שגדלה משבוע לשבוע, ובה שמות רבים של בודדים, זוגות ומשפחות ממפוני גוש קטיף שמביעים רצון מיידי לשוב לשם ברגע שהדבר יתאפשר להם.
"עדיין לא התחלתי לפעול באופן רשמי בכל נושא גיוס האנשים, וכבר עכשיו יש עשרות זוגות שרשומים לחזרה הביתה", גילה לנו אודס השבוע, "לא פירסמתי בשום מקום, לא עשיתי כלום. היתה לי רק הרצאה אחת (במרכז קטיף בניצן, מול צעירים בוגרי הגוש; י"ש), ועדיין זה רץ מפה לאוזן. בכל יום יש התעניינות דרך פייסבוק, אנשים שואלים מה זה אומר, מתי זה יקרה ואיפה אפשר להירשם".
בין הנרשמים הראשונים מצאנו את הדר (26) ומרדכי (29) מינץ, הורים לשלושה, שמתגוררים היום באיתמר. בצעירותה התגוררה הדר בכפר דרום. "הילדוּת שם היתה טובה ויפה", היא נזכרת, "משהו שאני מחפשת לילדים שלי. יישוב משפחתי קטן וצעיר עם איכות חיים גבוהה.
"אנחנו, בתור נערים, לא האמנו שהפינוי ייצא לפועל. אני זוכרת שנסענו לאולפנה באוטובוס ושמענו בחדשות שיש כוונה כזו, וצחקנו על זה. זה היה נשמע הזוי. הרי לא מדובר באוסף קרוואנים, זה מקום שהיה בנוי שלושים שנה, שכונות, יישובים, ממש צחקנו על זה. היינו חלק בלתי נפרד מהמאבק. למרות שהיינו רק בני נוער, נתנו לנו אחריות רבה. נלחמנו על הבית, ובאמת האמנו שזה לא יקרה. עם הפינוי, חוויתי התרסקות. שכבתי שעות ארוכות במיטה, בוכה. ימים, אולי אפילו שבועות. לא חזרתי ללימודים, הייתי באבל, היה שבר כללי".
אליעזר אורבך. יו"ר הוועד // צילום: מירי צחי
היום, כשהיא אם לשלושה - טל (6), רוני (4) ונעם אפרים (חצי שנה), הדר מסתכלת אחרת על החיים תחת איום ביטחוני. "היום אני לפעמים שואלת את עצמי איך לא פחדתי, איך זה שהחיים שלי שם זכורים לי כל כך לטובה. לפחד לא היה בכלל מקום בחיים שלנו אז, זה היה משהו שולי.
"בצוק איתן, למשל, בעלי היה במילואים, ונסעתי עם הבנות לאמי בדרום. הן פחדו רק מלשמוע את האזעקות והפיצוצים. אבל אני לא זוכרת את חיי בגוש ככה, היתה שם אווירה של שמחה".
הדר מספרת שלאורך השנים החזרה לגוש לא היתה בראש סדר העדיפויות המשפחתי שלהם: "דיברנו על הגוש, אבל מרדכי אמר כל השנים שאם יסתדר אז נעבור, ואם לא אז לא. רק לאחרונה הבנו שזו המשימה של חיינו והתחלנו לחשוב איך להתקדם, עם מי לדבר".
לדבריה, הגילוי המשמעותי מבחינתם היה שהם לא לבד: "הרבה פעמים נשמענו הזויים לעצמנו. לא דיברנו על זה עם אף אחד, פחדנו להישמע מוזרים. ואז שמעתי את ההרצאה של ארי, וזה היה וואו. זה שימח אותי שה'הזיות' שלי אמיתיות, שזה משהו שקורה, משהו שמאורגן. שיש יותר ממשפחה אחת שחולמת שזה אפשרי, שעובדים על זה, שאני לא היחידה שחושבת שצריך להתכונן באופן פרקטי".
עם זאת, היא משוכנעת כי "זו לא צריכה להיות החלטה שלנו, זו צריכה להיות החלטה של העם, משהו שהצבא צריך להוביל. אבל ברור שזה יקרה, זו שאלה של זמן. אני מדברת עם הבת הגדולה שלי על הגוש, וכל הזמן היא שומעת איזה חבל ארץ מקסים ויפה זה היה. אני אומרת לה שיכול להיות שנחזור לשם בעוד שנה, ויכול להיות שנחזור לשם כשאהיה זקנה. אם אני שואלת אותה אם היא (שמעולם לא ביקרה שם; י"ש) רוצה לחזור לשם, היא אומרת שברור שכן".
בינתיים היא מנסה להתאזר באמונה רבה. "אני מנסה לא לחשוב על דברים שיחלישו אותי. נכון שעכשיו זה נשמע לא הגיוני, אבל גם לחזור לגוש עציון היה נשמע לא הגיוני. אם היית שואל אנשים לפני אלפיים שנה, הם היו אומרים לך שלא הגיוני שתהיה מדינה ליהודים. אבל זה קרה.
"אני מתבאסת כשאני חושבת שהבית שלי לא יהיה שם כשנחזור, כי בדמיון שלי אני חוזרת לגוש כמו שהוא היה. אבל אני יודעת שזה לא יהיה ככה, זה יהיה משהו אחר עם אנשים אחרים. אני יכולה לדמיין את הבית שלי, וזה מרגש אותי, זה חלום. חלום שבעלי לוקח את הבנות לטיולים, חלום לבלות על הים, חלום להראות לבנות שלי איפה גדלתי, איפה שיחקתי".
הגוש, מבחינתה של הדר, הוא יותר ממקום לגור בו. אביה, אפרים איובי ז"ל, נרצח ב־1993, כשהיה נהגו של הרב דרוקמן והסיע אותו לקריית ארבע, שם נקלעו למארב מחבלים ואיובי נורה.
"הייתי אז בת 5 וחצי", היא אומרת, "אני בעיקר יודעת על אבא המון, אבל גם זוכרת. הוא היה מהמקימים של כפר דרום. הרבה משפחות הגיעו בזכותו ליישוב, והזיכרונות ממנו חיים בתוכי. יש לנו רצון לחזור לשם ולהיפגש עם כל זה מחדש".
גם הילה וחננאל אלול (שניהם בני 28) כבר רשומים לחזרה לגוש. השניים הם בוגרי הגוש (הילה מכפר דרום וחננאל מגדיד), הכירו בתקופת המאבק בהתנתקות ובסופו של דבר התחתנו. היום הם מתגוררים ביישוב מרחב־עם שליד ירוחם ומגדלים שלושה ילדים.
"החיים שלנו בגוש היו טובים", אומר חננאל, "היתה לנו ילדות מאושרת, שמחה. היו לחיים משמעות ותוכן רק מעצם העובדה שגרנו שם. בתקופה של המאבק זה התעצם. זה נשמע בומבסטי ומילים מרחפות, אבל זה באמת מה שהרגשנו".
לדבריו, הדיבורים על החזרה לגוש בסביבתם החלו מוקדם מאוד: "יום אחרי הפינוי התחלנו לדבר על החזרה. בכל יישוב, בכל קבוצת נוער, בכל פורום, בכל טקס, בכל מעמד, זה תמיד שם, שנחזור לגוש. זה תמיד בראש, תמיד יש תחושה שהעוול שאנו מרגישים שנעשה לנו חייב להיות מתוקן. זה לא רק בצד הפרטי, זה לא העוול שנעשה להילה ולחננאל, אלא תיקון כללי.לדעתנו, נעשתה טעות היסטורית שיש לתקן. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל אנחנו מאמינים בכך.
ליבמן. מראשי הקמפיין למען שליט // צילום: דודי ועקנין
"כבר בצוק איתן נפגשנו עם צעירים נוספים מהגוש, ישבנו וניסינו לחשוב איך לנסח את הרעיון. ידענו שמשהו גדול תמיד מתחיל ממשהו קטן, ניסינו להבין מה עושים. היום אנחנו מבינים שכשנחזור לגוש זה יהיה אחרת. לא נחזור כך שנהיה במצב שבו אנחנו כופים את זה על מישהו, מחייבים מישהו. לא נחייב את הממשלה או נדרוש ממנה. זה משהו שעם ישראל - או לפחות רובו - ירצה שיקרה.
