כבוד ליצירה המקומית

עם רדת המסך, בסוף הערב שבו הוצגו שתי אופרות יחד, "שיץ" מאת יוני רכטר ו"האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט, הגיב הקהל בצורה נדירה: תשואות סוערות בעמידה. לא זכורה לי אופרה שהצליחה לחלץ מהקהל המקומי תגובה דומה, לא "לה טרוויאטה", לא "כרמן", לא "טוסקה". הקהל של האופרה הישראלית, שבדרך כלל מוחא כף דקה או שתיים, כיבד את היוצרים הישראלים בתשואות שביטאו כנראה את הרעב ליצירה מקומית בת זמננו. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מבין שתי האופרות "האדונית והרוכל", המבוססת על סיפור קצר של ש"י עגנון, נטועה עמוק יותר במסורת האופראית הקלאסית שבמרכזה הקול האנושי. יש בה שתי דמויות בלבד, רוכל יהודי נודד ומטרונית נוצרייה שמכניסה אותו אל ביתה ואל מיטתה. הוא סועד על שולחנה מאכלים לא כשרים, מתרחק מעמו ומאלוהיו, בעוד שהיא זוממת, בפשטות, לטרוף אותו. 

הגרוטסקה הגותית בסיפורו של עגנון משאירה הרבה מאוד פערים וקוראת להשלמה בפרשנויות שונות, לדוגמה כמשל ליחסים המסוכנים בין יהודים לנוצרים באירופה. בגירסת האופרה שכתבה המשוררת צרויה להב אובד משהו מהיסוד החידתי, המשונה, בסיפור של עגנון. הפערים מתמלאים ונותר בעיקר סיפור האהבה: סיפור אהבה מעורר פלצות אמנם, אך לעיתים כמעט בנאלי, כמו כל סיפור אהבה ("מה זאת אהבה?" שואל הרוכל ברצינות תהומית כשהאדונית גוססת בידיו).

המוסיקה של פרמונט מייצרת שני קטבים מוסיקליים מנוגדים: את הרוכל היהודי מלווה מוטיב פסבדו חסידי (ומדי פעם הוא אף שר ב"הטעמה חסידית"), ואת האדונית מלווים המזמור הנוצרי "דיאס אירה" וצלצול פעמוני כנסייה. האיחוד בין המוטיבים בתמונת האהבה של הזוג המחיש את כוח דמיונו של פרמונט ואת הכתיבה השופעת מוסיקליות שלו, כתיבה שנוצלה בצורה מרשימה ביותר בידי הטנור גיא מנהיים, בתפקיד הרוכל, באחד מתפקידיו הטובים ביותר באופרה הישראלית.

האופרה השנייה, "שיץ", על פי מחזה של חנוך לוין, זרה יותר למסורת האופראית. רכטר אמנם מכיר היטב את לוין ואף עבד עימו בתיאטרון, אך באופרה כללי המשחק שונים; שם המוקד הוא האיחוד בין הקול האנושי וחיי הנפש - מושג שהוא מעט זר לקומדיות של לוין. ארבע הדמויות ב"שיץ" אינן סובלות זו את זו. הבת מייחלת למות הוריה, האב והאם חסרי כל אמפתיה זה לזו, וחתנה של הבת בז לכולם. דואט האהבה היחיד באופרה נסב על הלקרדה שאכלה הבת אמש. 

"האדונית והרוכל"  //  צילום: יוסי צבקר

הקהל מאוד אהב את הלקרדה, צחק מבדיחות הגרעפסים והטוחעס־פילֶה והזדעזע בשתיקה מהוגנת מהמקאבריות המרירה. לוין היה הכוכב הבלתי מעורער של האופרה הזו, אך בכך חולשתה. כישרונו של רכטר עצום, והמוסיקה מלאה בהברקות (למשל שיר אהבה קסום לצ'יפס), אבל נראה שלא הקול ולא התזמורת נמצאו במוקד. מתסכל במיוחד היה לראות ולשמוע את זמרת הסופרן הנהדרת אירה ברטמן מתבזבזת לגמרי בתפקיד האם, ואת נח בריגר הוותיק מגייס את כל כוחותיו המגוונים כדי לחלץ משהו מתפקיד האב.