עוד מערכת בחירות חלפה לה, ושוב נדם קולו של הספורט הישראלי. שום התבטאות יוצאת דופן של מישהו או מישהי בספורט הישראלי. כולם פוליטיקלי קורקט עד הסוף. רגע השיא, שהסתיים במבוכה גדולה, התרחש כאשר אלי אוחנה נחשב לרגע אחד לתקווה הגדולה של הבית היהודי, ויום לאחר מכן נעלם כלא היה חזרה אל אולפן ליגת האלופות.
אם חיפשתם עוד תחום שבו הספורט הישראלי נמצא הרחק מאחורי הצמרת העולמית, קיבלתם אותו בדמות המודעות הפוליטית הלא קיימת של הספורטאים שלנו, שהתעקשו לחזק את הסטיגמה שחוץ מכדורגל, הם בעיקר אוהבים כדורגל אנגלי.
ישראל בוחרת ישראל היום : הצטרפו אלינו ליום השידורים המיוחד
מעבר טבעי בארה"ב
בעולם כולו העסק נראה כמובן אחרת. לא רק שספורטאים לא מהססים לנקוט עמדה פוליטית, חלקם עושים את המעבר לפוליטיקה בלי בעיה. הספורטאי האולימפי הישראלי היחיד שקשר את עצמו לפוליטיקה הוא יואל רזבוזוב (יש עתיד), ואליו ניתן להוסיף את כדורידן העבר אופיר פינס, שקפץ לפוליטיקה ואז חזר לספורט (מכהן כיום כיו"ר איגוד ההתעמלות). אבל בעולם כולו ספורטאים והצמרת הפוליטית הולכים כבר מזמן ביחד.
ג'ראלד פורד ודווייט אייזנהאואר, נשיאי ארה"ב לשעבר, שיחקו פוטבול בקולג', ואילו ג'ורג' בוש האב שיחק בייסבול בקולג'. "כשלא התקבלתי לנבחרת הבייסבול, זו היתה אחת האכזבות הגדולות בחיי, אם לא הגדולה שבהן", אמר אייזנהאואר שכבר נכנס להיסטוריה של ארה"ב כאחד הנשיאים המשפיעים בתולדותיה. ובכלל, בארה"ב אתה באמת מגלה שהכל אפשרי, במיוחד כשג'סי ונטורה, אחד המתאבקים המפורסמים בשנות ה־80 של המילניום הקודם, שתמיד גילם דמויות "רעות", הפך ברבות השנים לראש עיריית ברוקלין פארק, מינסוטה, ואף התמודד לכיסא מושל במדינה שבה נולד.
על ארנולד שוורצנגר אין טעם להכביר מילים: מר עולם האוסטרי הפך למושל קליפורניה באחד הסיפורים הביזאריים של הפוליטיקה האמריקנית. אבל אם צריך לבחור פוליטיקאי אמריקני שהיה גם ספורטאי ענק וגם פוליטיקאי גדול לא פחות, הרי שנצטרך לבחור בביל בראדלי. ב־64' בראדלי זכה עם נבחרת ארה"ב בזהב האולימפי בכדורסל במשחקי טוקיו. שנה לאחר מכן סיים את לימודיו בפרינסטון (לאחר שקיבל הצעות מ־75 אוניברסיטאות לבוא ולשחק עימן) ונבחר בדראפט על ידי הניו יורק ניקס.
בראדלי העדיף להמשיך את לימודיו באוקספורד, אנגליה, ובמקביל שיחק באולימפיה מילאנו האיטלקית, שעימה זכה באליפות אירופה ב־66'. רק לאחר מכן הצטרף לניקס לקריירה עשירה של 10 עונות, 2 אליפויות והופעה אחת באולסטאר. ב־83' נכנס להיכל התהילה של האן.בי.אי. אף שגדל בבית רפובליקני הוא לא הסתיר את עמדותיו ההפוכות. אביו היה רפובליקני, אבל הוא היה רחוק מהעמדה הזו ולאחר שפרש ממשחק פעיל רץ לסנאט וזכה במושב מטעם המפלגה הדמוקרטית. לקראת בחירות 2000 הפסיד לאל גור בפריימריז.
מני פאקיו. ברגע שיפרוש יהפוך לנשיא הפיליפינים // צילום: אי.פי.אי
ערבוב ספורט ופוליטיקה
קשה לחשוב על מעורבות בקמפיין פוליטי של מי מספורטאינו הבכירים. אולי, אם מתאמצים ממש, המאבק נגד משחקי כדורגל בשבת, שכמה כדורגלנים חובשי כיפות ניסו להוביל אי שם בשנות ה־90 המוקדמות בצוותא עם ש"ס. בעולם כולו אפשר לשלוף דוגמאות בלי בעיה. הגדול מכולם הוא כמובן מוחמד עלי, שמאבקיו הפכו אותו למתאגרף הגדול ביותר בכל הזמנים ולא רק בשל הנוכחות שלו בזירה, אף שמעולם לא הזדהה עם שום מפלגה.
"אני צ'אביסטה. כל מה שפידל עושה וכל מה שצ'אבס עושה טוב בשבילי", אמר דייגו מראדונה, שלא הסתיר את תמיכתו גם במאבק הפלשתיני ובמאבק של תושבי דרום איטליה. בניגוד ליריבו הגדול פלה, שכיהן כשר ספורט תקופה ממושכת בפרלמנט הברזילאי, מראדונה דווקא אמר הרבה דברים בעלי משמעות בלי שהיה לו תפקיד פוליטי רשמי. ברזילאי אחר שכן יזוהה לנצח עם מאבקים פוליטיים במדינתו שהצליחו הוא כמובן דוקטור סוקרטס. האיש שניהל מאבק עיקש דרך ה'משחק היפה' כפי שהוא נקרא בברזיל נגד החונטה הצבאית במדינתו, הצליח לחולל שינוי ענק והיה חלק מהמהפכה הגדולה שעברה על ברזיל בדרך לדמוקרטיה.
בימים האחרונים אגב ניתן לראות את רונאלדו הברזילאי, כרסתן וטוב לבב, מפגין עם מאות אלפים נגד הנשיאה הנוכחית בברזיל, דילמה רוסף. עוד אחד שחובה להזכיר הוא כמובן רומאריו, שכפוליטיקאי לא הסתיר את עמדתו נגד משחקי גביע העולם בברזיל בקיץ האחרון וטען שמדובר בבזבוז כסף. דמויות נוספות הן כדורגלן העבר הליברי ג'ורג' וואה, שבשנות ה־90 בזכות מעמדו בכדורגל העולמי הדהים את העולם כשסיפר על המתרחש בארצו, ומשפחתו סבלה אחר כך מהחשיפה השלילית שניתנה למדינה. וואה נשבע לשנות את התדמית בארצו וכאשר סיים את הקריירה הפך לפוליטיקאי, שהחל כהבטחה גדולה אך מהר מאוד הואשם בשחיתות ויצא מהחיים הפוליטים. עם זאת, בשנה שעברה הוא חזר לסנאט וחלומו להיות נשיא המדינה חזר להיות אקטואלי.
הרשימה כמובן עוד ארוכה, אבל אם אנחנו צריכים לסמן את הכוכבים הבאים בפוליטיקה העולמית שיבואו מהספורט, הרי הבולט ביותר הוא המתאגרף הפיליפיני מני פאקיו, שזה עתה חזר מביקור סודי בישראל. בחמש השנים האחרונות פאקיו משמש חבר בבית הנבחרים של מדינתו, ועל אף העובדה שהוא מרבה להיעדר מישיבות הפרלמנט הוא נחשב לפוליטיקאי "חברתי" שנלחם על שכר המינימום ועל שוויון זכויות לנשים. בפיליפינים טוענים שברגע שיפרוש מהאיגרוף (וזה יקרה ממש בקרוב), יוכל להפוך בקלות לנשיא המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
