הג'יהאדיסטים הגיעו גם לצפון

לא כולם כאבו השבוע בקופנהגן את רצח המאבטח דן אוזן (37) בבית כנסת מקומי, באחד משני פיגועי טרור שפקדו את בירת דנמרק באותו יום. הקהילה היהודית לא זכתה לסולידריות מלאה, כך גם משפחתו של הבמאי הדני, שנרצח מוקדם יותר במרכז התרבות שבצפון העיר. אך הפחד כן הגיע לביקור, וזה ניכר בנוף החדש ששטף את הרחובות - שוטרים מסיירים עם תת־מקלע. זה כלל לא הרתיע אנשים מתוך הקהילה המוסלמית שהצדיעו למחבל. בשכונת נורברו, שבה הסתובבתי למחרת הפיגוע, מתגוררת הקהילה, שחלקה לא התבייש לברך על "הפעולה ההרואית" של עומר עבדל חמיד אל־חוסיין (22). הם כאבו את מותו של הצעיר ממוצא פלשתיני.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אל־חוסיין הוא השם החדש ברשימת הטרור האיסלמי תוצרת אירופה. הוא מצטרף למוחמד מראח (טולוז 2012), מהדי מנוש (בריסל 2014) ואמדי קוליבאלי (פאריס 2015). עוד עבריין אלים שהתרועע עם פושעים וזונות. רק לפני שבועיים השתחרר מהכלא, שם התקרב לדת.

בעיתון הדני "Berlingske" תהו מדוע שירותי ביטחון הפנים, PET, לא עקבו אחרי אל־חוסיין, בעל הפוטנציאל הג'יהאדיסטי. מי נרדם בשמירה? שאלו דנים רבים, שדווקא לא הופתעו. מאז הקריקטורות של הנביא מוחמד (2005), הפנים הרוב כי פיגוע הוא בסך הכל עניין של זמן.

מרכזי קניות ואטליז חלאל במאלמו ובקופנהגן

"אינך יודע כמה הצעיר הזה סבל", אמר לי עבדול (60) בכניסה לאטליז חלאל, העומד במרכזו של הרחוב שבו מסע ההרג של אל־חוסיין הסתיים כשנורה למוות על ידי שוטרים. "למה היה צריך להרוג אותו?" המשיך, "כל כך הרבה שוטרים לא יכלו להשתלט עליו ורק לעצור אותו?"

ביקשתי לדעת את מקור הסבל שהוזכר. אחרי הכל, דנמרק היא מדינה נוחה למגורים, עם תנאים סוציאליים טובים ופנים מסבירות למהגרים. "הוא פלשתיני. משפחתו נעקרה מביתה. הציונים גנבו לה את הבית", מסביר עבדול, פלשתיני שעזב את ביירות לפני 35 שנה, ומבטיח: "ברגע שצפת תחזור להיות פלשתינית - אני חוזר הביתה".

אנו שבים ועוסקים באל־חוסיין. "הוא גדל על סיפורי העינויים שעברה משפחתו על ידי היהודים, אז מה אתה מצפה מילד כזה? הוא לא גדל כמו ילד דני. הוא בחר להקריב את חייו כדי לנקום בשם העם הפלשתיני", מסביר עבדול, שבטוח שגם לקוליבאלי ולאחים קואצ'י, שביצעו את הפיגועים בפאריס, "היתה סיבה טובה מאוד".

את שורש הבעיה הוא מסביר בכך ש"אירופה המודרנית לא מכבדת את הנביא מוחמד. היא לא מכבדת דבר. לא אכפת לה אם לא מכבדים את ישו. אצלנו, אם תבקש ממני לקלל את הנביא, אחרת תדקור אותי ואת משפחתי למוות - לא אהיה מסוגל לעשות זאת. אין לנו בעיה למות למען הנביא". 

מחפשים שייכות

בעל האטליז, שבכניסה אליו דיברתי עם עבדול, הצטרף לשיחה. "אני לא יכול להצדיק את ההרג", הוא אומר, "אבל צריך לחפש את הסיבה. במקום שבו לא מכבדים את הנביא, אי אפשר לצפות ממוסלמים להיות מאושרים". סקר שנערך לאחרונה בדנמרק מאשש טענה זאת - רק 16% מהדנים מגלים יחס אוהד לדת. 

למוסלמים קשה עם זה (ליהודים פחות), מסביר לי ואליד בכניסה לחנות תכשיטים בשוק המקומי. הצעיר שעומד להתחתן בקרוב, הגיע לעיר מעיראק, עם משפחתו, לפני 15 שנה, ומודה: "אנחנו קודם כל מוסלמים ורק אחר כך דנים. אולי בגלל זה אנחנו לא חלק מהחברה. אנחנו לא יכולים לחיות כמו דנים. יש לנו את הערכים שלנו".

טענות דומות עולות מיושבי חנות השווארמה הסמוכה. "הדנים אשמים. אל־חוסיין הוא הקורבן", הם נשמעים נחרצים. מודים שחלקם מחאו כפיים לכבודו של המחבל. תמונה כזו אף פורסמה בתקשורת, שנבהלה מכך. המילים הפכו למעשים והעירו במעט גם את שירותי הביון הדניים, שעבדו שעות נוספות. 

עוד לפני הפיגוע הכפול, לא מעט מוסלמים דנים הצטרפו לכוחות דאעש בעיראק ובסוריה. המספר אינו מדויק, אך מדובר בשיעור הגבוה ביותר ביחס לשאר האוכלוסייה המוסלמית ביבשת אירופה. צעירים בקהילה לא אוהבים את מדיניות החוץ הדנית, ששלחה כוחות לעיראק ולאפגניסטן ואפילו למאלי. הם כעסו על תמיכת דנמרק בתקיפה בסוריה נגד משטר אסד. הם מתקשים לקבל את האקטיביזם הדני במזרח התיכון. סביר שגם היו רותחים לו ידעו שדנמרק היא מדינת הקישור של ישראל לברית נאט"ו.

כעת הדנים חוששים מחקיינים. אל־חוסיין עצמו, כך פורסם, קיבל השראה מהפיגועים האחרונים בצרפת. גם בפאריס פגעו תחילה במוסד תרבות (מערכת העיתון "שארלי הבדו") ומייד אחר כך פנו למוסד יהודי (ההיפר כשר). אל־חוסיין, כך ברור, הוא גם רק החלוץ של הג'יהאדיסטים בדנמרק.

בקופנהגן לחוצים מכך, וזה בא לידי ביטוי ברמה הפוליטית. אל מול הקהילה המוסלמית הולכת ומתחזקת מפלגת העם הדנית, מפלגה ימנית שמבקשת להדגיש כי אינה קיצונית. יש לה את מספר המושבים הגבוה ביותר בפרלמנט האירופי - 12% שבבחירות הקרובות עשויים לצמוח ל־20%. אחד ממצביעיה, נהג מונית בשם תומאס, אומר: "המפלגה לא רוצה לגרש מוסלמים, אלא למנוע הגירה נוספת. בנינו מדינה לתפארת ואנחנו לא רוצים שיהרסו לנו אותה".

לתומאס חשוב להבהיר שאין מדובר במפלגה אנטי־מוסלמית: "לפני 20 שנה השבדים היו באים אלינו לשתות, כי בשבדיה היה אסור למכור אלכוהול בכמויות שהיו מותרות כאן. אתה חושב שאהבנו את זה? מחינו נגד התופעה הזאת. אז זה אומר שאנחנו שונאים שבדים? מי שבא לחיות כאן, צריך לכבד את המרחב הציבורי שלנו. אם אנחנו רוצים לפרסם קריקטורות, ובהן גם של מוחמד, זו זכותנו".

לדבריו מצטרפות סמינה וילינה, שתי צעירות דניות שיושבות בסניף מקדונלד'ס. הן חוששות מהעתיד. סמינה מספרת: "מפחיד מאוד מה שקרה אצלנו. אני מקווה שזה יהיה המקרה הראשון והאחרון, אבל זה מאוד לא מרגיע לחשוב שבעיר היפה שלנו, קופנהגן, יש טרוריסטים".

אך בקרב המוסלמים לא מקבלים את דבריו של תומאס. "זאת קונספירציה של שלטונות דנמרק נגדנו המוסלמים. מנסים להפוך אותנו לאויב החדש של המערב", מגיב רדואן, צעיר דני בעל שורשים פלשתיניים, כך מעיד על עצמו. פגשתי אותו כשיצא מתפילה במסגד. הוא מוסיף: "אנחנו רק רוצים לחיות כאן בשלום, והדנים פשוט לא רוצים לקבל אותנו כאן יותר. מצפה לנו תקופה קשה".

הצבע השחור שולט

דנמרק מודעת לקיטוב החד שנוצר בין מעט יותר מרבע מיליון מוסלמים, 4% מהאוכלוסייה לערך, לבין לפחות 12% מהדנים, המבקשים לשמור בקנאות על ערכי המדינה. כך למשל, התנגדו האחרונים להקמת מסגד בעיר הבירה, שמחשש שיהפוך למרכז הטפה קיצוני שיצמיח ג'יהאדיסטים צעירים. אחד כזה קם בכל זאת, ובניגוד לבית הכנסת הגדול של קופנהגן אינו סובל מבעיות "מניין".

באחת המסעדות ברובע התיירותי של קופנהגן, נפגשתי עם מקור דיפלומטי אירופי, מומחה למזרח התיכון. ביקשתי לדעת כיצד בקופנהגן השקטה פורחת האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית בקרב צעירים מוסלמים, באלפים. "אתה שוכח מי העיר השכנה שלנו", הוא מתכוון למאלמו, עיר נמל בדרום שבדיה, שעלתה לאחרונה לכותרות בשל ריבוי תקריות אנטישמיות בה. 

יהודי עיר זו נוטשים אותה. לא נעים לגור בה, בעיקר לחובשי כיפה. בדומה למארסיי (צרפת) ולברמינגהאם (אנגליה), צפויה מאלמו, על פי "הטלגרף" הבריטי, להפוך עד 2030 לבעלת רוב מוסלמי, זאת בשל ההגירה הגדולה מארצות ערב. פחות מחצי שעה על הרכבת ואני שם. גשר מחבר בין שתי הערים.

שבדית מבוגרת, שאליה פניתי עם ירידתי מהרכבת בתחנה במאלמו, מחייכת בנימוס כשאני שואל היכן כדאי לבקר כדי לראות את האוכלוסייה המוסלמית. "בכל מקום שתלך בעיר", היא אומרת, "אבל אם תלך לשכונת רוסן גארדן, סביר להניח שלא תיתקל בבלונדינית כמוני".

לפני שהספקתי להודות לה, היא הוסיפה: "הם לא אוהבים שם עיתונאים". כשאני מגלה לה שאני מישראל, היא קובעת בפסקנות: "אתה לא נוסע לשם", ומזכירה את העיתונאי השבדי פטר לינדגרן, שחבש כיפה ויצא, חמוש במצלמה נסתרת, לסיבוב ברובע המוסלמי. הוא ספג עלבונות חריפים כגון "חזיר יהודי" ו"שטן יהודי". גם פגיעות פיזיות הוא ספג בשלוש השעות ברוסן גארדן, עד שלבסוף נמלט משם.

למרות החשש, עצרתי מונית ונסעתי לרוסן גארדן. הנהג דריוס הוא מרקסיסט איראני, שלא מסמפט את האוכלוסייה המוסלמית בפרט והדתית בכלל. "אילו היו לי שלוש פצצות אטום: אחת מהן הייתי זורק על מכה ופותר את בעיית הסונים, אחת על כרבלה ומחסל את בעיית השיעים, ואחרונה על ירושלים ופותר את בעיית הדתות".

דריוס ממשיך: "מה שקורה במאלמו יקרה בכל אירופה התמימה. המוסלמים משתלטים על עיר אירופית, ואירופה לא עושה דבר. הם לא מבינים שמוסלמי לא יודע לחיות כמיעוט. הוא רוצה להיות הרוב ולשלוט. להיות זה שמחליט". הוא עוצר מחוץ לקניון של רוסן גארדן. כשאני נכנס, יוצאת אישה מכוסת פנים. בגדיה שחורים. הצבע השולט. כמו בעזה.

כולם מדברים ערבית. חלפן הכספים, סוכן הנסיעות, מוכר התקליטים. השבדית לא נשמעת. בבית המרקחת הבחנתי באישה אחת בלבד שאינה מכוסה כולה. שבדית מלידה. שני גברים מבית הקפה הסמוך מבחינים בי ומתחילים לחקור: "מדוע באת לכאן?" אני מסביר שאני עיתונאי שבא לכתוב על הפיגועים בדנמרק. "אז תחזור לדנמרק", הם דורשים ממני. יחד עם גבר מזוקן נוסף הם מוודאים שאני עוזב את הקניון. התחושה לא נעימה. אפילו בביקוריי בדמשק או בבגדד חשתי בטוח יותר.

דריוס ממלט אותי מהמקום במונית. "זה לא מקום בשבילך וגם לא בשבילי", הוא צוחק, "הם אוהבים רק את עצמם. יושבים כל היום בבית קפה, מקבלים כסף מהמדינה ולא עובדים. ברחו מעיראק, מסוריה, מאיראן, מסודאן וכמובן מהרשות הפלשתינית, ופה טוב להם. בגלל התקינות הפוליטית, כולם צריכים להגיד שרק מעטים מהם הולכים לג'יהאד, אבל המציאות שונה".

דריוס צודק. הקיצונים האיסלאמים לא מסתירים את שאיפותיהם. האימאם המקומי, שנעצר לאחר אחת ההטפות שקראה למאמינים לפגוע ביהודים, אמר בגלוי, בראיונות לתקשורת, שהדור הראשון של המוסלמים בסקנדינביה הגיע כדי להיטמע באוכלוסייה, בעוד הדור השני צריך לדרוש לחיות על פי חוקי השריעה ולא על פי החוק השבדי. 

הדנים בעדנו. השגריר בדנמרק ברוך בינה

מכה של אירופה

כשביקשתי מדריוס לבקר במסגד המקומי, הוא צעק עלי: "אתה משוגע. לא הספיק לך הביקור בקניון. בכל מקרה, תגיד שאתה גרמני. לא אמריקני וגם לא צרפתי. מאז מקרה 'שארלי הבדו' הצרפתים לא רצויים כאן". כשאני מציע שפשוט אגיד שאני ישראלי, דריוס בהלם: "אם תעשה את זה, אני אדע שאתה יותר משוגע מהמתפללים שם בפנים". מי היה מאמין - איראני מנסה להציל יהודי המשוטט במרכזה של העיר האנטישמית ביותר באירופה.

המסגד במאלמו הוא השני שהוקם בשבדיה ונחנך לפני 31 שנה. הוא כולל בית ספר דתי (230 תלמידים). בעבר סבל מתקיפה של פעילי ימין שבדים. ההתנגשות בין הימין הקיצוני בשבדיה לבין מוסלמים בלתי נמנעת, כמו בצרפת ובגרמניה. כעת המקום רגוע. אין במסגד הרבה אנשים. "זאת לא שעת תפילה. אם תבוא לפה ביום שישי - תחשוב שאתה במרכז טהרן", מסביר לי דריוס. 

אחת העובדות במסגד פונה אלי ושואלת למטרת הביקור. תהיתי אם זו בעיה, והיא הסבירה: "אין בעיה, אבל עלינו להגן על המקום שלנו. לא כל המבקרים תמימים. הנביא מוחמד נמצא היום תחת מתקפה ועלינו לשמור על המקומות הקדושים שלנו". היא נותרת חשדנית כלפינו. כך גם שאר הנוכחים במקום, שמסרבים לדבר איתנו. קהילה סגורה וזר לא רצוי כאן. גם שבדי מלידה עשוי להיחשב כאן לזר.

למרות המתקפה המוקדמת דריוס מבקש גם לסנגר על האוכלוסייה המוסלמית: "לשבדים יש אוכלוסייה קטנה ומתבגרת. הם מביאים לכאן מהגרים שאמורים לטפל בהם, כשיזדקנו. מה שהם לא יודעים הוא שהמהגר המוסלמי אינו דומה לזה שמגיע מסין או מקוריאה, שבא באמת לעבוד. השבדים, כמו שאר האירופאים, תמימים. 

"עם זאת, לעבודה רגילה השבדי לא יקלוט מוסלמי, שתמיד ירגיש לא שייך. תוסיף לזה שהמוסלמי רוצה לשלוט ותקבל את התמונה שאתה רואה היום. זו רק ההתחלה. הגולם עומד לקום על יוצרו". בשלב זה מציע לי דריוס לחזור לדנמרק. הוא מציע להחזיר אותי לשם תמורת תשלום הוגן, להרחיק אותי מהמדורה המוסלמית. 

אני מוכן לדיל של השומר שלי, אך בדרך הוא מציע לי לעבור בשכונה סמוכה לתחנת הרכבת המובילה לקופנהגן. במקום אני מגלה עוד חנויות עם שלטים בערבית, ולא חשוב מה ההיצע: שווארמה, פלאפל, תכשיטים, טלפונים ניידים, דגלי מדינות ערב בכל מקום. אני בוחר להיכנס למסעדה בשם "המזרח התיכון". 

הדגל בכניסה לבנוני, והבעלים מציג עצמו כפלשתיני. כמו עבדול, גם הוא טוען שמשפחתו במקור מצפת. חסאן, שמכין לי מנה פלאפל, מסביר לי ש"שבדיה היא מקום טוב. השבדים פחות גזענים מהדנים". כשאני מעלה את הפיגוע בקופנהגן הוא שותק, אך משולחן סמוך מישהו צועק: "הם חיפשו את זה". אחרי שהוא מבין שאני עיתונאי הוא מוסיף: "אתה לא יכול לצייר את הנביא בדמות של כלב ולצפות שנשתוק".

את הבעלים אני שואל אם יש לו לקוחות מקופנהגן. הוא מחייך: "בוודאי. בעיקר בסוף השבוע. האחים המוסלמים שלנו בקופנהגן אוהבים את מאלמו. בקרוב, אינשאללה, נהפוך למקום עלייה לרגל של כל המוסלמים באירופה. יש לנו כאן מסגד גדול ומפואר". מאלמו, אני מבין, אינה עזה - אלא מכה של אירופה. 

הטרור מלחיץ. תושבות קופנהגן סמינה וילינה

הכתובת היתה על הקיר

נפרדתי ממאלמו, מקום שספק אם ארצה לשוב אליו. תענוג אמיתי לחזור לדנמרק, למרות הדברים ששמעתי בנורברו. אין ספק שהדנים הוכיחו, אחרי הפיגועים, עד כמה הם שונים ביחסם לישראל לעומת השבדים. אלפים הגיע מאז הפיגוע להניח פרחים בכניסה לבית הכנסת שבו נרצח דן אוזן.

גם ברמה הפוליטית הדנים פחות ביקורתיים כלפי ישראל מהשבדים ומעוד מדינות רבות באיחוד האירופי. הפרלמנט השבדי כבר הכיר בפלשתין, בזמן שהדני מסרב לעשות כן.

גם לשגרירות ישראל בקופנהגן נמצא מבנה מכובד בשכונה נאה שבה היא ממוקמת. אמנם מדובר בבניין המרוחק ביותר ברחוב, אבל דגל ישראל מתנופף מעליו ללא חשש. עם זאת, השגריר ברוך בינה, דיפלומט בעל ניסיון רב, שבעברו שנים רבות בוושינגטון, אינו רגוע. "הכתובת היתה על הקיר", הוא מתייחס לפיגועים הקטלניים, "ברור שלקריקטורות יש אפקט, אבל התופעה קיימת בכל אירופה".

על מדיניות החוץ של דנמרק יש לבינה מילים טובות: "צריך להבין שהדנים מתייחסים ליהודים שלהם כמו אל דנים. היהודים קיבלו כאן את כל החירויות. כאשר הדנים הבריחו את היהודים לשבדיה ב־1943, הם הצילו מבחינתם אזרחים דנים, לא יהודים, וזה היופי שבדבר".

זאת גם הסיבה, כך נראה, שלא כולם בקהילה היהודית המקומית אהבו את הקריאה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ליהודי דנמרק לעלות לישראל. "אנחנו נעלה לישראל מרצון ולא מפחד", אמר הרב הראשי והצעיר של דנמרק, יאיר מלכיאור. לתקשורת הזרה הסביר השגריר בינה, כי מחובתו של ראש ממשלת ישראל לקרוא ליהודים לעלות לארץ הלאום היהודית. 

אלא שהקריאה של נתניהו אינה העניין הגדול כאן. יהודי דנמרק התעוררו למציאות חדשה. ביקרתי השבוע במרכז חב"ד בקופנהגן. כרגיל, גם כאן זכיתי לקבלת פנים חמה. שליח חב"ד המקומי, יצחק לוונטל, אף התמקם במה שהיה בעברו מטה הגסטפו בדנמרק. "הנאצים ביקשו למחוק אותנו מהמפה, אבל תראה אותי, יושב - במעוז שלהם. וזה מוסר השכל לכל מי שמבקש למחוק אותנו - מישראל, מדנמרק, משבדיה או מכל מקום אחר", מסכם הרב.

בזמן שארזתי את המזוודה, מתכונן לחזור הביתה, חשבתי לעצמי כי הוספתי יעד למדינות ערב שבהן ביקרתי - העיר מאלמו, השבדית. לעומת זאת, דבר אחד בטוח, קופנהגן, בדיוק כמו לפני קצת יותר מ־70 שנה, לא מתכוונת לוותר. הדנים הפנימו את הסכנה ויגנו בגאווה על ארצם, על ערכיהם ועל היהודים. 

צילומים: בועז ביסמוט