צרות מתחת לשטיח

השבוע, בעת שבהר הבית הונפו דגלי חמאס ובשערי מסגד אל־אקצא התנוסס שלט לזכרו של מכחיש השואה, הטרוריסט עבד אל־עזיז א־רנתיסי, הלך לעולמו בירושלים אחד מראשוני החוקרים בימינו של מקום המקדש בהר הבית, פרופ' אשר קאופמן. בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת היה קאופמן בן בית בהר. הוא התהלך שם כשכובע קסקט לבן לראשו, חמוש בפנקס קטן ובעיפרון, ותיעד בשקדנות את הפגיעות בעתיקות ההר. אנשי הוואקף, עד כמה שהדבר נשמע דמיוני כיום, רחשו לו כבוד רב. מעת לעת הם אף אירחו אותו במשרדיהם, כדי להחליף עימו דעות בענייני מחקר וארכיאולוגיה. 

קאופמן, יליד סקוטלנד, ביו־פיזיקאי במקצועו, אדם שומר מצוות ובעל נימוסים אנגליים, היה ועדת פיקוח וולונטרית של אדם אחד. יגאל ידין, האב המייסד של הארכיאולוגיה הישראלית, נחלץ לסייע לו מול הרשויות, בעיקר כדי להציל את עתיקות הר הבית, אך גם כדי שקאופמן יוכל להציג את תפיסתו המחקרית, שעירערה על התפיסה המסורתית בדבר מיקומו של קודש הקודשים בכיפת הסלע. קאופמן גרס שקודש הקודשים נמצא דרומה יותר, במקום שבו נמצאת כיום כיפת הרוחות. 

•   •   •

דמותו הנשכחת לכאורה היא סיפור עיתונאי ואנושי מרתק שראוי לפתוח בו, דווקא השבוע, כל עיסוק תקשורתי אקטואלי בענייני הר הבית. הסיפור שלו מלמד עד כמה השתנתה לרעה המציאות בהר הבית בעשורים האחרונים, ובמימדים רבים. יורשיו הבלתי פורמליים של קאופמן, אנשי הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, סיירו ביום שני שעבר בהר, בלוויית אנשי משטרה בכירים ואורחת מכובדת, שאינה חברה בוועד, פרופ' רות גביזון, כלת פרס ישראל למשפט. זה היה אמור להיות סיור לימודי, אבל הוא התפתח למשהו אחר לחלוטין, הן בשל העובדה שבמהלכו הותקפו המבקרים מילולית על ידי מוסלמים, והן בשל הגילויים שהוליד.

במהלך הסיור הבחין ד"ר גבי ברקאי, חבר הוועד וחתן פרס ירושלים לארכיאולוגיה, בטרקטור קטן הצמוד למבנה כיפת הסלע ובערימות חומרי בנייה שמוכנסים לתוך המבנה. ברקאי ופמלייתו ביקשו להיכנס אל תוך מבנה כיפת הסלע כדי להבין מה מתרחש שם. יותר מפעם אחת חשפו אנשי הוועד ב־20 השנים האחרונות פעולות בלתי חוקיות שהמוסלמים ביצעו בהר הבית, וגם הפעם התעורר חשדם.

החשד גבר כאשר המשטרה סירבה בתוקף לאפשר להם להיכנס למבנה שבמרכזו אבן השתייה, שהיא, על פי דעת מרבית החוקרים, מסמנת את מקומו המשוער של קודש הקודשים.

טלפון בהול לאנשי רשות העתיקות העלה שאף הם לא יודעים דבר על המתרחש בתוך כיפת הסלע. המשטרה, שהמעיטה תחילה בחשיבות המתרחש והגדירה אותו כהחלפת שטיחים בלבד, מנעה תחילה גם מהם להיכנס למבנה הקדוש, ועוררה גם בקרבם תחושה שמישהו מסתיר מהם משהו. 

רק למחרת היום החלה התמונה להתבהר: המוסלמים מחליפים בימים אלה את שטיחי כיפת הסלע ושטיחי המערה שבמרכזה בשטיחים חדשים - תרומת בית המלוכה הירדני. העבודה הזאת בוצעה, כך התברר בדיעבד, ללא תיאום עם רשות העתיקות, וללא שלארכיאולוגים תינתן הזדמנות כמעט מתבקשת לתעד את רצפת כיפת הסלע ואת רצפת המערה שמתחתיה. ריצוף זה מעוטר בחלקו בפסיפסים ובצורות גיאומטריות מגוונות מתקופות שונות, בעיקר בסוג הריצוף המכונה "אופוס סקטילה". מדובר בשיטת ריצוף שבה נעשה שימוש בלוחות אבן צבעוניים בעלי צורות גיאומטריות משתנות. בתקופה הרומית רווח השימוש בטכניקת ריצוף זאת בעיקר בבתי העשירים, והיא נחשבה ליוקרתית ביותר.

מאבק תודעתי. מפגינים לציון יום האסיר הפלשתיני // צילום: אי.אף.פי

אבן המחלוקת

היחידים שתיעדו טכניקה זו עד היום בכיפת הסלע, ובאופן שטחי בלבד, היו הארכיאולוג הבריטי הידוע צ'רלס וורן, שצייר קטע קטן מהרצפה בשנת 1865, וחוקר מוסלמי ירדני בשם מוחמד גושה, שפירסם לפני כשנתיים דוקטורט על כיפת הסלע. מימדי ההחמצה התבררו כשדפי פייסבוק מוסלמיים פירסמו תמונות של הריצוף שנגלה לפתע מתחת לשטיחים. ד"ר ברקאי אומר שההחמצה היא סימפטום של המתרחש בהר הבית, וממחישה את חולשת רשות העתיקות בהר, ואת תלותה המוחלטת במשטרה, ששיקוליה בדרך כלל אינם ארכיאולוגיים.

ברקאי מספר כי בפרויקט סינון עפר הר הבית, שאותו הוא מנהל עם הארכיאולוג צחי דבירה, נמצאו שרידים של כ־1,000 אריחי רצפה מסוג אופוס סקטילה, שהמקבילות שלהם, על פי הצילומים מהפייסבוק ומאתרי האינטרנט המוסלמיים, עשויות להיות גם בתוך כיפת הסלע. "הצילומים הללו מלמדים אותנו שהצלבנים, שריצוף אופוס סקטילה הזה הוא מתקופתם, ריצפו אף הם את מבנה כיפת הסלע. זה פרט מחקרי משמעותי מאוד לתולדות אתר כה קדוש, שבמרכזו אבן השתייה; אתר שהוא בעל חשיבות דתית והיסטורית אדירה, הן ליהודים והן למוסלמים.

"הריצוף הזה", משער ברקאי, "פורק כנראה על ידי צלאח א־דין בסוף המאה ה־12 או באחד השיפוצים שנעשו בבניין מאוחר יותר, והושלך כפסולת אל האזור שבו חפר הוואקף בסוף שנות ה־90 בור גדול, כאשר אנשיו הכשירו את אורוות שלמה כמסגד, בדרום־מזרח הר הבית. העפר שהוואקף הוציא מהבור הזה, תוך כדי רמיסה של כל כללי הארכיאולוגיה והתרבות, הוא העפר שאותו אנו מסננים כבר שנים בעמק צורים בירושלים".

ברקאי ודבירה, כמו גם השר אורי אריאל, שפנה לראש הממשלה נתניהו בעניין, אינם היחידים שליבם נחמץ לנוכח המתרחש על ההר. לביקורת שותפה הפעם גם רשות העתיקות. מנכ"ל הרשות, הח"כ לשעבר ישראל חסון, מודה כי אינו מרוצה ממידת הפיקוח שמתקיימת באתר. "התבצעה עבודה שרשות העתיקות לא ידעה עליה, ולא צריך להיות דבר כזה. יש כאן אירוע שאתחקר כבר בתחילת השבוע הבא".

חסון אומר כי בעת תלישת השטיחים הישנים נעקרו ממקומן שתי מרצפות, שהוחזרו למקומן, ולכן לא נגרם נזק. הוא אינו יודע על ניתוץ בפטישים של מרצפות עתיקות במקום, טענה שהושמעה אף היא השבוע. את הנזק המחקרי הוא אכן מגדיר כהחמצה, אבל מבקש להעמיד דברים בפרופורציה: "היו לנו בהר הבית החמצות דרמטיות יותר". 

האם עבודת הפיקוח של רשות העתיקות בהר מתנהלת מול הוואקף?

"כמעט שלא. השיח מתנהל דרך משטרת ישראל. בארבעת החודשים שאני משמש מנכ"ל הרשות, לא היה מקרה שבו לא קיבלנו שיתוף פעולה מהמשטרה, אם בהפסקת עבודה ואם בתיקון המצב. הבעיה היחידה היא הספק שמנקר וקיים - מה לכאורה אינך יודע על מה שמתרחש שם".

חסון מתייחס לראשונה באופן פומבי לערימות העפר הרבות שנמצאות בהר, שבג"ץ אסר להוציא אותן לבקשת הוועד למניעת הרס עתיקות בהר. מדובר בעפר שהוואקף חפר הן מאזור אורוות שלמה והן מאזורים אחרים בהר, וכן לקורות העץ העתיקות שנמצאות בהר, שאחדות מהן יוחסו בעבר על ידי חוקרים לתקופת הבית השני והבית הראשון.

"בעניין ערימות העפר", מציין חסון, "בג"ץ הציב בפני המדינה רף גבוה מאוד. הוא אסר עלינו להוציא את העפר משם, אלא קודם שנסנן ונבדוק אותו בתוך ההר ולא מחוצה לו. אופרטיבית, במציאות של ההר כיום זה כמעט בלתי אפשרי", הוא מעריך. "מכיוון שכך, אין לי ספק שעדיף לחקור את העפר הזה בחוץ ולהוציא אותו משם. המצב הנוכחי עושה נזקים לערימות העפר הקדומות האלה ולעתיקות הפוטנציאליות שאולי נמצאות שם, כאשר הוא מעורבב כל העת עם אשפה ופסולת אחרת. נצטרך לקבל החלטות בעניין הזה, ואם צריך - לפנות שוב לבג"ץ".

חסון רומז לראשונה שאם תהיה הסכמה מצד הוועד להוציא את ערימות העפר הללו מהר הבית, ייתכן שיהיה אפשר להגיע להסכמה גם על הוצאת קורות העץ העתיקות מההר, שכיום מאוחסנות בתנאים בלתי הולמים וסובלות מבלאי.

בינתיים מתמודדת משטרת ירושלים לא רק עם סיפורי ארכיאולוגיה אלא גם עם המורביטאת, קבוצות ההתנגדות המוסלמיות, שבמשך חודשים ארוכים קיבלו משכורת חודשית מאנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית הישראלית כדי למרר את חייהם של המבקרים היהודים שבאים להר הבית בקריאות התגרות ובזעקות "אללה הוא אכבר".

אחרי דעיכה מסוימת הן שוב מרימות ראש, בעיקר בסיוע של גורמים המזוהים עם "חמאס ירושלים". רק לפני שלושה חודשים סגרו השב"כ והמשטרה שלוש עמותות שהוקמו על ידי הפלג הצפוני בנצרת, ושר הביטחון הכריז עליהן כהתאחדויות בלתי מותרות. בשב"כ אמרו כי פעילותן, גם זו הממומנת, נועדה לערער את ביטחונם של המבקרים בהר ולגרום להסלמה ואף להפרות סדר, תוך כדי פגיעה בריבונות ישראל במתחם. 

הפעילות בנצרת הצליחה לצמצם את היקף הפעילות של מורביטאת בהר, אבל בשבועות האחרונים שוב מטרידות קבוצות אלו את המשטרה ואת המבקרים. בתחילת השבוע הוגבלו ביקורי היהודים בהר, לאחר שאחדים מהם הותקפו במקום על ידי ערבים מסילואן. המשטרה עצרה שניים מהתוקפים.

מנכ"ל רשות העתיקות, ישראל חסון: "בג"ץ הציב בפני המדינה רף גבוה מאוד בעניין סוגיית העפר בהר" // צילום: רוני שיצר

שלטי אזהרה

סגן־ניצב אסי אהרוני, דובר משטרת ירושלים, מאשר שלאחר ירידה משמעותית בפעילות מורביטאת, היא התחדשה לאחרונה. "כאשר מתבצעת עבירה פלילית, אנחנו מטפלים בה. לעיתים אנו יודעים מראש על הפרות סדר מתוכננות ומונעים אותן. לעיתים אנו מטפלים בהן תוך כדי התרחשותן, ולעיתים, משיקולים מבצעיים, אנו עוצרים את המעורבים בהן רק לאחר זמן".

את העבודה מול רשות העתיקות מגדיר סנ"צ אהרוני כ"שיתוף פעולה מלא. שום דבר לא נסתר מהם ולא מוסתר מהם", הוא אומר, "כל העבודות מתבצעות על פי כל האישורים הנדרשים. כאשר הם מבקשים לבדוק משהו - הם באים ובודקים".

הוחמצה הזדמנות גדולה. איש דת מוסלמי ליד שטיח // צילום: אי.פי

אבל למרות הדברים הללו, רשות העתיקות אינה פועלת בהר הבית כבכל מקום אחר במדינה. היא כפופה לא רק למנכ"ל הרשות, שבשבוע שעבר איים להוציא צו הפסקת עבודה לוואקף אם לא יותר לאנשיו להיכנס לכיפת הסלע, אלא גם ללשכת היועץ המשפטי לממשלה וללשכת ראש הממשלה, שמפקחת ישירות על הנעשה בהר.

תחנת המשטרה בהר הבית, שהועלתה באש לפני שמונה חודשים, שופצה אבל עדיין מושבתת. בהשוואה למחצית השנייה של 2014, מספר הפרות הסדר בירושלים הצטמצם באופן דרמטי, אבל השטח עדיין אינו שקט. מדי פעם, בעיקר באזורי התפר, מתרחשים אירועים של יידויי אבנים. פיגוע הדריסה שבו נרצח שלום שרקי מוגדר אף הוא, כמו פיגועי דריסה דומים, כפעולת יחיד, שאין מאחוריה ארגון. השב"כ בודק עתה אם גם הוא שאב השראה מהתסיסה בהר הבית ומקריאות ההסתה "אל־אקצא בסכנה", כפי שהתברר בפיגועי דריסה קודמים בירושלים.

בינתיים ממשיכים אנשי הדת המוסלמים בהר הבית להלהיט את הרוחות, וסביב המאבק התודעתי על הר הבית מתפתחת גם מלחמת שלטים. המופתי של ירושלים, שייח' מוחמד חוסיין, הזהיר לפני שבועות אחדים מפני הצבת שלט על ידי "עיריית הכיבוש" ליד שער המשגיח שעליו כתוב "הר הבית". בפי המוסלמים מכונה כידוע מתחם הר הבית "אל־חרם אל־קודסי א־שריף" (המתחם הקדוש הירושלמי). הם מתכחשים עתה גם לשמו העברי של המקום, כפי שהם נוהגים ביחס למקדש, שאותו הם מכנים "אל־מזעום" (המדומיין).

פרשת שילוט התרחשה גם בכותל הקטן - קטע של הכותל המערבי ליד שער הברזל, אחד משערי הכניסה להר הבית. שלט שהציבה העירייה, המלמד בכמה משפטים ובשלוש שפות (עברית, ערבית ואנגלית) מהו הכותל הקטן, הוסר מהמקום בנסיבות שאינן ברורות, אך קשורות כנראה להסתייגות המוסלמית ממנו. מנגד הושחתו בעיר העתיקה שורות בערבית שנכתבו על שלטי שמות של רחובות ואתרים אחרים בעיר העתיקה.

בביקוריו התכופים בהר הבית לפני 23 שנה, תיעד אשר קאופמן ממצאים שנהרסו, כוסו באדמה או טויחו לבלי הכר בהר הבית. הוא טען שהוואקף פועל רק לעיתים במזיד. היום, אחרי דו"ח חמור של מבקר המדינה (שרובו נאסר לפרסום באופן תמוה), ואחרי שנים שבהן מעורבים אנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בנעשה בהר, אפשר לקבוע כי בכל הקשור לפגיעה בעתיקות ההר, המוסלמים פועלים רק לעיתים בשגגה. כמעט שום דבר אינו מקרי עוד בהר הבית, שבו מתנהל עתה המאבק לא רק על שליטה בשטח, אלא גם על שליטה בתודעה.