"כשגרנו בגוש הרגשנו שיש חלקים בעם שלא סופרים אותנו. היו שקראו לנו 'רוצחים', היו שטענו שחיילים נהרגים בגללנו, היה פער תהומי, ויש אנשים שראו בנו עצם בגרון. הפעם זה יהיה שונה, העם יבין שצריכים אותנו שם, שלהתיישב שם זה לפתור את בעיית הביטחון".
גם הילה שכלה את אמה, מירי אמיתי ז"ל, בפיגוע. זה קרה בנובמבר 2000, כששלושה מחבלים פוצצו מטען צד בסמוך לאוטובוס שהסיע ילדים, מורים ומלווים מכפר דרום לבית הספר בגוש קטיף. בפיגוע נהרגו 11 בני אדם, ובהם מירי.
"להילה יש יותר פחד מטרור, אבל גם זה חלק מהעניין של החזרה. אנחנו לא מוכנים להיות ברווזים במטווח. זה יהיה שונה, גוש קטיף יהיה אחרת", מבטיח חננאל.
• • •
כאמור, הכוח המניע מאחורי המהלך הוא ארי אודס. אודס (39) התגורר בעבר ביישוב תל קטיפא שבצפון הגוש והיה מבכירי הקהילה. הוא נשוי לאורית, ולזוג עשרה ילדים בגילים 10 חודשים עד 19 שנים. הוא נולד בפתח תקווה, למד במוסדות החינוך הציוני־דתי, שירת כחובש בלבנון ואחרי נישואיו עבר להתגורר עם רעייתו בגוש.
"התלבטנו איפה לגור", הוא נזכר, "והיה ברור שזה לא יהיה בעיר. כמה חודשים לפני זה התנדבתי בחממות בגוש קטיף והתאהבתי במקום. באנו לשבת בגוש וידענו מייד שזה המקום בשבילנו. הנוף היה נוף גן עדן, אתה מסתכל על דיונות, גלים, ים. הרגשנו שאנחנו בתוך קסם".
הילה וחננאל אלול עם ילדיהם. "יום אחרי הפינוי התחלנו לדבר על החזרה" // צילום: מירי צחי
בני הזוג גרו ארבע שנים ביישוב קטיף, ובהמשך עברו לתל קטיפא, "היה לנו בית של 150 מ"ר, מאה מטר מהים, זה היה מדהים". אלא שלא הכל היה רגוע ושלו, ולא פעם ניצבו בפני סכנת מוות.
אחד המקרים זכור לו במיוחד: "זה היה לפני 11 שנה. אשתי נסעה לחתונה ביישוב מורג, ואני נסעתי חצי דרך להביא אותה הביתה. באמצע הנסיעה ראינו הבזקים לא ברורים ואחרי זה שמענו צרורות. אמרתי לאורית 'יורים עלינו' ולחצתי על הדוושה של הגז. ראיתי מולי את המחבל עומד על הכביש ומכוון עלינו. ניסיתי לדרוס אותו, והוא קפץ.
"שמענו פגיעות מכל הכיוונים. התקשרנו למוקד ביטחון ואחרי כמה דקות הגענו לפתח היישוב. הורדתי את אשתי בבית, לקחתי אפוד וקסדה ויצאתי. פחדנו שהם ינסו להגיע ליישוב. התפרסנו בעמדות ליד הבתים, ופתאום צרור ארוך מכיוון חוף הים לעבר החיילים ואחריו טיל. במקום התפתח קרב יריות כמו בסרטים. אחרי עשרים דקות של לחימה חוסלו שני מחבלים. אחר כך שמעתי הערכות שהם לא רצו להרוג אותנו אלא לחטוף".
ועדיין, הוא משוכנע, "היה שם הרבה יותר רגוע ובטוח מאשר בפתח תקווה, שבה ילדים לא הולכים לבד. כאשר הילדים שלנו הלכו לטייל בדיונות היינו רגועים, החיים היו טבעיים. היו רגעי חרדה, אבל איפה היום במדינת ישראל אין רגעי חרדה? לפחות ידענו איפה להיזהר ואיפה יושב האויב. החיים היו טובים שם.
הדר ומרדכי מינץ עם ילדיהם. "לאחרונה הבנו שהחזרה לגוש היא המשימה של חיינו" // צילום: מירי צחי
"ביום הפינוי היה לבן שלי יום הולדת, ותלינו על הדלת תמונה שלו עם הכיתוב 'זה אני אלרואי, היום יש לי יום הולדת, אני בן 6. אם באתם להביא לי מתנה אז בשמחה, ואם לא אז להתראות'. כשראיתי את אנשי כוחות הביטחון, אמרתי להם שהם התגייסו כדי לשמור על חיים והיום הם נשלחו לנתק חיים. הרגשתי שזה לא עשה להם שום דבר, ובסופו של דבר אמרתי לילדים שכל אחד ייקח בגד וחפץ שחשוב לו, ויצאנו".
לדבריו, רעיון החזרה לגוש נולד כבר למחרת היום ההוא: "ברור לנו שאנחנו חוזרים וגם השיח הוא כזה, כל דבר זה 'עד שנחזור הביתה'. זו השפה, זה הלקסיקון. ברור שחוזרים. גם כשבנינו בית, אמרנו שכשנחזור לגוש קטיף, הבית הנוכחי יהיה בית הנופש שלנו. זה הכי טבעי".
אליעזר אורבך, יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף, הוא האיש שהעניק לאודס את המנדט להפוך את החלום למציאות. "במקביל לדאגה להבאת מפוני גוש קטיף לבתי קבע, אנחנו מנסים כל העת לעודד את החזרה לגוש, אז לקחנו את אודס במשרה חלקית (ובהתנדבות; י"ש), כדי שזה יהיה עיסוקו".
לדברי אודס, הוא לא מיהר להרים את הכפפה. "השאלה הראשונה ששאלתי את אורבך היא אם יש בזה עניין, והוא השיב שיש יותר ויותר קולות שאומרים שצריך לחזור לגוש, שיש רצון אמיתי ושהגיעה השעה לבצע. אמרתי לו שאני מוכן להצטרף לצוות חשיבה, במשך חצי שנה, יום בשבוע שבו נשב ונחשוב, הרי זה לא עומד לקרות מחר בבוקר. בואו נדבר על תוכנית לעשר שנים, נבנה תוכנית עבודה. במשך חצי שנה חשבנו והסתובבנו, וגם דיברנו עם אנשים שניהלו מאבקים ציבוריים בעבר".
אחד המפגשים האלה היה עם יהודה גליק, מפעילי הר הבית, שנפצע קשה בניסיון התנקשות ב־2014 והתאושש. "פגשנו אותו בדירת המסתור שבה הוא שהה. היה מרתק. הוא סיפור על התהליכים שהוא עבר במסגרת המאבק על הר הבית. על זה שאנשי תנועת השיבה להר הבית לא מתמקדים בלבנות את בית המקדש, אלא ברצון להתפלל בהר.
"זה תפס יפה. לאט־לאט יותר יהודים יבואו להר הבית, ומדינת ישראל תתייחס בצורה אחרת למעשים של הוואקף. וכשייבנה בית המקדש, זה כבר לא יהיה רעיון הזוי שיהודים יתפללו שם. אחת המסקנות היא שבאנו בדור הנכון, דור הפייסבוק. יש נגישות רבה יותר לנושאים האלה".
אבל אודס מספר כי דווקא הפגישה עם שמשון ליבמן - מהקצה השני של המפה הפוליטית - פתחה להם את העיניים. ליבמן, ראש המטה להשבת גלעד שליט שהצטרף באוקטובר שעבר למפלגת כולנו, גילה פתיחות מפתיעה לנושא.
"ליבמן הוא איש פתוח ונעים", אומר אודס, "נסעתי עד מצפה הילה כדי לשבת איתו במשך כשעתיים. האמירה הכי משמעותית שלקחתי מהפגישה היתה לדבר לרגש. במה שקרה בגוש יש מסר שכל אחד יכול להזדהות איתו - 'אנחנו מתגעגעים הביתה'.את זה כולם יכולים להבין.
"בנוסף הוא אמר, ולדעתי בצדק, לא לתת לפוליטיקאים לנכס את המאבק שלנו, שלא יעשו עלינו סיבוב. אנחנו מאמינים כי ההזדהות עם החזרה הביתה היא של כל הפוליטיקאים, מכל קצות הקשת. זה לא עניין של ימין או שמאל, זה רצון אמיתי וגעגוע כן לחזור לבית שלנו".
ליבמן עצמו אישר השבוע את קיום הפגישה. "נפגשנו, וארי הציג את זה שהם מחפשים את הדרך להיות שתולים בתודעה הציבורית", אמר, "יש להם אמונה שזה יכול לקרות יום אחד, אבל הם לא בהכרח קושרים את השיחה באיזושהי עמדת דרישה לחזור לשם. ללא שום קשר לעמדות הפוליטיות שלי - שלא תואמות את הרצון שלהם, יש לסיפור שלהם צד אנושי. בנסיבות שנוצרו, הם הוצאו מבתיהם, קהילותיהם פורקו והילדים יצאו מבית הספר. יש בסיפור שלהם טרגדיה אנושית, ועל זה אני פתוח לדבר".
ליבמן מקשר בין המאבק של המפונים לבין המאבק שהוביל למען שליט. "הנושא המיוחד שהייתי מעורב בו היה איך אתה הופך ויכוח, נושא שנמצא במחלוקת, לדיון על ערך. איך אתה הופך את זה לדיון ענייני שחוצה סקטורים, שלא מתחלק לימין ולשמאל, שחור ולבן. אני מאמין שבדרך אל הלב גם הם יוכלו להיות בזיכרון הלאומי של כל אחד מאיתנו. הם אנשים שאנחנו שלחנו אותם, ויום אחד באנו ולקחנו אותם משם בכוח. יש פה אלמנט אנושי שצריך להביא בחשבון".
האם הוא מאמין שיש להם סיכוי? "כבר קרו דברים מעולם", אומר ליבמן, "היינו בגוש עציון, יצאנו וחזרנו. אני לא דן כרגע בשאלה אם זה טוב או רע. מבחינתם, יש חבל ארץ שהם מרגישים שהם נקרעו ממנו. אני לא פוסל את האפשרות שזה יכול לקרות, שייתכן שיהיה הסכם (הכוונה להסכם מדיני וביטחוני עם גורמים באזור ולא להסכם בין המדינה למפונים; י"ש) שיאפשר את החזרה הזאת. אני מסופק, אבל זה יכול להיות".
• • •
אם עד לפני מבצע צוק איתן העריכו מקדמי הרעיון כי הוא ייושם בתוך כעשר שנים, הרי כעת הם נערכים ללוח זמנים קצר בהרבה. "למעשה, היינו בטוחים שאחרי צוק איתן אנחנו אוטוטו בבית. הצבא הגיע שם כבר לנצרים וחשבנו שיסיים את המלאכה", מגלה אורבך.
"בעניין הביטחוני הכל קורה מהר", מסביר אודס, "ואנחנו צריכים להיות מוכנים. בהתחלה חשבתי שזה אפשרי בתוך עשר שנים, ועכשיו נראה לי שזה יקרה קודם. מישהו העלה פעם על הדעת שדאעש יהיו קרובים אלינו, ישפיעו על הביטחון, ולא נעשה כלום? בסיפור של הדרוזים בצפון אנחנו מתערבים, אז במה שקשור ישירות אלינו נתעלם? כשיהיה שוב צוק איתן וכשדאעש יהיו שני מטרים משדרות, זה לא יימשך ככה, המדינה תהיה מחויבת לחזור".
"עם זאת, אנחנו לא מדברים על זה שמחר בבוקר המונים יגיעו לשערי עזה וייתנו לנו להיכנס", הוא מבקש להבהיר, "זה לא עובד ככה. הדבר המרכזי, החשוב, הוא שתיווצר סיטואציה נכונה - שצה"ל יכבוש את הרצועה כדי למנוע ירי לעבר ישראל. ובעיקר, שיבשיל התהליך בחברה הישראלית שצריך לחזור לשם. אנחנו עדיין לא שם. יש רבים שלא יודעים שאנחנו רוצים לחזור, ויש כאלה שבטוחים שאנחנו שמחים שאנחנו לא שם כי היה שם מסוכן".
"החזרה שלנו לגוש קטיף היא גם צעד מוסרי כלפי האנשים שהפקרנו שם", הוא קובע, "הפקרנו אזרחים שהם לא אזרחי מדינת ישראל בידי שלטון של ארגון טרור מהגדולים בעולם. אנחנו מספקים להם חשמל ומים, אבל מתעלמים מהסכנה שבה הם נמצאים. אני מאמין שהם נמצאים במצב ביטחוני קשה יותר ממה שהיה קודם. אנשים שם מסכנים, הם נמצאים בסכנה יומיומית".
לטענתו, דווקא התמונות שפורסמו לאחרונה בתקשורת, שבהן נראים גן חיות ופארק שעשועים שהקימו הפלשתינים בשטחי היישובים שפונו, מחזקות את דבריו: "אם היינו רואים בתים, שכונות, אנשים שגרים שם, היה לנו יותר כואב. התמונות רק ממחישות שגם הם יודעים שכל העניין זמני, הם לא מצליחים לייצר שם חיים, הם לא באים לגור שם.
"למה אין שם בתים? הרי כל הזמן מדברים על הצפיפות הנוראית במחנות הפליטים. הנה הם קיבלו המון שטח, למה הם לא מפתחים אותו? יש שם קווים של ביוב, של מים, רק צריך לבנות מעל זה. אלא שלהערכתי הם יודעים שזה לא הבית שלהם. אני מאמין שגם הם יודעים שנחזור לשם".
לדבריו, התמיכה הרחבה שלה זוכה היוזמה בקרב המפונים הפתיעה גם אותו: "אני חשבתי שמי שבנה בית כבר לא יחזור, אבל בשיח בקהילות המפונים הדיבור הוא אחר. רבים אומרים שברגע שהמדינה מחליטה שחוזרים, אנחנו שם. פיזית האנשים פה, אבל הלב שלהם עדיין שם".
אצל חלק מראשי הימין והמתנחלים, שמעדיפים אולי להביט קדימה ולחזק את מפעל ההתיישבות בשומרון, התגובות אחרות. "אני שומע הרבה פעמים 'אתה הזוי'", מספר אודס, "והכי הרבה דווקא מצד העסקנים של הציבור שלנו".
אבל המשימה המרכזית, לדבריו, תהיה לשכנע את העם כולו: "צריך לבנות הזדהות, לדבר על הרצון לחזור הביתה, להסביר לאנשים שגוש קטיף זה בית. המילה המרכזית לאורך כל הדרך תהיה 'הביתה', בצמידים, בסמלים, הכל יהיה 'הביתה'. קודם צריך שתהיה מודעות לזה שיש אנשים 'הזויים' שרוצים לחזור הביתה, ושמדובר בהמון אנשים. יש לדעתי הרבה מאוד אנשים, גם בשמאל, שאומרים שהם לא מסכימים, אבל לפחות הם מבינים.
"אנחנו בונים תודעה, והמציאות כבר תעשה את שלה. תראה מה קורה כאן - עופרת יצוקה, חומת מגן וצוק איתן, ויהיו עוד כמה צוק איתן. לא בגללנו - בגללם. ואז הצבא והממשל יבינו שאין מנוס, שהפתרון הביטחוני היחיד הוא להיות שם, ואנחנו נהיה כבר מוכנים. זה הרעיון".
"אפשר להפוך רעיון 'הזוי' לקונצנזוס", הוא משוכנע ומביא דוגמה מפתיעה, "יש לזה תקדימים. למשל, הקהילה הגאה עשתה את זה. קודם מעלים את השאלה אם שני גברים יכולים להיות יחד ועצם העלאת השאלה נותן לזה לגיטימציה, ואחר כך שינו את השם. זה לא 'הומוסקסואלים', זו 'גאווה'. זה משהו אחר. חדש.
"לאט־לאט זה הופך לעמדת מיינסטרים, והיום השאלה היא בכלל על גידול ילדים ופונדקאות, לא על העובדה של שני גברים יחד. אנחנו רוצים לשאול אם זה אפשרי בכלל לחזור לגוש. אנחנו לא מדברים על כיבוש הרצועה, אלא על חזרה הביתה".
ואורבך מוסיף: "הכי חשוב לנו לשנות את התודעה, אבל אם עם ישראל לא יחזור איתנו, לא נחזור לבד. מדברים על זה שזה הזוי, אבל במזרח התיכון הכל יכול לקרות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו