קרב מאסף

לפני כשלושה שבועות התבשר רס"ן ניב אסף שיקבל צל"ש אלוף על חלקו המכריע בקרב ליד קיבוץ ניר עם, שבמהלכו חדרו מחבלי חמאס דרך מנהרת תופת והרגו ארבעה לוחמי צה"ל. ההודעה על קבלת הצל"ש התקבלה אצלו ברגשות מעורבים. "קשה לי להשתחרר מהמחשבה שאולי הייתי יכול להציל אותם, אם רק הייתי מגיע לאירוע יותר מהר", הוא אומר. וחוץ מזה, מתמודד אסף (31), מפקד בית הספר להכשרות מתקדמות של גדס"ר הנח"ל, עם קרב אחר, בזירה המשפטית: כתב אישום תלוי ועומד נגדו בבית הדין הצבאי של פיקוד המרכז, על חריגה מסמכות, לאחר שאישר לילדים של משפחת תורמים מארה"ב לירות בשטח אש של צה"ל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"גם עם הסיפור הזה אני אתמודד", מבטיח הקצין, שנפצע במהלך השירות הצבאי ונקבעו לו קרוב ל־50 אחוזי נכות, ורק התעקשותו החזירה אותו לשירות הקרבי בנח"ל. "אין לי בעיה עם קרבות. התאכזבתי מהפרסומים נגדי בתקשורת בעניין המשפט, כי רבים מהם לא היו נכונים. אני מפקד, אני לא בורח מאחריות בשום תחום בחיים, וכך יהיה גם בעתיד".

הקיץ האחרון היה עבורו קשה במיוחד. "זה התחיל עם מבצע 'שובו אחים', שבו השתתף הגדוד שלי בחיפושים ובמעצרים בדרום הר חברון, בניסיון למצוא את הנערים החטופים. מייד אחריו בא מבצע צוק איתן, שבו פיקדתי על העתודה החטיבתית של הנח"ל - פלוגת ההכשרות שלי, פלוגה של פיקוד העורף, פלוגת טנקים, ובחלק מהזמן גם כוחות הנדסה.

"למעשה, ישבנו בשטח ישראל ונכנסנו לתוך עזה להוביל כוחות רגלים, חפ"קים של מפקדי חטיבות ומפקדי אוגדות לתוך שטח עזה, ולחלץ טנקים שנתקעו בשטח. היה די מבאס להיות כוח עתודה ולא להיות כל הזמן בפנים עם הכוחות הלוחמים, אבל זאת היתה המשימה, ועשיתי אותה על הצד הטוב ביותר".

את יום שני, 21 ביולי, הוא לא ישכח לעולם. בסביבות השעה 7 בבוקר זיהתה התצפיתנית, סמלת ליהי מאיר, דמויות חשודות באזור ניר עם. היא הכריזה על חדירת מחבלים והקפיצה את הכוחות בגיזרה. סא"ל דולב קידר, מפקד גדוד החי"ר של בה"ד 1, מיהר למקום עם הג'יפ שלו, שבו היו הקשר, סג"מ יובל היימן, הנהג, סמ"ר (מיל') נדב גולדמכר, והגשש, רס"ב קסהון ביינסאין.

המחבלים ירו על הג'יפ טיל נ"ט ופגעו בו. גולדמכר נהרג במקום, וקידר הורה לקשר ולגשש לצאת מהג'יפ ולהילחם בחוליה. מאוחר יותר התברר שהיו בה 12 מחבלים. במהלך חילופי האש נהרגו קידר ושני לוחמיו.

"כשקצין האג"מ של חטיבת הנח"ל, רס"ן אביב שמאי, הודיע לי בקשר שיש חשש לחדירה, הייתי עם הכוחות שלי בתוך שטח הרצועה, 500 מטר מהגדר, בדרך ללוות כוחות שלנו פנימה. הבנתי מייד שאני צריך להסתובב עם ה'אכזרית' לכיוון שטח ישראל. היה איתנו עוד טנק, וגם הוא עשה אחורה פנה.

"בזמן שאנחנו מסתובבים חזרה, קצין האג"מ דיווח לי שיש חשש לאירוע חטיפה ליד ניר עם. היו איתי עוד שמונה לוחמים. פעלתי כמו אוטומט. ידעתי שהמשימה שלי היא לנטרל את המחבלים כמה שיותר מהר. יצאנו מהאכזרית והתקדמנו ברגל, למעשה עשינו למחבלים איגוף, כי הם היו בתוך שטח ישראל.

"זיהינו את הג'יפ של דולב, וכמה אנשים שוכבים לידו. הבנתי שהמצב קשה וקיבלתי החלטה לתקוף את המחבלים מהגבעה הסמוכה, שהעניקה לנו יתרון עליהם בשטח. אחד הלוחמים שלי זיהה במרחק של 20 מטר פיר של מנהרה, וראה לידו שני מחבלים. ירינו עליהם והרגנו אותם. התקרבנו לפיר וזרקנו לתוכו שני רימונים, כדי לנטרל מחבלים נוספים. בדיעבד התברר שהיו עוד מחבלים בפנים.

"בשלב הזה החלטנו להתפצל לשני ראשי חץ. אני הייתי עם קצין השטח שלי, ומפקד צוות שהיה בכוח שלי לקח עוד חמישה לוחמים, והם עשו איגוף של המחבלים מצפון. הם זיהו עוד מחבל שניסה לזרוק רימון והרגו אותו. המשכתי להתקדם לכיוון הג'יפ של דולב, ושם חברתי לכוח השני. זיהינו עוד מחבל ליד הג'יפ והרגנו אותו. ואז ראינו את ארבעת ההרוגים שלנו. הכרתי את דולב משנת 2007, תפסנו אז קו ביחד בגיזרת חברון. זה היה רגע קשה. כעסתי על עצמי שלא הגעתי קודם, אולי הייתי מצליח למנוע את זה.

"בינתיים קיבלנו סיוע אווירי, וחברו אלינו עוד כוחות. פגשנו שם גם קצין של דולב, שהיה קצת מאחור כשדולב והצוות שלו נפגעו. הוא למעשה זיהה לנו את ההרוגים. כך גם ידענו בוודאות שלא היתה חטיפה.

"אחר כך, כשעשינו ספירה של המחבלים, התברר שתשעה נהרגו - חמישה כתוצאה מהירי של הצוות של דולב ומהירי מהאוויר, וארבעה על ידי הלוחמים שלי. שלושה מחבלים הצליחו לחזור לשטח הרצועה. לא היתה שום תחושה של סיפוק. כשאתה רואה לידך ארבעה חיילים הרוגים, אתה מרגיש רק עצב גדול.

"אחרי כמה שעות כבר נכנסנו שוב פנימה, לבית חנון, עם המח"ט, שהגיע לסייע לנו באירוע חדירת המחבלים. בסופו של אותו שבוע היה לגדוד 931 של החטיבה ולכוח יהל"ם יום קרב קשה מאוד בגיזרה, שבו היו חמישה הרוגים ו־11 פצועים. אני והצוות שלי הוזעקנו לעזור בטיפול בפצועים. באותו יום היה אירוע אחר, שבו נהרג סרן רועי פלס מהחטיבה שלי מטיל נ"ט, ושוב הוזנקנו כדי לסייע לכוחות.

"אלה אירועים מורכבים וקשים מאוד, פיזית ורגשית. אתה מאבד חיילים מהחטיבה, נתקל בהרבה נפגעים, וחייב לעשות סוויץ' בראש ולהמשיך לתפקד בצורה מלאה. רק אחרי שהמבצע הסתיים התחלנו לעכל מה בדיוק עברנו, קיימנו שיחות עם הקצינים והחיילים שלחמו, ושם רבים פרקו את מה שהיה על ליבם".

על הצל"ש הוא שמע בשיחה ממפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ אורי גורדין, באמצע ישיבה בבסיס ליד ג'נין. "הרגשתי גאווה וזכות גדולה, שניתנה לי האפשרות להגן על האנשים בדרום. כל הזמן אומרים שאנחנו דור הפייסבוק והווטסאפ, והנה הוכחנו שאנחנו יודעים גם לקחת נשק ולהילחם בחירוף נפש". הביתה, לאמא ולאבא, הוא לא התקשר. "הייתי בישיבה, ולא חשבתי שזה כזה קריטי. בשמונה בערב אני מקבל מאמא שלי הודעה בנייד: 'היי, צנוע אה? למה לא מספר?' כתבתי לה שידעתי שהם כבר ישמעו על זה בתקשורת".

למחרת קיבל טלפון מרגש מחדוה פישר, אמו של סמ"ר גלעד פישר ז"ל, לוחם הנח"ל שהיה פקודו של אסף ונהרג בשנת 2004 מירי מחבלים בעת ששמר על מוצב ברצועה. גלעד זכה לאחר מותו לצל"ש מפקד האוגדה על תפקודו באירוע לאחר שפעל בנחרצות והרג את אחד משני המחבלים שניסו לחדור למוצב. "היא אמרה לי: 'הוא היה גאה בך היום', וזה מאוד ריגש אותי. כשאמא של חייל שלי שנהרג אומרת לי את הדברים האלה, זה הרבה מאוד בשבילי".

עם סיום צוק איתן, התקשר אסף למיכל קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר ז"ל. "סיפרתי לה את כל פרטי הקרב, איך הגענו לשם ומה קרה. היה לה חשוב לדעת כל פרט. אמרתי לה שבעלה והלוחמים האחרים נהרגו תוך כדי קרב ופעלו בנחישות ובאומץ". 

•   •   •

הוא בן בכור בין שלושה, משפחה שורשית מכפר יהושע שבעמק יזרעאל. אביו ירון (58) הוא יו"ר ההנהלה של כמה קיבוצים בצפון, והאם אביטל (56) היא מורה בבית ספר יסודי. חוץ מזה, יש למשפחה משק חקלאי, שבו הם מגדלים כבשים. ניב בנה את ביתו בהרחבה של הכפר.

"מגיל צעיר חינכו אותי בבית לנתינה", הוא אומר. "סבא רבא שלי, עמי אסף, היה סגן שר החינוך בתחילת שנות השישים. ספגתי בבית הרבה אהבת הארץ".

ב־2001 הוא התגייס לגדוד 50 של הנח"ל. עשה את המסלול הרגיל של טירונות, הכשרה ואימון מתקדם, יצא לקורס מפקדי כיתות, ואחר כך לקורס קצינים. הוא עבר את שלבי הקצונה השונים בחטיבה, ובסוף 2005 יצא לקורס מ"פים. במארס 2007, כשפיקד על פלוגה של בני גרעינים בחטיבת הנח"ל, ספג פציעה קשה בעת פעילות מבצעית באזור הכפר יאטה שבגיזרת חברון.

"שברתי חוליה בגב וספגתי פציעה לא פשוטה במרפק ובשורש כף היד. הייתי מאושפז במשך חודש, ועברתי כמה ניתוחים. קבעו לי 47 אחוזי נכות, המפקדים שלי לא האמינו שאני אחזור לשירות. לי לא היה ספק בכלל שזה מה שיקרה. היה לי ברור שאני ממשיך בעשייה שלי בצבא וששום דבר לא יעצור אותי. הפציעה שינתה אצלי לא מעט בחיים. ההתמודדות עם המצב החדש שנקלעתי אליו לא היתה פשוטה, אבל היה חשוב לי להתגבר ולחזור לעצמי. ניצחתי את הפציעה הזאת. הרגשתי שזה דווקא יעשה אותי מפקד יותר טוב".

אחרי שהשתחרר מבית החולים עבר אסף עוד חודשיים של שיקום, וחזר לצבא. על הרגליים. הוא שימש קצין אג"מ של גדוד 50, ולאחר מכן מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 50 של הנח"ל. בשנת 2009 יצא ללימודי תואר ראשון במשפטים וממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. אחרי שסיים אותם בהצלחה, חזר לחטיבה והתמנה לסגן מפקד גדוד 931. בשנה וחצי האחרונות הוא משמש מפקד בית הספר להכשרות מתקדמות של הנח"ל. 

במסגרת התפקיד, הוא גם מארח מעת לעת משפחות של תורמים לצה"ל. כך עשה גם שבועיים לפני תחילת מבצע צוק איתן. "זה עניין שבשיגרה. הגיעה משפחה של תורמים מחו"ל עם הילדים שלהם, ולקחנו אותם לשטח אש סמוך לבסיס בבית ליד".

אלא שעל פי כתב האישום שהוגש נגדו לבית הדין הצבאי של פיקוד המרכז, איפשר רס"ן אסף לילדיהם של התורמים, בני 10 ו־17, לירות בשטח האש, בניגוד מוחלט לפקודות הצבא. כשאני שואל אותו איך דבר כזה מתרחש, הוא זע בכיסאו באי נוחות.

"אני לא בורח מאחריות. לפי פקודות הצבא זה אפשרי, אם מקבלים אישור מהמפקדים. הטעות שלי היתה שלא ביקשתי אישור, ועל זה אתן את הדין. נחקרתי על ידי מצ"ח ומסרתי להם את כל מה שקרה באירוע. הירי היה בטיחותי, דאגנו שלא יהיה שום סיכון בשטח והקפדנו על כל הכללים הרגילים. האישום נגדי הוא רק על חריגה מסמכות ללא אישור, אין כאן שום עניין פלילי, ואני לא חושב שאירוע כזה צריך להגיע למשפט. לטעמי, הוא צריך להישאר בתחום הפיקודי".

אתה מצטער?

"אני לא מצטער שאירחתי את האנשים האלה, כי הכסף של התורמים מגיע לרווחת החיילים, וגם הקשר של הצבא עם התפוצות חשוב. אני יודע שלא פעלתי נכון בכל הפרמטרים, והייתי צריך לקבל אישורים. איכזב אותי לראות את הפרסומים בתקשורת על האירוע הזה, שלא היו נכונים. לא עשיתי שום דבר כדי לפגוע במישהו, לא היתה סכנה לאף אחד, והכל היה בשביל לעזור לצבא. אני חושב שכחברה, חשוב לתת למפקדים גם את היכולת לעשות טעויות וללמוד מהן, ולהמשיך הלאה. יש בצבא פיקוד צעיר, וצריך לתת בו אמון. אני אלמד מהאירוע הזה לעתיד".

מה התשובה שלך לטענות שלא היית צריך לקבל את הצל"ש בגלל המשפט?

"אני לא קושר בין האירועים. זה לא עומד אחד מול השני. במשפט אני אקבל את מה שיגזרו עלי, והצל"ש ניתן על אירועים אחרים לגמרי".

•   •   •

עכשיו הוא שוב עם חייליו בבסיס הנח"ל בבית ליד. "אני לא מצטער לרגע שחזרתי לשירות", הוא אומר, "ואני רוצה להגיד לך שחטיבת הנח"ל הוכיחה במבצע צוק איתן שהיא חטיבת החי"ר הכי מוצלחת בצה"ל. אני מאוד גאה להיות קצין ומפקד בחטיבה הזאת. עשיתי כאן את כל השירות הצבאי שלי, ואני ממשיך הלאה".

כשאני שואל אותו מה עם משפחה וילדים, הוא נאנח קלות ומשתתק לדקה ארוכה. "כל דבר בעיתו. כרגע אני מרוכז כולי בעשייה הצבאית. כשאני מגיע הביתה, אני יוצא עם חברים ונהנה מכל רגע. כשהזמן יגיע, אתפנה לדברים אחרים. אני לא מודאג".