המסע המופלא של נעמי ואביבה
בארגנטינה שדדו אותן, בפפואה גינאה עקצו אותן ובסרילנקה הן כמעט נדרסו על ידי עדר פילים. אבל נעמי שור (88) ואחותה הצעירה אביבה רביד (82) כבר מתכננות את טיול האקסטרים הבא: "אנחנו רוצות לטוס לתימן, ואז לחזור להודו - אבל לא בגלל שהיינו שם מסטוליות!"
זה קרה בפפואה גינאה החדשה. כשאביבה רביד (82) נזכרת ברגעי האימה שחוותה שם היא מתגלגלת מצחוק, אבל כשזה קרה לה אז היא כמעט מתה מכאבים. "יותר משבועיים היינו שם רק בג'ונגל, ראינו נופים וציפורים ונהרות. יום אחד עלינו על קאנו שהוביל אותנו בנהר. היינו שם עם קבוצה של אנשים, ופתאום מישהו צעק, 'היי, תראו איזה פרח יפה'. השייט שלנו לקח אותנו לכיוון הפרח, הוא התקרב לגדה ואני שלחתי יד ראשונה וקמתי לקטוף את הפרח, שהיה בתוך הצמחייה. פתאום עט עלי קן של צרעות שעקצו אותי בטירוף, מהראש ועד כפות הרגליים. ייסורי תופת. בית החולים הכי קרוב אלינו היה במרחק חמש שעות של שיט בנהר (אין שם כבישים או דרכים, רק נהרות). היו איתנו בקבוצה המאורגנת מישראל עוד שני רופאים והם טיפלו בי עם כדורים נגד העקיצות האלו. סבלתי נואשות, זה נמשך ימים".
נו, וזה לא היה סימן שכדאי להישאר בבית ולנוח? להפסיק עם הטירוף הזה של הטיולים בחו"ל כל שני וחמישי?
"תגיד, השתגעת?"
לא ברור מי כאן השתגע, אבל אולי באמת כדאי שתכירו אותן תחילה. האחות הגדולה היא נעמי שור. בת 88 מקיבוץ רבדים ליד גדרה, אחת כזו שעדיין הולכת יחפה בשבילי המשק. אביבה אחותה, הצעירה ממנה בשש שנים, מתגוררת בכרכור ומטפלת מדי בוקר בעצי הזית שבמשק הגדול שלה במושבה. יש מי שמכנה אותן האחיות "שוסטר" (אחיות ביידיש) והן כבר היו, יחד ולחוד, בעשרות ארצות בחו"ל. שדדו אותן, עקצו אותן בכל הגוף, פילים איימו לדרוס אותן, הן היו בטוחות שבעוד רגע חוטפים אותן והן כמובן הלכו לאיבוד בכל היעדים הכי אקזוטיים על הגלובוס. אבל כל התלאות האלה בכלל לא גורמות להן לרצות לנוח, ושמישהו רק ינסה לעצור אותן.
נעמי, שהיתה כמעט כל חייה הבוגרים הלולנית של קיבוץ רבדים, אומרת שהשיגעון הזה לנסוע לחו"ל התחיל אצלה לפני חמישים שנה בערך, בימים שהקיבוץ עוד היה שיתופי ושטיול לחו"ל דרש כינוס של ועדה מיוחדת, שתעניק אישור מיוחד. "זה היה ב־1964", היא משחזרת, "לא היה אפשר לנסוע כך סתם לחו"ל, אפילו אם היה מדובר בכסף שהחבר עצמו הביא מהבית. אבא של גדליה, בעלי, נתן לנו מתנה ורצינו לנסוע יחד לחודש באונייה לאירופה. הקיבוץ לא אישר לנו. אז נלחמתי בו. בסוף עשו איתי הסכם: תיסעו ובתמורה אחרי שאני חוזרת אני הולכת מהלול להיות האקונומית (אחראית על המטבח) של הקיבוץ. הסכמתי, והפלגנו לאיטליה ולצרפת ולאנגליה ולמקומות נוספים באוניית השלום".
שש שנים מאוחר יותר הצליחה הלולנית החרוצה לסדר לעצמה נסיעת עבודה לשלושה חודשי השתלמות מקצועית בארה"ב ואחרי זה שנים ארוכות רק רקמה חלומות על חו"ל. כל זה השתנה ב־1992: "די, הייתי חייבת לנסוע לחו"ל והחלום שלי היה להגיע להודו. כשהייתי ילדה לא הייתי אוכלת כלום, אז אמא שלי היתה אומרת לי, 'תראי את הילדים הרעבים בהודו, תתחילי לאכול'. החלטתי שאני חייבת לטוס ולראות את הילדים האלו ובכלל את הארץ המדהימה שלהם".
סבתא נעמי, אז בת 66, פנתה לכל מיני חברות שמארגנות טיולים מאורגנים לקבוצות, וכבר אז היה מי שנאנח ורמז לה שאולי היא מבוגרת מדי. אבל במקום להתייאש היא הפכה לנחושה אפילו עוד יותר. "הייתי צריכה לעבור בעיקר את הקיבוץ. גדליה לא אהב כל כך את הנסיעות האלו שלי ולא רצה להצטרף, ואני באתי שוב לוועדה בקיבוץ וביקשתי לטוס לטיול בחו"ל. אני חושבת שהוועדה התכנסה לפחות ארבע פעמים כדי לבדוק את הבקשה שלי ולא לגמרי אישרו לי את זה, אבל אני החלטתי לטוס להודו, לא משנה מה".
טיול משותף ראשון: לסין
נעמי לא המתינה לאישור המוחלט והסופי של הוועדה. היא לקחה איתה את צילה משפטן, האחות השכירה של הקיבוץ, תרמיל קטן ושק שינה ויצאה למסע המופלא הראשון שלה - טיול מאורגן להודו שנקרא "טיול בראש צעיר". "היה מדהים. ישנתי בשק שינה בכל מיני גסט־האוסים כאלו בכפרים נידחים, תפסתי אוטובוסים ממקום למקום וכשהיה יותר מדי צפוף ולא נוח, פשוט עליתי והתיישבתי על הגג של האוטובוס. ראיתי גם את הילדים הרעבים, עד היום אני לא אכלנית גדולה ואני לא אוהבת אורז, אז לא היה לי שם יותר מדי מה לאכול. קניתי קלמנטינות ושטפתי אותן בסינטבון כדי שלא אחטוף חלילה איזה משהו".
כשאני שואל את נעמי מה היה כשחזרה לשבילי המשק ואיך בקיבוץ יכלו לשאת את החרפה הזאת, היא מתגלגלת מצחוק. "עשו לי נו, נו, נו. נו, אז עשו. תאמין לי, אחרי שנה כבר נסעתי שוב ואחרי זה שוב ושוב. הם נואשו ממני".
נעמי במנהרה בווייטנאם. "לא אוכלת כלום"
אנחנו נפגשים בביתה הצנוע והחם של נעמי בקיבוץ. כשאני מבקש מהן לספר לי על הנסיעה המשותפת הראשונה שלהן לחו"ל ב־1993, העיניים שלהן נוצצות. "אהה, טסנו לסין", מספרת אביבה. "אז רק התחילו הטיולים המאורגנים לסין. טסנו עם קבוצה מאורגנת, כמובן היינו המבוגרות שבחבורה, אבל למי זה הפריע? רגע, יש משהו שאנחנו לא יכולות לעשות?
"הגענו לבייג'ין וראינו איזה גודל ואיזה יופי יש לעיר הזאת וכמה אלפי זוגות אופניים, וטיילנו המון ברגל והיה לנו מדהים יחד. אפילו הלכנו לאיבוד ולא היה לנו מושג איך לחזור למלון שלנו. לא לקחנו כרטיס ביקור של המלון ויצאנו לטייל לבד. אמרתי, לא נורא, יש לי קופסת גפרורים של המלון, לפי זה נשאל ונחזור. אחרי יום שלם של טיול מהנה, שאלנו אנשים בעיר הסואנת הזאת והם אמרו לנו שזאת קופסת גפרורים של מלון אחר בכלל, שמרוחק 400 ק"מ מהעיר. בסוף הסתדרנו, עובדה שאנחנו כאן", היא אומרת ושתיהן צוחקות.
"אנחנו מסתדרות נהדר זו עם זו. גם אם יוצא לנו לריב, אנחנו מייד משלימות. הבעיה היחידה עם נעמי זה שהיא לא אוכלת כלום ולא אוהבת מסעדות". נעמי מזדעקת מייד: "לא נכון, אכלתי שם הרבה טופו, טופו". אביבה לא נשארת חייבת: "זה סיפור לא נורמלי לשבת איתה במסעדה. היא רגילה לחדר אוכל של הקיבוץ. בום וגמרנו. לקחת מנה, לאכול בתוך כמה דקות ולחזור לעבוד.
"יום אחד ישבנו במסעדה, אני חושבת שזה היה באחת הנסיעות שלנו לפראג ונעמי כמעט יצאה מדעתה. עד שבא מלצר, ועד שהוא לוקח את ההזמנה ועד שהאוכל מגיע ועד שמשלמים. הטריפה אותי כבר. בסוף אמרתי לה, די, נעמי, בואי נעשה משחק, כמו שעושים עם ילדים שלא ישגעו את השכל. הסתכלנו על העוברים ושבים ברחוב וסיפרנו מי נראה לנו תייר ומי מקומי".
נעמי אומרת שהנסיעה לסין רק עשתה להן תיאבון. לא חלילה לאוכל משובח, אלא לנופים והרים וערים ונהרות.
היעד הבא, כבר ב־1994, היה מרוקו. בקיבוץ כבר התייאשו מהסוררת ואפילו לוועדה המסדרת כבר לא הזעיקו אותה. לטיול הצטרפו אביבה והאחות השכירה צילה והופ, השלוש התעופפו להן ל־23 ימים במרוקו. נסעו בקבוצה מאורגנת, קיבלו תעודת מעבר עם שמות מרוקאיים טיפוסיים, כי באותם ימים לא היה אפשר להיכנס למרוקו עם דרכון ישראלי, ונחתו ביעד החדש והמאתגר שלהן.
גם במרוקו הצליחו שתי האחיות ללכת לאיבוד, רק שתיהן, בתוך יער באמצע הלילה, אבל בבוקר הן הגיעו לכפר שאליו ניסו להגיע, "נפלנו שם על חתונה מקומית - מבשלים יחד קוסקוס וכבש, כל אחד מביא מתנה ומכריזים עליה, אז גם אנחנו השתתפנו. בישלנו והבאנו לחתן ולכלה מטפחת יפה והיה שמח", הן מספרות. בלילה ישנו עם כל הקבוצה באיזה חדר צפוף בכפר. נעמי הרגישה מחנק ועלתה לישון עם עוד כמה מחברי הקבוצה על הגג בשק שינה. באמצע הלילה אביבה נתקפה כאבי ראש עזים.
"לא היה שם חשמל וכלום. ידעתי שנעמי מחזיקה אצלה את ערכת הכדורים. גיששתי את דרכי במדרגות לגג, לא היה מעקה וכמעט נפלתי שם. כשהגעתי לגג כולם היו מכורבלים בשקי שינה ולא ראיתי איפה נעמי. אז התחלתי לבעוט ברגליים של כולם וקראתי 'נעמי, נעמי', עד שבסוף היא התעוררה וגאלה אותי מהסיוט הזה".
"הבית שלנו היה בכלל רפת"
איך הפכו שתי האחיות למטיילות מקצועיות שרק מחפשות יעדים חדשים ומאתגרים? התשובה כנראה טמונה בסיפורן המשפחתי. אביהן, שלמה שמעוני, הגיע לארץ מפולין ב־1920. הוא היה אז צעיר בן 23, ואחרי נדודים קצרים היה ממקימי המושבה כרכור. ב־1926 הוא טס לפולין, שם חיפש כלה ושידכו לו את פנינה, שהיתה חברה של אחותו ושאותה הכיר עוד בנעוריהם בגליציה.
פנינה ושלמה, יחד עם קבוצה קטנה של מייסדים, התחילו לבנות את הבתים הראשונים של המושבה. לצד כל בית שבנו, הם בנו גם רפת. בהתחלה, מכיוון שלא היו מספיק בתים לכולם, הוחלט שבכל בית יגורו שתי משפחות, ושאחת מהן תעזוב כשייבנה עבורה משכן קבע.
"אמא לא אהבה את העניין הזה והחליטה שעדיף לנו לגור לבד וברפת", מספרת נעמי. "כך שאני נולדתי לבית שהיה בכלל רפת. היתה פרה לידי, וכך גדלתי בשנה הראשונה לחיי. שירותים כמובן לא היו בבית, ואלו היו התנאים שלנו".
אחרי שהתמקמו בבית משלהם נולדה גם אביבה ואחריה נולד אחיהם הצעיר שמעון (74). הן מספרות שאביהן היה איש ציבור בולט במושבה והאם ניהלה בגאון וביד רמה את המשק המשפחתי, שבו היו פרות, לולים, חלקות ירק, פרדס ופלחה.
"לא ראינו את אמא ישנה אף פעם", נזכרת אביבה. "לא בצהריים, לא בלילה. אשת עבודה חרוצה מאוד. היתה לנו ילדות מאושרת, בלי כבישים, כמעט על אי בודד, גדלנו כמו עשב. מי היה לו זמן בשבילנו? אולי משם צברנו את העניין הזה שאנחנו לא מפונקות, יכולות לישון בכל מקום, בכל מצב, לא צריכות שירותים צמודים ומלונות פאר".
בגיל 15 נעמי עזבה את הבית והלכה ללמוד בבית הספר החקלאי עיינות ואחרי זה הצטרפה לשורות הפלמ"ח ונלחמה במלחמת העצמאות. היא ובעלה גדליה היו ממקימי קיבוץ רבדים, הממוקם מדרום־מזרח לגדרה. גדליה היה כל חייו המוסכניק של הקיבוץ ובהתחלה הם גרו באוהל קטן. בהמשך השתדרגו לצריף משותף עם משפחה נוספת ורק מאוחר יותר קיבלו בית קטן בקיבוץ. יש להם שלושה ילדים. סמדר (64), חובב (62) וכרמית (56), שמהם יש לה שמונה נכדים ושני נינים.
אביבה עזבה את כרכור רק כשהלכה לצבא, וכשהיתה סמלת בגדוד של גבעתי פגשה את יחזקאל רביד שהיה מ"מ צעיר. השניים התחתנו וקבעו את ביתם ברמת השרון. יחזקאל היה איש צבא ואביבה היתה מורה. לאביבה יש שלושה ילדים: יפתח (53), הדס (51) וגלעד (46), ומהם יש לה שישה נכדים.
האחיות במזחלת שלג באיסלנד. "מה פתאום לנוח?"
"משנת 1995 איפשרו כבר בקיבוץ לחברים לטוס לחו"ל, כמובן כל אחד על חשבונו", מספרת נעמי על המשך דרכה כטיילת מקצועית. "גדליה לא אהב את הנסיעות שלי לארצות רחוקות והצטרף אלי לארצות הקרובות אלינו", היא מספרת.
לפני 12 שנה נפטר גדליה. אביבה חזרה לבית הוריה בכרכור יחד עם יחזקאל בשנת 1993, ובשנת 1998 הוא נפטר. "אבל אנחנו לא יודעות מה זה לשבת בבית ולדעוך ולא לעשות כלום ולרחם על עצמנו", אומרת אביבה. "יש לשתינו קשר מאוד קרוב וחם. כל יום אנחנו מדברות באחת בלילה ואומרות אחת לשנייה לילה טוב. התאהבנו בטיולים הנהדרים האלו לחו"ל, אנחנו לא מחפשות בתי מלון יוקרתיים אלא דווקא טיולים במקומות אקזוטיים, אתגריים, עם כפרים נידחים ותרבות שונה ואנשים שונים ומגוונים".
הילדים תומכים בכל הנסיעות האלו? לא מבקשים שתישארו כאן ודי? הנכדים לא רוצים להצטרף?
"הילדים תומכים ומעודדים ומפרגנים לנו", עונה נעמי. "אנחנו לא מפחדות מהגיל ושיהיה לנו קשה והם זורמים איתנו. הנכדים באמת כבר רוצים להצטרף, וזה גם כבר קרה כמה פעמים. אנחנו מאוד קשורות לילדים ולנכדים ולנינים ונפגשות איתם לא מעט. יש זמן לכל דבר. יש זמן של ארוחות שבת משותפות ושיחות וזמנים שאנחנו הכי סבתות בעולם ויש זמן לא מבוטל שאנחנו מתעופפות מכאן לעשות חיים משוגעים במקומות הכי שווים בחו"ל".
באקסטרים שלהן
באיסלנד הן נהגו במזחלות שלג, באינדונזיה הן עשו רפטינג, בווייטנאם היו במנהרות תת־קרקעיות, אבל אחת מחוויות האקסטרים הקשות ביותר שלהן היתה בסרילנקה. "היינו כרגיל בקבוצה והיו לנו כמה שעות של חופש מהטיול המאורגן, אז יצאנו לרחוב וקנינו מזכרות", משחזרת נעמי. "פגש אותנו שם בחור מקומי והציע לנו להגיע לכפר סמוך, ושהוא ייקח אותנו בדרך קיצור. לקח אותנו לשם, הסתובבנו וכשרצינו לחזור הוא הציע לקחת אותנו בשיט חזרה. עלינו על סירה מקרטעת, כמעט עפנו למים, ואנחנו שטים ושטים ושטים ולא מגיעים למלון. חשבנו שזהו, חטפו אותנו ולא נחזור יותר לקבוצה ולישראל ובכלל.
"אחרי שעות של שיט, הגענו לסוף הנהר, חנינו ואמרנו יאללה, ניתן להם כמה גרושים. שמנו 200 רופי, הוא רצה 2,000. הסתכלנו זו על זו, והחלטנו שאנחנו יוצאות למבצע היחלצות נועז. שמנו על האדמה את ה־200 רופי וכמו שאתה רואה אותנו פתחנו בריצה אדירה וברחנו מהם כמו מטורפות. עוד לא הספקנו להחזיר את הנשימה והופ, לא תאמין. עדר פילים אמיתי וחי ובועט שועט לכיוון שלנו. פחד אלוהים זה לא מילה. היינו בטוחות שזהו. הלך עלינו. שהפילים האלו ידרסו אותנו למוות. ברחנו כל עוד נפשנו הצידה מהם והצלחנו להתחמק מהם", מתארת נעמי, חסרת נשימה, את רגעי האימה.
אבל אלה לא היו רגעי האקסטרים היחידים שלהן. בארגנטינה, בעיר הבירה בואנוס איירס אביבה חוותה שוד: "ישבתי על המדרגות של המלון ברחוב הראשי ומישהו בא ושדד אותי! לקח לי את התיק ואת כל עולמי - פספורט, כסף, כרטיס אשראי, תכשיטים, טלפון.
"איזה סיפור זה היה. רצתי למשטרה המקומית והצטלמתי ברחוב לתמונת פספורט ושלחו אותי לשגרירות ועוד רגע היתה כבר צריכה להיות הטיסה שלנו ואני אבודה לגמרי. רגע לפני שפיספסתי את הטיסה הגיע טלפון מהמלון לשגרירות. מצאו את התיק שלי. למזלי עשיתי סנדוויץ' במלון עם שקית של המלון ומישהו מצא ברחוב את התיק והביא למלון. אז כסף לא היה, אבל כל הדברים האחרים נמצאו".
האחיות והאלבומים. לא מפונקות // צילום: מאיה באומל בירגר
בפראג, נעמי לבדה איבדה את המלון: "הלכתי לטייל בעיר וכשחזרתי זכרתי שאנחנו בקומה השלישית. עליתי ודפקתי על הדלת וקראתי 'אביבה, אביבה'. אף אחד לא ענה לי. לא הבנתי מה קורה לה. ירדתי לקבלה ואמרתי שיש בעיה. אמרו לי - נכון, את לא במלון שלך..."
אבל כל החוויות האלה לא גרמו להן להצטנף בביתן עם התה והלימון והספרים הישנים, להפך - הן היו לבד ויחד בדרום אפריקה, בבורמה, באוזבקיסטן, שוב בהודו, בדרך המשי (סין), בפפואה גינאה החדשה, בתוניסיה, בפורטוגל, בווייטנאם, בקמבודיה, בבולגריה, באינדונזיה, בסינגפור, ביפן, באיסלנד, בניו זילנד, באוסטרליה, ביוון, בקוריאה, ברוסיה, בבהוטן, בפרו, במלטה, באירלנד, באיים הקנריים, באיי הפסחא, בפולינזיה הצרפתית, בארגנטינה, בברזיל, בצ'ילה, בליטא, בלטביה, באסטוניה ומהטיול האחרון שעשו מבייג'ין למוסקבה דרך מונגוליה וסיביר חזרו לפני כחודשיים. ואם שכחנו מדינה או שתיים או יותר, אנא קבלו התנצלות כנה, כי הן באמת כבר לא זוכרות מתי ואיפה היו וכמה דרכונים הספיקו לקרוע, למרות שהן הכי צלולות שאפשר להעלות על הדעת.
הן כמעט תמיד הכי מבוגרות ובפער גיל לא מבוטל משאר הקבוצה. "אין להם שום בעיה איתנו. להפך, לא מעט מהחברים שלי באו מהטיולים האלו", מספרת אביבה. "יש כאלו שכבר פגשנו שלוש פעמים. אנחנו לא מפונקות. באחד הטיולים שלי, כשהייתי במאלי שבאפריקה, לא היו לנו שירותים בחדר בבית ההארחה שהיינו בו. מה לעשות, היינו צריכים לעשות שירותים בשדה. לי לא היתה שום בעיה עם זה, אבל היתה שם צעירה קוטרית בת שלושים ומשהו שלא הפסיקה להתלונן על זה".
בעיה נוספת שהן נתקלות היא בעניין הביטוח: "יש פעמים שאנחנו אומרות לסוכן לאן אנחנו רוצות לנסוע והוא בכלל לא מכיר מקום כזה. זה קרה לנו למשל כשנסענו לבהוטן", אומרת אביבה.
כשאני שואל אותן מאיפה הכסף לכל עשרות הטיולים הללו, לפעמים שלוש פעמים בשנה, פוערת עלי אביבה עיניים רוגזות. "אני לא אוהבת את השאלה הזאת. יש לי פנסיות שונות, יש לי מאיפה לקחת והכל כסף שלי". ואילו נעמי עונה: "ההורים של גדליה השאירו ירושה ומשם אני מטיילת".
אתן לא מרגישות שהגיע הזמן להירגע קצת ופשוט לנוח בבית?
"מה פתאום לנוח. יש לנו תוכנית חומש", מצהירה נעמי ועיניה זורחות. "אני רוצה נורא להיות בתימן, אבל אי אפשר כי אין לי דרכון זר, ולחזור להודו שוב, ולא בגלל שהייתי שם מסטולית, שלא תחשוב חלילה, ולחזור שוב לקאזאן (בירת רפובליקת טטרסטן ואחת הערים הגדולות ברוסיה; ע"נ) ולריגה, שהן הערים הכי יפות שהיינו בהן מכל הטיולים הרבים שעשינו".
אולי בכלל תצטרפו לתוכנית "המירוץ למיליון", שאלתי אותן ולא ידעתי למה אני נכנס.
"איזה מטומטמים אלה שם", הן עונות, "לא יודעים לנווט, לא מוצאים מסגד מואר ואפילו בירושלים הם לא מתמצאים. רגע, אנחנו אף פעם לא פתחנו מפה, בקושי מחשב יש לנו בבית. מה הבעיה לשאול מישהו ברחוב איך מגיעים ולאן?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו