בכל יום ראשון נתון אתם הולכים לנצח או שאתם הולכים להפסיד. הנקודה היא האם אתם יכולים לנצח או להפסיד כמו גברים?
(מתוך הסרט "יום ראשון הגדול")
"כשאני משוחח עם אנשים, לא משנה לאן אני מגיע, הם תמיד רוצים לדבר על דברים שעשיתי בעברי. זו תופעה מרתקת. למשל, הם שואלים אותי על שנות השבעים. לפעמים אני פשוט עונה: 'חבר'ה, אני לא זוכר את שנות השבעים'.
"הייתי בסדר גמור בסיקסטיז, אבל בסבנטיז הרגשתי כאילו נוריתי מתוך תותח, כי הפכתי מאוד מפורסם בתוך דקות. היה בזה משהו מאוד זר, מאוד חייזרי. אני זוכר שחברי לי שטרסברג הסתכל עלי ואמר לי: 'אתה יודע, יקירי, אתה פשוט תצטרך להסתגל'. אז הנה אני היום. אולי לא כל כך מותאם, אבל אני עדיין כאן".
אל פאצ'ינו כבר בן 74, ויש לו סרט חדש, אבל בכתבה על אחד כמוהו לא ממש ברור איפה מתחילים. אולי בסבנטיז? הרי מרוב אלכוהול וסמים שהעמיס על עצמו באותה תקופה, הוא בקושי זוכר את העשור שבו זכה בחמש מועמדויות לאוסקר וקטף את פרס הטוני על מחזה שבו שיחק.
"אנשים תמיד אומרים שבסבנטיז שמו דגש על הבנים היפים", אמר פאצ'ינו ל"טלגרף" בחודש שעבר. "ואז אני הגעתי. אף פעם לא שאפתי להיות כוכב קולנוע, וזה תפס אותי בהלם. לכן זה מאוד מורכב להסביר מה העשור ההוא מסמל עבורי. הייתי בחור קצת פרוע וחייתי את החיים, התפוצצתי עליהם, כך שכל מה שאני זוכר מאז משתנה לאורך השנים. היום אני בסדר, שרדתי את זה, כמו שאפשר לראות".
אני תמיד אומר את האמת, אפילו כשאני משקר
(מתוך "פני צלקת")
לאורך השנים קיבל פאצ'ינו שמונה מועמדויות לאוסקר (על שני סרטי "הסנדק", "סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות", "וצדק לכל", "גלנגרי גלן רוס", "דיק טרייסי" ו"ניחוח אישה"). ב־1992 זכה בפסלון השחקן הטוב ביותר על "ניחוח אישה"; יש לו ארבע זכיות בגלובוס הזהב (מתוך 15 מועמדויות), שתי זכיות באמי ושתיים בטוני. וכמובן, גם כוכב עם שמו בשדרת הכוכבים של הוליווד. הוא מייקל קורליאונה מ"הסנדק", הוא סוני וורצ'יק מ"אחר צהריים של פורענות", הוא טוני מונטנה מ"פני צלקת", הוא פאקינג אל פאצ'ינו.
"אני לא יודע הכל על משחק", אמר לאחרונה. "נכון, אני חייב לדעת המון על משחק אם עשיתי כל כך הרבה בקריירה, אבל אני לא מרגיש שיש בי את הידע הזה. כשאני נכנס לתפקיד, זה כמו בד ציור ריק. אני בא בגישה של 'אז מה אני אעשה עם זה?' יש פעמים שאני פשוט לא מצליח למלא את בד הציור, ואז או שיש לי מזל, או שאני פשוט לא עושה את זה מספיק טוב".
בשנה האחרונה העלה פאצ'ינו מופעי יחיד ברחבי ארה"ב ובאירופה ומילא אולמות. ישב לבדו על במה מול אלפי צופים ששילמו מאות דולרים על כרטיס, שיתף אותם באנקדוטות מחייו וענה על שאלות מהקהל.
"לעלות ככה על במה זה תהליך שהתבשל אצלי הרבה מאוד זמן", הוא אומר. "התהילה היכתה בי חזק, ולא היתה לי היכולת להתמודד איתה. מעולם לא אהבתי את ההכרה, את השאלות, את הפומביות. נהגתי ללבוש תחפושות, לחבוש כובעים ולהדביק זקנים מזויפים כדי שאוכל להסתובב חופשי ולחמוק מתשומת לב. לא פעם הרגשתי כמי שרק מנסה לברוח ולהתחבא.
"היו לי הרבה ספקות ואירועים לא רצויים לאורך חיי. עבדתי בכל כך הרבה סרטים, גילמתי דמויות כל כך שונות, שלפעמים היה לי קשה לזכור באמת מי אני. תמיד אהבתי את מה שאני עושה לפרנסתי, אבל הרומן הזה עם המקצוע יכול להוציא ממנו משמעויות שונות".
כשפאצ'ינו היה בן 12, המורה שלו לדרמה מבית הספר בברונקס, בלאנש רוטשטיין, באה לביקור בית. "היא טיפסה במעלה חמש הקומות של הבניין שלנו והתיישבה בסלון לשוחח עם סבתא שלי. היא אמרה לסבתא שהיא צריכה לעודד אותי לשחק. בימים ההם, להיות שחקן היה דבר מאוד אקזוטי. אני אוהב מורים טובים והיו לי כאלו לאורך כל חיי".
שני המנטורים הגדולים ביותר היו מדריכיו בבית ספר למשחק, לי שטרסברג וצ'רלי לוטון. במסיבת עיתונאים בפסטיבל הסרטים של טורונטו סיפר פאצ'ינו: "בתור תלמיד בבית הספר תמיד כינו אותי בטעות פאקינו או פיקאני. בהתחלה שקלתי להחליף את השם לסוני סקוט. זו היתה תקופה מעניינת שבה כולם שינו את השם, כולל היהודים, כי אחרת לא היה לך עתיד מקצועי.
"ואז, בגיל 25 נבחנתי לסטודיו למשחק של שטרסברג, וכשהוא קרא את שמות השחקנים שהתקבלו, הוא הגה את שמי נכון. מייד ידעתי שאחבב אותו".
היום אף אחד כבר לא טועה. פאצ'ינו יודע לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו הפך מאלמוני לאדם שלא יכול להסתובב ברחוב. "הייתי כבר בתחילת שנות השלושים שלי, ועד אז אף אחד לא ממש שם לב אלי. יום אחד עמדתי בפינת רחוב וראיתי לידי צעירה ג'ינג'ית יפה. הסתובבתי והסתכלתי עליה, ופתאום היא אמרה: 'הו, שלום מייקל'. התברר שהיא ראתה 'הסנדק' וחשבה שאני מייקל קורליאונה.
"הרגשתי כאילו היא הפשיטה אותי באמצע הרחוב, לקחה ממני את כל האנונימיות שלי. לפני רגע הייתי סתם אל שמחייך למישהי שהוא לא מכיר, ובשנייה אחת אני כבר לא. מאותו רגע החיים שלי כבר לא נראו כמו קודם".
לצידו של המנטור לי שטרסברג על הסט של "הסנדק 2", 1974 // צילום: אי.אף.פי
אם יש משהו בטוח בחיים, אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאתה יכול להרוג כל אחד
(מתוך "הסנדק 2")
פאצ'ינו עשה את הבכורה שלו על במות ברודוויי ב־1969, במחזה "Does a Tiger Wear a Necklace?", ומייד זכה בפרס הטוני. באותה שנה גילם גם תפקיד קטן בסרט "אני, נטלי", וכעבור שנתיים כבר קיבל תפקיד ראשי בסרט "בהלה בפארק הסמים". אבל את הפריצה הגדולה הוא חייב לטרילוגיית "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה.
"היה קרב גדול על התפקיד של מייקל קורליאונה, ופרנסיס הוא היחיד שממש התעקש עלי מבין כל מקבלי ההחלטות. אני בר מזל שהוא רצה אותי. הכרנו כשהוא צפה בי בברודוויי ויצאנו יחד לארוחת ערב. הוא סיפר לי על תסריט רומנטי־סוריאליסטי שהוא כתב, שאותו קיווה להביא לקולנוע, אבל אולפני וורנר בראדרס אמרו לו שהוא משוגע כי הוא רוצה ללהק שחקן אלמוני ונמוך לסרט חדש שלו.
"ב־1972 הוא פנה אלי כדי שאגלם את מייקל בעיבוד שלו לספר 'הסנדק'. חשבתי שהוא יצא מדעתו, וזה מאוד הגיוני בהוליווד, לא ידעתי אילו סמים הוא לקח. בכל אופן, עניתי שאני רוצה לגלם את סאני, כי הוא הבחור הנחשק, ואילו מייקל הוא הדמות השקטה והקשוחה. בדומה לוורנר, גם פרמונט, שהפיקו את 'הסנדק', לא רצו אותי. אגב, הם גם לא רצו את מרלון ברנדו לתפקיד הראשי, אבל פרנסיס התעקש על שנינו.
"שלא כמוני, ברנדו היה מאוד רגיש ולקח את זה ללב. אני עדיין הייתי בתחילת דרכי, בלי אגו. זה השפיע על הצילומים. ברנדו היה עבורי מקור להשראה. הוא היה טוב אלי, הרגיע אותי לשחק לצידו.
"רציתי לשחק את מייקל לאט ולאפשר לו לגלות את עצמו, אבל הם לא אהבו את מה שהם ראו. אחרי כמה שבועות של צילומים כבר הייתי מוכן להתפטר. פרנסיס אמר לי, 'אתה לא מביא את הסחורה, ילד'. הוא קרא לי לצפות בצילומים הלא ערוכים וביקש שאשפר את הדמות. למזלי, הסצנה הבאה שלי היתה זו שבה מייקל נכנס למסעדה, לוקח אקדח שהוחבא בשירותים, יורה בשני אנשים וזורק את האקדח. מאותו רגע הרגשתי שהתפקיד באמת יושב עלי טוב, וזה גם מה שהשאיר אותי בסרט".
את 'הסנדק' אפשר לראות עד היום בכל רשימות הסרטים המשפיעים בהיסטוריה, והוא גם הוכתר לא אחת לסרט הטוב ביותר של כל הזמנים.
"הסרט עסק במשפחתיות, ואנשים התחברו לזה", אומר פאצ'ינו. "לא היית צריך להיות איטלקי־אמריקני כדי להעריך את זה".
הוא מספר כי נדרשו לו עשר שנים עד שהרגיש מספיק טוב עם עצמו כדי לצפות לראשונה בשני סרטי "הסנדק" הראשונים. "אני מהאנשים האלה שלא אוהבים לראות את עצמם על המסך", הוא אומר. "עד היום אני משתדל לא להגיע להקרנות של סרטיי".
אבי לימד אותי הרבה דברים פה, בחדר הזה. הוא לימד אותי: שמור על חבריך קרובים, ועל אויביך קרובים יותר
(מתוך "הסנדק 2")
אלפרד ג'יימס פאצ'ינו נולד בעת מלחמת העולם השנייה בניו יורק להורים איטלקים־אמריקנים. אבא שלו שירת בצבא, ואחרי המלחמה הפך לאיש מכירות של פוליסות ביטוח. הוא ואמו נפרדו כשהיה בן שנתיים, והילד גדל עם אמא שלו אצל הוריה.
"היתה לי ילדות מורכבת", הוא אומר. "מערכת היחסים שלי עם אמי ועם סבא שלי היתה נפלאה, אבל את אבא שלי לא באמת הכרתי. הוא התגורר בהארלם עם אישה אחרת והיה מגיח פה ושם. היה נשוי חמש שנים במצטבר, ואני אפילו לא פעם אחת. באחת הפעמים הבודדות שהלכתי לישון אצלו ואצל אשתו הייתי בן 9, ובאמצע הלילה שמעתי רעשים. קפצתי ממיטתי, נכנסתי לחדר השינה שלהם ואמרתי: 'אבא, אני יכול בבקשה לחזור הביתה?' הוא קם, התלבש ולקח אותי במכוניתו בחזרה לברונקס. בדרך הוא אמר: 'יום יבוא ותבין מה כל זה אומר'.
"שנים לאחר מכן, בערך בשנות השבעים, פגשתי אותו במסעדה שהיתה בבעלותו, וכשהלכתי לשירותים פתאום הרגשתי אותו טופח על גבי, כאילו מסמן שהוא שומר עלי. הייתי בהלם. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי מה המשמעות שיש לך אבא".
בגיל 17 החליט פאצ'ינו לעזוב את לימודיו בתיכון וללכת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה - מהלך שהוביל לוויכוח קולני עם אמו, שבסיומו עזב את הבית ומצא עבודה כסדרן באולם קולנוע מקומי. כדי לממן את לימודי המשחק ולתמוך באמו רוז, שבריאותה החלה להידרדר, עבד כשליח, כמלצר וכפקיד דואר. תקופות מסוימות אף מצא את עצמו מובטל וחסר בית, והעביר את הלילות בדירות של חברים, במרתפי התיאטרון או על ספסל ברחוב.
ב־1962, כשפאצ'ינו היה בן 22, מתה אמו מהתקף לב, בגיל 43. כעבור כמה חודשים הלך לעולמו גם סבו ג'יימס גרארדי, שהיה עבורו כמו אב.
קוטף אוסקר על "ניחוח אישה", 1992 // צילום: אי.אף.פי
איזה חיים?! אין לי חיים! אני בחשיכה כאן
(מתוך "ניחוח אישה")
"קיבלתי את חוכמת הרחוב שלי מרחובות ניו יורק", אומר פאצ'ינו על ילדותו הפרועה. "כשגדלתי בדרום הברונקס, היו סביבי אנשים שממש יכולתי לסמוך עליהם. כל היום הסתובבנו בחוץ. הלוואי שלילדים שלי היה את זה. אין להם חברויות מהסוג שאני גדלתי עליהן".
הוא החל לעשן ולשתות בגיל 9, וכבר בגיל 13 התנסה לראשונה בסמים קלים. לאורך השנים נאבק באלכוהוליזם ובהתקפי דיכאון. "לורנס אוליבייה אמר פעם שהפרס הכי גדול במשחק הוא המשקה שלאחר ההצגה. אני הפכתי את מה שהיה אמור להיות פרס - למפעל חיים. הייתי במדרון.
"בסוף שנות השבעים נאלצתי ללכת לאלכוהוליסטים אנונימיים, ואני לא מתבייש בזה. מצאתי שם הרבה מאוד תמיכה ומשמעות. לא עשיתי את תוכנית השלבים שלהם ולא הפסקתי לשתות, בטח שלא מייד, אבל בסופו של דבר נגמלתי".
באילו פרקים בחיים היית הכי מאושר?
"זה בהחלט לא היה בהתחלה, אבל אני חושב שהיו תקופות שהרגשתי שאני על הגל - לרוב, דווקא ככל שהסרט היה קשה יותר ושאב ממני יותר כוחות. נהניתי לעשות את 'פני צלקת', ממש נהניתי מהאווירה ומהאנשים סביבי ומהתקופה הזו בחיי. הייתי מאוהב באותה תקופה, וזאת היתה חוויה. אני מוצא שהיה בזה גם משהו יצירתי.
"'פני צלקת' העניק תמונת מצב מאוד ססגונית, הרבה בזכות האמירה הפוליטית בתסריט של אוליבר סטון והגישה של הבמאי בריאן דה פלמה. זה היה חזון נפלא, שנתן דחיפה לתרבות הראפ וההיפ־הופ, שהיו מחתרתיים עד אז. זה דיבר לקהלים מכל הסוגים בכל העולם. כשביקרתי בישראל ראיתי כמה הסרט הזה אהוד על ישראלים ועל פלשתינים כאחד, הרגשתי שכנראה עשינו פה משהו משמעותי".
פאצ'ינו מספר כי לאורך השנים ויתר על תפקידים אייקוניים, כמו זה של ריצ'רד גיר ב"אישה יפה", התפקיד הראשי ב"מת לחיות", שהלך לברוס וויליס והפך אותו למותג, והאן סולו ב"מלחמת הכוכבים", שהלך להריסון פורד. "האן סולו כבר היה אמור להיות שלי, אבל לא הבנתי את התסריט", הוא מודה.
הוא סירב גם לשני תפקידים ראשיים ב"אפוקליפסה עכשיו" של קופולה. אותו קופולה אפילו התמרמר עליו וטען כי פאצ'ינו ישחק רק בסרט ש"יצולם בביתו", אולם השחקן מסביר: "אתם חייבים להבין שעבר עלי הרבה באותם ימים. אני הייתי האחד באותה התקופה, הייתי בפיסגה, אז באופן טבעי, דברים הגיעו לפתחי ויכולתי לסנן את ההצעות. זה היה סוג של הטבה".
אתם רוצים לשחק קשוח? אוקיי, תגידו שלום לחבר הקטן שלי
(מתוך "פני צלקת")
בניגוד לשחקנים אחרים שצמחו בתיאטרון ונטשו לקולנוע, פאצ'ינו ממשיך לקחת על עצמו בכל כמה שנים גם תפקידי במה. באוקטובר אמור לעלות בברודוויי המחזה "צ'יינה דול", שכתב במיוחד עבורו המחזאי דיוויד מאמט, אחרי שהשניים שיתפו פעולה בסרט "גלנגרי גלן רוס" (1992) ובהפקת התיאטרון "אמריקן באפלו" (1983).
"המשיכה הראשונית שלי למקצוע היתה דרך התיאטרון", הוא אומר. "שם התחלתי. מצאתי את עצמי חוזר לבמה לאורך השנים, כדי להרגיש בבית ולהתחבר".
סרטו החדש, "מפלה", מבוסס על ספרו של פיליפ רות' "The Humbling" ומביא את סיפורו של שחקן תיאטרון מזדקן ואובדני, המנסה לנווט בין הקריירה השוקעת לבין משבר אישי בחייו, ומנהל מערכת יחסים עם בחורה צעירה ומלאת תשוקה (גרטה גרואינג).
"בעבר לא הייתי שש לקחת על עצמי תפקיד כזה. היום אני נמצא בשלב שבו אני רוצה לעשות רק דברים שאני מזדהה איתם ומרגיש קשור אליהם, כאלה שמשקפים את המקום שבו אני נמצא בחיי האישיים.
"צילמנו את הסרט בתקציב זעום ולא ברצף. עשינו כל הזמן הפסקות בצילומים, שבהן עברתי לפרויקטים אחרים. אבל במצטבר, זה לקח 20 ימים נטו, למרות שזה נראה הרבה יותר".
הסרט הופק בתקציב זעום של 2 מיליון דולר וצולם בחלקו בביתו של במאי הסרט, בארי לוינסון. "בטי דיוויס אמרה פעם שאם יש תסריט מצוין ובמאי מוכשר, שהכסף ילך לעזאזל. שם בדיוק אני נמצא כעת בתפיסת המקצוע שלי".
עם החברה הנוכחית, לוסילה סולה. צעירה ממנו ב־39 שנים // צילום: אי.פי
רבותיי, כשהחרא פוגע במאוורר, חלק מהאנשים רצים וחלק נשארים
(מתוך "ניחוח אישה")
פאצ'ינו מעולם לא התחתן. בין שלל חברותיו לשעבר אפשר למצוא את השחקניות ג'יל קלייבורג, דיאן קיטון, מרתה קלר, דברה וינגר, קטלין קווינלן ופנלופה אן מילר. בשנים האחרונות הוא חי בלוס אנג'לס עם לוסילה סולה (35), דוגמנית־שחקנית ילידת ארגנטינה שצעירה ממנו ב־39 שנה. "חווינו הרבה יחד ויש לא מעט דברים ששומרים אותנו יחד. זה קשר נצחי, ואני מאושר, כי הוא עובד".
בתו הבכורה, ג'ולי, שנולדה ממערכת יחסים עם מורה למשחק ששמה ג'ן טארנט, כבר בת 25 ומתחילה את צעדיה הראשונים בעולם הקולנוע. "היא עושה מה שהיא מאמינה בו ושואפת להפיק מזה הנאה אמיתית ואחריות", הוא מתגאה. לפחות בדבר אחד היא הלכה אחרי אבא - כשנעצרה לפני ארבע שנים בניו יורק בשל נהיגה בשכרות.
ויש לו גם תאומים בני 13, אנטון ואוליביה, המתגוררים בלוס אנג'לס עם אמם, השחקנית בוורלי ד'אנג'לו (ששיחקה בתפקיד הנשי הראשי בסרט "שיער"). "יש לי משמורת חלקית עליהם, ואני תמיד חרד שהיחסים שלי איתם יהיו דומים לאלה שחוויתי כילד עם אבא שלי. אני יודע שאני תמיד נמצא שם עבורם במאה אחוזים, ואוהב כל רגע. אפילו עברתי לאל.איי כדי להיות קרוב אליהם.
"גם כשהייתי עם בוורלי, תמיד חיינו בבתים נפרדים, כך שזה הפך לאלמנט נוסף שהילדים צריכים להסתדר איתו. הם צריכים להביא איתם המון חפצים וציוד מבית אחד לאחר, אבל הם התרגלו לזה במהלך השנים".
בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם משכו אותי בחזרה פנימה
(מתוך "הסנדק 3")
בעוד כחודש וחצי ייצא בארה"ב סרט נוסף בכיכובו, "דני קולינס", שבו הוא מגלם כוכב רוקנרול ששינה את דרכו המקצועית בעקבות ביקורות קשות על השירים שיצר בתחילת הדרך, עד שהוא מגלה כי לפני 40 שנה ג'ון לנון בכבודו ובעצמו כתב לו מכתב הערצה ותמיכה שמעולם לא הגיע לידיו - מה שמוביל לחשבון נפש ולטוויסט חדש בחייו.
"התשוקה שלי משתנה לאורך השנים. לדוגמה, 'המלט' הוא המחזה האהוב עלי, אבל אני לא מרגיש שאני מתאים לככב בו. אין לי תשוקה לתפקיד. יש דברים שעשיתי לפני 20 שנה שכיום לא הייתי שוקל בכלל לקחת כי זה לא מעניין אותי".
יש לך מחשבות על פרישה?
"אני אפילו לא יודע מה זה אומר, 'פרישה'. פרישה ממה? כמו שאומרים, צריך לעבוד כדי להביא אוכל הביתה. כשאני לא עושה סרט ואני הולך ברחוב ורואה שבדיוק מצלמים שם סרט, אני מייד חוצה לצד השני וחושב לעצמי, 'הו, אנשים מסכנים. אני יודע מה אתם עוברים עכשיו ואני כל כך שמח שאין לי קשר לזה'. כיום יש לי את הפריבילגיה לברור תפקידים, ואם המרווח בין הסרטים מתארך, אז אני פשוט מוצא דברים אחרים לעשות".
פאצ'ינו מספר שכמי שמזוהה בעיקר כמאפיונר מייקל קורליאונה, לפעמים גם סיטואציות שגרתיות הופכות עבורו למשונות. "לא מזמן היתה לי תאונה קלה, פגעתי ברכב שנסע לידי והורדתי לו את המראה הצדדית. עצרנו בצד להחליף פרטים, הבחור יצא לעברי בעצבים. כשהוא התקרב וזיהה אותי, מייד הוא השתתק ומילמל: 'לא, לא, זה בסדר'. התעקשתי שאני רוצה לשלם על הנזק, אבל הוא חזר לאוטו שלו ואמר, 'זה בסדר, אין לך מה לדאוג'. הנחתי לזה. אני מקווה שהוא ישן טוב באותו לילה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו