פתאום, בעת שירת ההמנון הלאומי בניקוסיה, לפני תחילת המשחק הראשון בחייו במדי נבחרת ישראל, קלט אופיר מרציאנו היכן הוא נמצא. "חשבתי לעצמי, וואי. איך אני, הילד מאשדוד, שרק חלם לשחק בליגת העל, הולך עוד רגע לשחק בהרכב של נבחרת ישראל בכדורגל", הוא מחייך חיוך של מנצחים, "זה היה רגע שלא אשכח לעולם".
ומרציאנו, בן ה־25, תפס את הרגע הזה בשתי ידיו הארוכות וחיבק אותו ואת הכדור הכי חזק שאפשר. אחרי שלוש הופעות מוצלחות בשער הנבחרת, הוא צפוי לעמוד שוב בין הקורות בשבת הבאה, במשחק החשוב נגד וויילס, וגם במשחק נגד בלגיה כעבור שלושה ימים.
"אני מרגיש שאלי גוטמן וגיורא אנטמן (מאמן השוערים; ע"נ) מאמינים בי. הרגשתי את זה באימונים האחרונים שהיו לנו. אני יודע שיש לי מתחרים מצוינים על התפקיד, אני יודע שלא מפסיקים לדבר על זה שחטפתי הרבה שערים בליגה ואולי אני לא בכושר. אז אני בכושר בסדר גמור, מכין את עצמי חזק למשחקים של הנבחרת ומאמין שהכל יהיה טוב".
• • • •
זה קרה לו כמעט בהפתעה מוחלטת. דודו אוואט המיתולוגי הודיע על פרישה לפני תחילת הקמפיין הנוכחי של מוקדמות יורו 2016, והיו אז שטענו שאריאל הרוש ממכבי נתניה יקבל מגוטמן את אפודת השוער הראשון. פרשנים אחרים צעקו שגיא חיימוב מקריית שמונה חייב לקבל את הצ'אנס. וגוטמן בחר דווקא את מרציאנו, השוער הצעיר של מ.ס אשדוד.
"באוטובוס, בדרך לאיצטדיון בקפריסין, הייתי ממש עם דמעות בעיניים מרוב התרגשות. שמתי אוזניות ושמעתי שירים כדי להירגע. אמרתי לעצמי, תיהנה, תשתחרר. אל תבוא עם משקולות על הרגליים. כמה פעמים בחיים עוד תהיה לך התרגשות כזאת. רציתי לחוות כל שנייה בכיף, לא בצורה מעיקה ולחוצה. רציתי שיהיה לי זיכרון מתוק מהמשחק הזה, ולא משהו שבקושי הצלחתי להתמודד איתו. ואז היה ההמנון. ואחריו המשחק. ואמרתי לעצמי כל הזמן, זה הרי אותו משחק שאני מכיר. אני לא צריך כל כך להתרגש".
מרציאנו נתן הופעה טובה בשער. הוא הפתיע בשקט האישי שלו ובביטחון שהקרין. ישראל ניצחה 1:2. "היתה שמחה אדירה. אבא שלי והחברה שלי ודוד שלי היו במשחק, ואחריו הלכנו לחגוג יחד. כל המתח התפרק". גם במשחק החוץ נגד אנדורה החלשה (1:4) מרציאנו היה טוב. ואז הגיע המשחק הגדול נגד בוסניה בנובמבר בחיפה. "גוטמן נתן לנו ביטחון שאפשר לעשות את זה. כל השבוע הוא דיבר איתנו גם על העניינים הטקטיים וגם על העניינים המנטליים. לי הוא אמר שהוא סומך עלי ושאהיה רגוע. ככל שהתקרב מועד המשחק, ההתרגשות שלי עלתה. בלילה שלפני המשחק כמעט לא הצלחתי לישון. כל הזמן מחשבות על המשחק. אני עם גיא חיימוב בחדר. הוא ראה כל הזמן סדרות בטלוויזיה ואני התהפכתי במיטה. בסוף הצלחתי לישון קצת.
"במנוחת הצהריים כבר נטרפתי. אי אפשר באמת לנוח. הראש, הגוף, המחשבות, האדרנלין, הכל רק במשחק. והנסיעה הזאת מהמלון לאיצטדיון בחיפה. ההתרגשות, הקהל בטירוף, זה היה כיף".
ההופעה של מרציאנו זכתה לשבחים רבים. הוא הציל את השער כמה פעמים מכיבושים כמעט בטוחים. זה היה ערב היסטורי לנבחרת, עם ניצחון ענק (0:3) ותחושת אופוריה בקהל שגדש את היציעים ובמדינה כולה.
"בסוף המשחק ירדתי מהדשא וחיבקתי את גוטמן חיבוק ענק. אמרתי לו, 'תודה על האמון'. זה לא מובן מאליו, העניין הזה שאני עומד בשער, ואני כל הזמן דואג להזכיר לעצמי את העניין הזה".
אפשר לנצח את וויילס ובלגיה?
"אני מאמין שכן, בטח. לא יהיה קל, זה בטוח. אלה נבחרות חזקות מאוד, עם כוכבי ענק".
"אני לא תלוי רק בעצמי"
מרציאנו, חבוש בכובע אופנתי, מתיישב על ספת העור הבוהקת בדירה החדשה שלו באשדוד, שהוא חולק עם חברתו שלי. הגוף החסון והגובה יוצא הדופן, מטר תשעים ושניים סנטימטרים, יכולים להטעות: בסופו של דבר, יש בו משהו צנוע מאוד, כמעט מבויש.
שלושה כדורים הוא הוציא מהרשת במחזור האחרון, כשאשדוד הפסידה בבית למכבי נתניה. עד היום ספג כבר 41 שערים בליגה, 26 מהם מאז המשחק מול בוסניה. הפרשנים שידעו לפרגן אחרי ההצגה ההיא, לא חוסכים עכשיו בביקורת. אבל מרציאנו מסרב להתרגש. "גם לפני המשחק עם בוסניה חטפתי 15 גולים בליגה, וגם אז שמעתי דיבורים על הכושר שלי. אני בכושר בסדר גמור, זה חלק מהמשחק וחלק מעונה שלמה. היו לי בליגה משחקים טובים יותר, שבהם הבאתי לקבוצה נקודות, והיו משחקים פחות טובים, שבהם חטפתי גולים באשמתי. תמיד אני יכול להיות טוב יותר, ותמיד אני שואל את עצמי איפה אני צריך להשתפר. תזכור שאני לא שחקן טניס, אני לא תלוי רק בעצמי אלא גם בקבוצה שלי".
זה פוגע בביטחון העצמי לפני המשחק עם וויילס?
"ממש לא. אני יודע מה הביא אותי למצב שלי היום, אני יודע שהגעתי לבשלות ושאני חזק מנטלית. ממשיך להתאמן חזק, חושב חיובי, מעודד את עצמי ועושה את כל ההכנות שתמיד עשיתי.
"בנבחרת יש הגנה טובה יותר מאשר בכל קבוצה שהיא, ולא משנה אם קוראים לה אשדוד או שם אחר. זה סוג של ביטחון עבורי. יש לי הרבה תמיכה מצד השחקנים. אני מדבר הרבה עם טל בן חיים, הקפטן, שנותן לי עצות מהניסיון הרב שלו. אני סומך על עצמי שאגיע בכושר הכי טוב שאפשר".
מעליבים אותך הדיבורים בתקשורת?
"אם אני אתייחס לכל אחד שאומר עלי משהו, זה בדיוק מהדברים שיכולים להפיל אותי. אני לא יכול להדוף את כל התקשורת, וגם לא רוצה. אני מבין את הפרשנים, הם צריכים להביא אוכל הביתה, אבל קשה לי להתייחס ברצינות לביקורת של אנשים שרואים תקציר של דקה וחצי ממשחק ואחר כך מדברים עשר דקות עלי ועל הכושר שלי. אם יבוא איש מקצועי ויראה משחק שלם שלי וינתח את כל מה שעשיתי בו - את זה יהיה לי קל יותר לכבד.
"אבל אני לא נעלב מזה. גם כששיבחו והיללו אותי לא יצאתי מפרופורציות. אתה יודע מה? הלוואי שכל החיים שלי אהיה נושא לדיבורים של הפרשנים. זה אומר שאני במצב טוב. לפני שנה־שנתיים לא חלמתי שאהיה במצב שבו אני עומד היום".
יש לך הבטחה מאלי גוטמן שאתה תעמוד בשער?
"אני סומך על גוטמן שהוא יבחר את מה ומי שהכי טוב לנבחרת. אני מאמין שאני אעמוד בשער במשחקים הקרובים, ויהיה בסדר. אבל הדבר הכי גרוע לשחקן כדורגל הוא המחשבה שהכל בידיים שלו, שהוא בטוח מדי בעצמו, כי אז מתחילים לחפף ולרדת ברמה. אני בשלב שאני רוצה להתקדם ולהתפתח, ולא להיתקע במקום או לרדת למטה".
לפני המשחק הקודם היו דיבורים על מתיחויות בחדר ההלבשה.
"אני לא יודע על זה. כאחד שנמצא בנבחרת אני יכול לספר לך שיש לנו חדר הלבשה מצוין ומאוחד, ומאוד כיף לנו להיות האחד עם השני. אין אצלנו כוכבים שהולכים עם הראש למעלה ואחרים שהם פחות נחשבים. אנחנו בקשר גם בתקופות שאין משחקי נבחרת. אני מדבר לא מעט בטלפון עם גיא (חיימוב) ואריאל (הרוש) ובוריס (קליימן), השוערים של הנבחרת, ואנחנו נפגשים במשחקים בליגה. יש לנו שיחות כנות, כל אחד משתף את השני בתחושות שלו אחרי משחקים. אחרי משחק לא טוב אנחנו יכולים לדבר ולהגיד, 'איזה באסה הגול הזה או ההדיפה הלא טובה הזאת'".
ישראל עולה ליורו?
"בעזרת השם. יצרנו ציפיות אדירות בגלל הניצחונות שלנו עד עכשיו. ברור שאנחנו לא הנבחרת הכי טובה בבית, אבל יש בנו משהו מיוחד, ואנחנו מרגישים את זה. יש לנו אמונה שאפשר לעשות את זה".
באימון הנבחרת. "מאמין שאפתח בהרכב מול וויילס ובלגיה" // צילום: עמי שומן
לשנה הבאה באירופה הבנויה
אשדוד נמצאת אצלו בנשמה. נולד בה וגדל בה, בשכונה ליד הים. הבן הבכור של ג'קי (54), אחראי מגרשי הספורט באשדוד, וחנה (51), עובדת בדואר, ואח של ליטל (21). "כשאני בנבחרת, אני מרגיש שאני מייצג את העיר", הוא אומר בלי שמץ של ציניות, "אני מכיר פה הרבה אנשים, כולם כאן מתייחסים אלי בחום. ג'קי בן זקן (הבעלים של מ.ס אשדוד; ע"נ), שמאוד תומך בי, אמר לי לפני המשחק הראשון בנבחרת שאזכור שבכל מקרה, הבית שלי הוא כאן, ותמיד יש לי לאן לחזור".
מגיל אפס שיחק מרציאנו כדורגל בשכונה. החלום הגדול שלו היה להיות חלוץ שיקרע רשתות, אבל אבא חשב אחרת.
"שיגעתי את אבא שלי שירשום אותי לקבוצת הילדים של אשדוד. יום אחד הוא לקח אותי למנדל דוידוביץ', שעד היום הוא יו"ר קבוצת הנוער של אשדוד, כדי לרשום אותי. מנדל שאל אותי באיזה תפקיד אני רוצה לשחק. רציתי להגיד חלוץ, אבל אבא שלי הקדים אותי ואמר: 'שוער!'
"לא הייתי השוער הכי טוב בקבוצות הילדים, רק אחרי כמה שנים התחלתי לקחת את עצמי ברצינות. בנוער עוד הייתי בהתחלה שוער שלישי, עד שבא המאמן יגאל זריהן והפך אותי לשוער ראשון".
בגיל 20 עלה לראשונה לבוגרים של עירוני אשדוד, הקבוצה שאהד מילדותו, ושנסע אחריה גם למשחקי חוץ. "זאת היתה עבורי הגשמת חלום", הוא אומר בעיניים נוצצות.
"היה לאשדוד שוער ענק, דראגן סטויקיץ', אחד הגדולים שהיו בישראל, ולמדתי ממנו המון. חלק גדול מהיכולת שלי, מהשקט הנפשי ומהגישה הנכונה למשחק הוא בגללו. הוא הורחק במשחק גביע בדקה ה־90, ואני שיחקתי חמש דקות בתוספת הזמן. ידעתי שבמשחק הבא, בליגה, אני כבר עומד בשער בהרכב הראשון, לראשונה בחיי.
"היה לנו משחק מול מכבי ת"א באשדוד, והיינו חייבים לנצח כדי לעלות לפלייאוף העליון. התרגשתי מאוד. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייב להירגע. בסוף היה בסדר גמור. ניצחנו 1:3, והיה לי משחק מצוין".
סטויקיץ' חזר מההרחקה, ומרציאנו חזר לספסל. גם בעונה הבאה הוא ישב על הספסל רוב העונה, בתור השוער השלישי. "רק בעשרת המחזורים האחרונים התחלתי לשחק. סטויקיץ' עזב באמצע העונה, והשוער השני יוסי שקל החליף אותו. אני קיבלתי את ההזדמנות בסוף העונה. בעונה שאחריה כבר שיחקתי קבוע בהרכב הראשון של אשדוד".
אבא שלו חוזר ועולה בשיחה שוב ושוב. "אין דבר משמח יותר בשבילי מלראות אותו מתרגש מההצלחה שלי בכדורגל, אחרי שהוא השקיע בי כל כך הרבה כל החיים", הוא אומר.
עם החברה, שלי. לא תגיע למשחקי הנבחרת הקרובים
כבר שנתיים וחצי הוא בזוגיות עם שלי רגב (26), דוגמנית מבוקשת, שפגש דרך חברים. בהתחלה הוא התגורר בבית הוריו, ליד הים, והיא באור יהודה. לפני שנה עברו לגור יחד בדירה החדשה ששכרו בשכונה ט"ז. על השידה בסלון, ליד הטלוויזיה, תמונה מאושרת של שניהם בבגדי ים, חבוקים. "אבל עכשיו היא בעבודה באיטליה, נסעה לפני שבועיים. השאירה אותי לבד".
והיא לא תחזור לראות אותך בנבחרת?
"היא תחזור רק בעוד חודש וחצי, אבל היא בטח תראה את המשחקים דרך המחשב. אנחנו מדברים הרבה בסקייפ ובנייד".
מתגעגע?
"מאוד".
היום של מרציאנו מתחיל ב־07:30, בתפילה בבית הכנסת. אחרי ארוחת הבוקר הוא יוצא לאימון היומי של שעתיים עם הקבוצה, "ובצהריים אני שוב בבית, בשקט שלי. לפעמים אני הולך לים לבד, להיזרק על החוף. כשיש לי קצת זמן פנוי, אני מבלה עם החברים. יש לי לא מעט חברי ילדות".
לפני שנתיים החזיר לעצמו חוב אישי ישן שהעיק עליו. "למדתי בתיכון מקיף ו' באשדוד, אבל לא הצלחתי להשלים בגרות מלאה. לא יכולתי להכיל גם את ההשקעה בכדורגל וגם את ההשקעה בלימודים. אז עכשיו החלטתי שאני חייב את זה לעצמי, לקחתי ספרים ומחברות ולמדתי כמו שצריך. השלמתי את הבגרויות בהיסטוריה, בלשון ובתנ"ך, וזה סגר אצלי את החוסר הפנימי הזה".
בעונה הבאה אתה באשדוד או בחו"ל?
"החלום הגדול שלי הוא לשחק בחו"ל. זאת התקווה. אני אשמח מאוד אם זה יהיה כבר בעונה הבאה. אני מאמין שגם את היעד הזה אגשים בהצלחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו