בפעם הראשונה שרוני דלומי ראתה את הפסטיגל מקרוב, היא היתה בקושי בכיתה ב'. "יום אחד הם הופיעו בבאר שבע, ובשבילנו זה היה 'וואו, הפסטיגל מגיע'. אז הלכתי לשם לבד עם חברה, למרות שהיינו מאוד קטנות, ובאיזשהו שלב תפסו לנו את המקום ופשוט התחלנו לבכות. פיספסנו את כל ההצגה בגלל זה".
עכשיו דלומי בת 23, ואף אחד כבר לא יתפוס לה את המקום בפסטיגל. השבוע, כמיטב מסורת חנוכה, היא דופקת ארבע הופעות מדי יום כחלק מהקאסט של "משחקי הפסטיגל", ונהנית מכל רגע. "אני מתה על זה, האינטנסיביות עושה לי מאוד טוב ואני דווקא מפחדת מהיום שאחרי - שיהיה לי פתאום זמן פנוי".
להיות כוכב נוער במהלך החנוכה זו סוג של משימה על־אנושית. ככל שדצמבר מתקרב, כך גם מתמלא להם היומן. זה מתחיל בטיפטופים קטנים - הקלטות של השירים באולפן או חזרות ריקוד על הכוריאוגרפיה וקטעי המשחק, עד שזה מתכווץ לכדי שבוע וחצי של חזרות אינטנסיביות מהבוקר עד הלילה על המופע כולו. אחר כך עושים פרזנטציה מול קהל, מתקנים ומהדקים את המופע עד שהוא עולה על הבמות ברחבי הארץ - בהתחלה שתי הופעות ביום, ובתקופה השיא מגיעה ההפקה לארבע הופעות בכל יום.
"כרגע הדבר היחיד שאני מצליחה לשלב במקביל זה את הריצות שלי", היא מספרת לי בהתלהבות בשעת בוקר מוקדמת בבית קפה תל־אביבי, רגע לפני עוד פסטיגל. "מדי יום אני מתעוררת בחמש וחצי־שש ויוצאת לרוץ בפארק הירקון. כבר איזה שנתיים־שלוש אני עושה את זה כמעט כל יום. בזמן האחרון התחלתי לשלב אימוני כושר וכוח. אני רצה כל בוקר 7.5 קילומטר, ולאחרונה חשבתי להשתתף במרתון, אז כבר עליתי לתשעה. בשבילי זה ממש לנפש, כמו מדיטציה, אני יכולה לצאת בוכה ולחזור רגועה ממש".
דלומי היא ההגדרה המדויקת למושג "הבת של השכן". הבחורה היפה והמוצלחת שאיכשהו, לפחות כלפי חוץ, נדמה כאילו הכל הולך לה בחיים. היא עובדת, לומדת, מרוויחה טוב, יוצאת עם רופא לעתיד, לא שותה, לא מעשנת, וכמובן, מגדלת תלתלים לתפארת.
פסטיגל 2014 ספג השנה השראה עצומה מהטרילוגיה הפופולרית של "משחקי הרעב", ואף זכה לשם "משחקי הפסטיגל". שיר הסלפי שעשה כל כך הרבה באזז הוא בסך הכל אתנחתא קלה בחלק השני של המופע, שמתבסס על עלילה מבולבלת שלא בהכרח מובנת לכל מי שלא מכיר את הסרט המדובר.
"אני לא יודעת עד כמה ילדים מכירים את הסרט, בטח בקרב אלה שמתחת לגיל 10 כי זה סרט קשה, ובאמת העלילה הפעם נורא בנויה על 'משחקי הרעב'. אבל דיברנו על זה בקאסט והרגשנו שככל שההצגה רצה אז גם העלילה מתהדקת יותר, ואז זה גם עובר בצורה יותר ברורה לקהל".
פעם הקונספט של הפסטיגל היה תחרות שירי ילדים. בחלקו מהמופע אפילו היו "ילדי פסטיגל" ששרו בעצמם את השירים. זה לא חסר היום לדעתך?
"נכון, לפני תשע שנים הייתי ב'שיר נולד' כילדה אלמונית, ואיתי היו שם עוד ילדים שאחר כך התפרסמו כמו עומר אדם וחן אהרוני. נראה לי שזאת לא היתה החלטה עקרונית לוותר על הילדים במופע, אלא שזה קשור לדברים שהונחתו מלמעלה מבחינת חוקים וכאלה; אבל אין ספק שילדים נותנים עוד נופך, וזה גם מאפשר לילדים בקהל להתחבר".
בפסטיגל. "אני צריכה להתעסק עם כסף וחוזים, יש לי חיים של מבוגר" // צילום: רפי דלויה
מאז שניצחה לפני יותר מחמש שנים בעונה השביעית של "כוכב נולד", על אפם וחמתם של השופטים שלא התרשמו ממנה, התבגרה דלומי בצורה משמעותית. היא עברה לגור בתל אביב, הפכה לוורקוהולית מושבעת, ונאלצה להתמודד עם דילמות ורגשות שלא הכירה.
מה גילית על עצמך בשנים האחרונות?
"הייתי צריכה לעשות בחירות מאוד־מאוד חשובות וגדולות בגיל מאוד צעיר, כשאתה עוד לא תמיד יודע מה נכון בשבילך. זה דרש ממני להסתכל פנימה ולדעת מה אני רוצה, ולפעמים זה מפחיד. אני צריכה להתעסק עם כסף וחוזים. יש לי חיים של מבוגר.
"אני מאוד חזקה, כשאני רוצה משהו אני יודעת ללחוץ כדי שהוא יקרה. ללכת וללמוד, לעשות ולהתקשר, ולברר איזה אודישנים יש, לדבר עם המנהלת ולתפעל את זה כל הזמן. בעולם הזה צריך לשים את עצמך במרכז, ועם הזמן למדתי איך לעשות את זה בלי לדרוך על אף אחד בדרך. לשים את החלומות שלי במקום הראשון ולהילחם עליהם, להילחם עליהם ממש, ולרתום את כל הסביבה שלי לזה.
"לפעמים זה יוצר אצלי רגשות אשמה ועושה לי מורכבויות בפנים, אבל אני עושה עם עצמי תהליך כדי להתגבר על זה. כשאני לא רואה את המשפחה חודש וחצי בגלל העבודה זה לשים את עצמך לפני אנשים שאתה אוהב, ואלה דברים שפעם היה לי יותר קשה לעשות. פעם רגשות האשמה אצלי היו משתלטים עלי.
"בימים שקשה לי זה בא לידי ביטוי בלילה, אני נוטה יותר להישבר בשעות הערב. לפעמים יש את ההתנגשויות הפנימיות, הרבה פעמים זה קשור לכך שאני לא רוצה לאכזב אחרים. היו לי תקופות עם התקפי חרדה וזה מאוד הבהיל אותי. לרוב זה קשור אצלי למוסר כי גבולות המוסר שאני מגדירה לעצמי מצומצמים, ויש לי תסביכים של רגשות שליליים.
"לפעמים אני כועסת על אמא שלי, ואז אני כועסת על עצמי שאני כועסת עליה. זה לא בסדר, לא תקין ולא אמור להיות ככה. אני צריכה לדעת שזה בסדר לכעוס מדי פעם על אמא והיא צריכה לכעוס עלי.
"ההתנהלות שלי עם כעס לא טובה באופן כללי, מאוד קשה לי כשכועסים עלי, זה בא לי רע. כשזה קורה זה נורא מלחיץ אותי. אבל זה שזה מקצוע שבו צריך להיות חשוף לא אומר שאתה צריך להוציא הכל. יש אזורים בחיים שלי שלא הכל בהם אור והצלחה".
נולדה כוכבת
אם יש דבר שמדליק את דלומי די מהר, ואפילו מכעיס אותה, זה אותו דיון נדוש ומאוס על תדמית החמודה שהיא סוחבת איתה עוד מימי "כוכב נולד". "אני לא חיה לפי הגדרות, אני לא חיה לפי תדמיות ואני לא חיה לפי משבצות. אני זו אני. ואני לא רק חמודה, כל כך לא רק חמודה", היא מכריזה בטון רציני ומכה על השולחן.
"תמיד בראיונות מגיעים לסוף ואז שואלים אותי 'אז איפה בחיים את לא רק חמודה?' או 'את מנסה להוכיח שאת לא חמודה?' זה תמיד מרגיש לי שאני צריכה להוכיח למישהו שאני לא רק חמודה. אני לא מנסה לברוח מהטייפקאסט הזה, להפך. אם נראה לכם שאני חמודה זה מדהים ומעולה, אבל ברור שאני לא רק כזו כי החיים מורכבים".
נראה שאת ממש שונאת את המילה חמודה.
"לא שונאת, אבל בהחלט המילה חמודה קיבלה אצלי איזו קונוטציה בעייתית. כאילו זה אמור להיות טוב כשמגדירים אותך בתור החמודה, אבל באמת שאני לא מתייחסת לעצמי כאחת כזאת".
היא גדלה ביישוב היוקרתי עומר שליד באר שבע, וכבר מילדות נמשכה לשירה ולריקוד. "הייתי שמה שיר ומתחילה לרקוד בסלון. יש קלטות שממש רואים אותי באמצע הגן פשוט עומדת ורוקדת, כשכל הילדים האחרים משחקים מסביב".
כמו כל הדור שלה, גם היא גדלה על ההילה של "כוכב נולד". בבת המצווה נעמדה מול האורחים ושרה את "ים של דמעות" בגירסה של נינט. "הייתי מקליטה את התוכנית ואז עושה rewind ומנסה לשיר עם המתמודדים, אבל פחדתי לחשוב על עצמי בתוך המסגרת הזאת, כי זה נראה נורא גדול ומפוצץ ומשנה גורלות. חשבתי שאני צריכה דרך ארוכה יותר ויציבה יותר. היום המצב שונה, וגם מי שלא מגיע לגמר יכול להצליח, אבל אז לא היו לי חומרים, לא יכולתי למנף את זה, הייתי רק בת 17".
מה היה הכי קשה לך?
"בשנה שאחרי הזכייה כשאנשים ברחוב אמרו לי 'איפה את?' מה זה? רק לפני חודשיים הייתי אצלכם על המסך. אם אתה לא עושה משהו חודשיים, חושבים שנעלמת. טדי הפקות מאוד עזרו בתקופה ההיא, וידעו להגיד לי: 'תמיד חושבים שאנשים נעלמו ואז הם עושים צעד אחד וכולם נזכרים. אסור להתנהל מלחץ, תעשי משהו רק כשתהיי שלמה עם זה'. וזאת מחשבה שממש מובילה אותי עד היום".
ועדיין מאז את כל הזמן עובדת ויוצרת.
"נכון, אין ספק שאני עדיין בלחץ. אבל לפחות את הבחירות שלי אני לא עושה מתוך הלחץ הזה. זאת עבודה מהבוקר עד הלילה, אני חיה ונושמת את זה, וכל צעד שאני עושה מחושב כמו בשחמט. כשהייתי קטנה אחי לימד אותי שחמט והסביר לי שאין מהלך שעושים סתם בלי סיבה; וזה אותו דבר בחיים שלי - אני לא עושה אף מהלך סתם".
לורד. "אנחנו נראות אותו דבר. היא אמיצה, נועזת וחשדנית" // צילום: אי.פי
למרות שכבר נבחרה פעמיים לזמרת השנה (בשנת תש"ע ברשת ג', וכעבור שנה בגלגלצ), דלומי עדיין מנסה לחפש את סגנונה המוסיקלי. כאחת שגדלה על MTV ובריטני ספירס, חווה אלברשטיין ויהודית רביץ, היהודים ובוב מארלי, דלומי נהנית מהאפשרות לדלג בין הסגנונות השונים בלי להרגיש מפוזרת.
אלבומה הראשון שיצא ב־2010, "קצת אחרת", הושפע כולו מהמוסיקה הלטינית; ואילו האלבום "תחזיקו" ששיחררה בשנה שעברה והורכב רובו משירים שכתבה בעצמה, נטה יותר לכיוון פופ־רוק עם השפעות של סוזן וגה וקייט בוש. "עכשיו פתאום בא לי משהו אחר", היא מודה, "אני מקשיבה לדודו טסה, מוקי, ביונסה, רואה הרבה יותר הופעות חיות, וזה מוציא ממני משהו חדש".
בטח נתקלת כבר בהשוואה ללורד, הזמרת בת ה־18 מניו זילנד שנחשבת לקול של הדור שלך.
"כן, אבל זה בעיקר בגלל שאנחנו נראות אותו דבר. עשיתי קאבר ללהיט שלה ואני מאוד אוהבת את החומרים שאני מכירה. היא אמיצה ונועזת וחדשנית. היא כותבת ויוצרת, ולא עושה את הדברים הרגילים".
אין לי יכולת להתמודד עם זמן פנוי
השנה הספיקה להשתתף בצילומי העונה החדשה של "גאליס" ויש לה גם חלק במופע הבימתי של הסידרה, לעבוד על הפסטיגל, לגלם את ליזל בהפקת המחזמר "צלילי המוזיקה" של האופרה הישראלית, לדבב את דורותי בסרט המצויר "בחזרה לארץ עוץ", לעבוד על אלבום שלישי ולקיים הופעות משלה בזאפה.
"כאילו עכשיו עולם הילדים חווה אותי יותר, אבל חשוב לי לאזן את זה. אז הראש שלי עובד כל הזמן ובגלל זה אני חולמת חלומות מטורפים בלילה. אם משהו יכול לקדם אותי, תמיד אראה אותו כמשהו טוב וחיובי".
אבל מה קורה כשזה מתנגש. אם למשל יציעו לך קלטת סטייל יובל המבולבל?
"זה לא החלום שלי, ומה שלא קשור לחלום שלי לא אעשה. אם משהו לא מתחבר עם מי שאני, לא אעשה אותו. היו תפקידים ופרסומות שסירבתי להם, כי מה שלא מקדם אותי באור שאני רוצה - לא יהיה. סביר להניח שעוד חמש שנים לא אשחק בסידרת נוער. הגיל שלי כבר מזמין אליו דברים אחרים".
ב־2012 שיחקה בדרמת הנוער "אופוריה", סידרה פרובוקטיבית על נערים בני 17 בעולם של מין, סמים ואלכוהול, בתפקיד שחייב אותה להסתובב חצי עירומה במשך עונה שלמה. "יכולתי לחקור את עצמי במקומות שלא הייתי קודם - הדמות שגילמתי חתכה את עצמה, היה לה קטע של הרס עצמי, סמים ואלכוהול, שזה רחוק ממני לחלוטין. זה היה הכי דאון והכי דארק שיש, אבל כשאני משחקת אז אני נכנסת לזה באמת.
"היתה לי שם סצנת אונס וממש הרגשתי שאונסים אותי, נכנסתי לזה מכל הלב. בסוף עושים קאט וזה נגמר, אבל הדברים האלה נשארים איתך. אחר כך הייתי בשוק מכך שהבנתי שאני יכולה להיות גם רעה וגם בדיכאון כי אם שיחקתי את זה אז זה קיים בי. גם לי יש את הנפילות שלי ואת התהומות שלי.
"אני בן אדם שמאוד נובר בעצמו, לפעמים זה טוב ולפעמים זה רע ובגלל זה קשה לי עם זמן פנוי כי אז אני שואלת את עצמי המון שאלות. פשוט אין לי יכולת להתמודד עם זמן פנוי, אני לא מסוגלת. גם הבילויים שלי מאוד מוגדרים, ותמיד אני יודעת מראש מה קורה איתי. אני חייבת לעבוד על עצמי בעניין הזה. הייתי רוצה ללמוד איך להיות יותר ספונטנית".
מה הדבר הכי ספונטני שעשית בחיים?
"יואו, אין לי תשובה על זה. פעם החלטתי - בהחלטה ממש לא ספונטנית - לעשות דברים ספונטניים, אבל עדיין לא עשיתי כלום".
בקרוב רופא צמוד ומהמם
החודש היא מציינת ארבע שנות זוגיות עם אלון וייסמן, סטודנט בן 28 לרפואה, שאיתו היא מתגוררת בצפון תל אביב. "בקרוב יהיה לי רופא בבית", אומרת דלומי בגאווה. "הוא ראה אותי ברחוב, גילה שאני מוכרת ומופיעה בפסטיגל, ואז דיבר עם אחת מהלולייניות שעבדה שם ושידכה לי אותו. הוא החבר הכי טוב, הבן אדם שאני רוצה להיות איתו כשלא טוב לי. הוא מהמם ומדהים, אני הכי מאוהבת. אני מלווה אותו בדרכו, לימודי רפואה זה לא פשוט, והוא מלווה אותי בדרכי.
"אני אוהבת את זה שהוא דעתן, יש לו עמדה בדברים שבהם צריך קול חכם שיעזור לך. הוא הצד שמשקף עבורי דברים שלפעמים לא קל לי לראות, שאומר את האמת גם כשזה לא נעים. אנחנו אוהבים ללכת למסעדות טובות, לדבר על שטויות ולצחוק. עכשיו כשאין לנו יותר מדי זמן להיות יחד, אני מרגישה את זה.
היא בת הזקונים של אבי ויפה דלומי, שהגיעה אחרי ניסיונות ממושכים של כניסה להריון, לכן גם ההפרש הגדול בגיל מאחיה (41) ואחותה (36). "הם חינכו אותי מנקודת מוצא שכל עוד לי טוב, אז להם יהיה טוב. זה קשה כי אם אני חווה כישלון הם לוקחים את זה ללב. הם היו מאוד מעורבים בהתחלה, עד שלמדנו איך לשחרר וכעת אני מנהלת את העולם שלי.
"אמרתי להם 'אני רוצה שתהיו רק אמא ואבא שלי, ואני אדאג לכל השאר'. המשפחה והחברים תמיד רצו לגונן עלי. אבל אני לא צריכה שיגוננו עלי ולא באמת צריכה שישמרו עלי. לפעמים יש דיון על מה טוב בשבילי, אבל בסוף אתה סומך על עצמך. כל מה שאני צריכה מהם זה את החיבוק ולדעת שהם שם.
"אני הכי יוזמת מפגשים, מזמינה את כולם אלי לארוחות שישי. אני אוהבת לבשל, למרות שבדרך כלל זה מסתכם בעוף בתנור. אני אוהבת לנסות דברים חדשים, למשל לאחרונה הכנתי אמפנדאס וקובה".
בקיצור, את כנראה תמיד תישארי הבחורה החמודה ההיא שהכל הולך לה בחיים.
"וואי, חמסה טפו (דופקת שלוש פעמים על השולחן), רק שימשיך כך. בא לי להוציא עוד אלבום ולקבל תפקיד ענק ולהופיע מלא. בא לי הכל. וואי, איזו נוראה אני. אבל כזו אני - רוצה לכבוש את העולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו