בשבוע שעבר ארזו איציק וקייט זיתוני מזוודה גדולה. התארגנו לטיול של שלושה שבועות בארה"ב, ביקור אצל חברים וחתונה של קרוב משפחה. אבל לצד החליפות והבגדים החגיגיים, הם הכניסו למזוודה גם חולצה של "צדק בשבילי" וחוברת זיכרון לבתם לי, שהפיקו לפני הנסיעה. בעוד שלושה שבועות, לפני שיחזרו הביתה, הם יעצרו בצרפת, למשפט בזק שייערך לאריק רוביק וקלוד חיאט, שדרסו והפקירו למוות את לי לפני שלוש שנים, במרכז תל אביב.
המשפט הזה הוא השלב הכמעט אחרון במאבק להביא את הדורסים בפני שופט. מאבק של שלוש שנים, שבהן איציק וקייט לא ממש ישנים בלילות. בסוף החודש, הם מקווים, יוכלו לדעת שהדורסים יקבלו את עונשם, וקייט אולי תוכל להוריד סוף סוף את הצמיד הסגול שעל ידה, שעליו כתוב For Lee.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
החשיפה לא קלה להם. את רוב המאבק של עמותת "צדק בשבילי" ניהל מי שהיה בן זוגה, רועי פלד. ההורים העדיפו להוריד פרופיל. שוב ושוב במשך הראיון פורצת קייט בבכי, לא מצליחה לעצור את הדמעות. מחבקת חזק את הכלב הגדול, קיפוד שמו, הכלב של לי. "הוא הדבר החי היחיד שנשאר לי ממנה", היא אומרת בשקט, והלב יוצא אליה. "כשהיא ורועי הלכו לצער בעלי חיים לאמץ כלב, היא רצתה את הכי מסכן והכי מכוער, כדי לעזור לו. בסוף היא לקחה כלב מעורב וקראה לו קיפוד".
על המדף בסלון הבית המטופח בקיבוץ נווה אור שבעמק בית שאן מונח אלבום תמונות. עשרות עמודים מודפסים מלאים בתמונות של לי, היפהפייה תכולת העיניים. רק השנה הצליח איציק לאסוף את התמונות לאלבום, חיים שלמים שאוגדו בכריכה קשה. הנה לי מחייכת בטיול עם חברות, מחבקת את רועי, רוכבת על אופני הספינינג במכון שבו לימדה בצפון. "לא יכולתי לכתוב כאן כלום", אומר איציק. "אז השארתי רק תמונות".
לי זיתוני ז"ל. "הולכים לבית העלמין ומספרים לה על המשפט שמתקרב"
הפגיעה הקטלנית
ארבעה ילדים הביאו איציק וקייט לעולם. מאיה (41), יניב (38), גלעד (31) ולי, שהיתה צריכה להיות היום בת 28. היא היתה בת 25 כשנפגעה מהג'יפ של אריק וקלוד, שדהר בפראות בצומת הרחובות ויצמן ופנקס בתל אביב. בדיעבד הודו השניים כי בילו לפני כן במועדון ושתו כמויות גדולות של אלכוהול. למרות הפגיעה הקטלנית, הם לא עצרו לטפל בה. במקום זה, נמלטו מהארץ כעבור כמה שעות. בתוך יומיים הם אותרו בצרפת, והחל המאבק להסגרתם, או לפחות להבאתם בפני שופט. עכשיו, שלוש שנים אחרי, איציק וקייט מקווים לסגור מעגל.
"אנחנו מקבלים המון תמיכה בארץ", אומר איציק. "אנחנו רוצים להבטיח שגם הציבור בצרפת ידבר על זה וישמע על זה. אם יהיו כמה שיותר אנשים מחוץ לבית המשפט, המדיה בצרפת תהיה שם. זה לא יהיה נושא משפטי שאפשר לטאטא מתחת לשטיח".
קשה להם לדבר על לילי שלהם בלשון עבר. איציק מספר על ילדה שידעה תמיד לעמוד על שלה. "היא לא היתה חצופה, אבל היא לא ויתרה על דברים. היא מאוד שונה מאיתנו בקטע הזה, אנחנו תמיד מחפשים יותר את הפשרה.
"כשהיא למדה במכללה באריזונה, היה לה קצת קשה להבין את המורֶה בשיעורי המתמטיקה. אז בסוף אחד השיעורים היא ניגשה אליו ואמרה לו, שלא יכול להיות שהיא שואלת שאלה והוא מסביר לה אותה באותן מילים. הוא התאהב בה, למזלה, והיא הוציאה ציונים מעולים.
"פעם היא רבה עם המורָה למחול, שדיברה בצורה מזלזלת לאחת הנערות. הוציאו את לי מהשיעורים, והיא הוחזרה רק אחרי שבועיים, בזכות ישיבת פשרה עם ההנהלה".
הם מספרים על אהבתה של לי לבעלי חיים. "בגיל 14 היא היתה רוקדת באולפן למחול", נזכרת קייט. "באחד הימים היא חזרה הביתה, ככה עם התיק על הגב, ופתאום אני רואה שהתיק זז. שאלתי אותה מה יש לה בתיק, והיא אמרה: 'אל תכעסי, אבל לא יכולתי להשאיר אותה שם', והוציאה חתלתולה קטנטונת. היו לנו פה כלבים בבית, ולא ידענו איך הם יסתדרו יחד, אבל החתולה נשארה. קראנו לה לולי. לפני שנה היא נפטרה, אחרי 13 שנים איתנו.
בצבא שירתה לי כמדריכת ספורט בחיל הים בחיפה, ואחרי השירות נסעה לתאילנד לבדה, אבל נאלצה לקצר את הטיול כי חלתה. היא חזרה לארץ, עבדה, ואחרי פחות משנה טסה שוב לטיול בתאילנד, בווייטנאם ובלאוס, עם בן זוגה דאז, דן.
"כל מה שלילי סיפרה שהיא עברה שם נשמע כמו חוויה שאפשר להיקרע ממנה מצחוק", מחייך איציק. "למשל, שהיא היתה צריכה לחפש בנק באמצע הג'ונגל. היא עלתה על אופנוע עם מישהו, הגיעה לחושה של זקן בלי שיניים, והוא הכניס אותם הביתה ופתח להם את הכספת, שהוחבאה מאחורי ערימת עלים. כמובן בדרך האוטובוס כמעט נסע בלעדיהם עם המזוודות. הדרך שבה היא סיפרה את הדברים - תמיד היה לך על מה לצחוק".
אחרי הצבא עשתה לי קורס חדר כושר וספינינג. לאחר מכן עשתה בארה"ב הסמכה לפילאטיס מכשירים.
"החלום שלה היה להיות פיזיותרפיסטית שמטפלת באנשים שנפגעו, ולהדריך פילאטיס כדי למנוע פגיעות בגוף", מספרת קייט. "בגלל שתנאי הקבלה פה היו גבוהים, היא ניגשה למבחני קבלה במכללה בפיניקס, אריזונה, והתקבלה. היא נסעה לארה"ב עם דן, שגם הוא למד שם, אבל אחרי זמן קצר הם נפרדו. הם היו יחד חמש שנים.
"רק אחרי שלי נהרגה, שמענו שהיא היתה תלמידה מצטיינת. היא אפילו זכתה במלגה ללימודי רפואה, אבל לא הגיעה אליהם".
הקשר עם רועי התחיל כשהיא היתה בביקור בארץ. היא הכירה אותו עוד כששירת בצבא עם אחיה גלעד, בדובדבן. "כשהיא חזרה לארה"ב הם התחילו להתכתב. רועי עבד אז בתפקיד ביטחוני, וכשהגיע לארה"ב הם נפגשו, והאהבה פרחה. יחד הם החליטו לחזור לארץ. היא רצתה לנסות שוב להתקבל למכללה כאן".
איציק: "זה היה קצת שוק, לא הבנו למה היא רוצה לחזור ללמוד פה, כשרועי יכול לבוא איתה לשם. הצענו שהיא תעשה פסיכומטרי בארץ ואז תחליט".
ביולי 2011 עברה לי לגור עם רועי בשכונת פלורנטין בתל אביב, והתקבלה לעבוד בסטודיו לפילאטיס. היא חילקה את זמנה בין הדירה בתל אביב לבית הוריה בקיבוץ, שסמוך אליו עבדה כמדריכת ספינינג, פילאטיס ואירובי. בשעות הפנויות גם מילצרה במסעדה הסמוכה לבית הוריה.
קייט: "היא היתה נוסעת מפה באוטובוס בלילה, ותיכננה לקנות אופניים בתל אביב, כדי להגיע למקומות בקלות. פחדנו שהיא תיסע שם באופניים. היא ורועי החליטו לעבור לגור ברחוב בלוך, לי אמרה שזה אמנם יקר יותר, אבל זה מקום בטוח יותר, ושם היא לא תצטרך אוטובוס כדי להגיע לפסיכומטרי או לעבודה".
היא שוב עוצרת, מוחה את הדמעות. "הם לא הספיקו להיות בדירה הזאת אפילו שבוע. היו על ארגזים, שהעבירו על הטוסטוס של רועי. היא הספיקה לארגן בדירה פינה לפילאטיס ומקום להסתכל על הגשם כשיגיע החורף. ככה היא תיכננה להם המון תוכניות שם".
חבריה של לי מפגינים מול שגרירות צרפת בישראל // צילום: קוקו
הדפיקה בדלת
ביום חמישי בערב, יום לפני התאונה, לי עוד היתה בבית בצפון. איציק לקח אותה לניר דוד להעביר שיעור ספינינג, וקייט אספה אותה משם עם הכלב קיפוד, "ותיק גדול של כביסה נקייה לסוף השבוע", והורידה אותם בתחנה המרכזית בעפולה.
"היא תמיד נסעה עם קיפוד באוטובוס, ברגע שהיה לו מחסום פה נתנו לה להעלות אותו. חיבקתי אותה לפני שהיא עלתה לאוטובוס, נתתי לה נשיקה ואמרתי לה שתתקשר כשהיא מגיעה לתל אביב. קבענו שנבוא אליהם בשבת, כי היתה ערימה של ציוד שרצינו לעזור להם להעביר ברכב. היא באמת התקשרה כשהיא הגיעה הביתה, אמרה שהיא שותה קפה בדירה והכל בסדר".
בבוקר יום שישי, רועי היה בחו"ל. הוא ולי עוד הספיקו לדבר בטלפון לפני שהיא יצאה לסטודיו. איציק וקייט היו בקיבוץ. קייט זוכרת כמעט כל פרט מאותו בוקר, למרות שעיניה הכבויות נראות כאילו העדיפה לשכוח. זוכרת איך ניקתה את הבית, ואיציק היה בשיעור יוגה בקיבוץ סמוך. איך הגיע הטלפון מהסטודיו של דליה, ששאלה אם לי חולה, כי לא באה לעבודה.
"אמרתי לה שתנסה להתקשר אליה, אולי קרה משהו, והיא אמרה שניסתה אבל לי לא עונה. אמרתי שאולי היא חולה, אז אני אנסה להתקשר, ואם אמצא אותה אחזור לדליה. אבל לעבודה היא כבר לא תספיק להגיע.
"אחרי שלוש פעמים שלילי לא ענתה לטלפון, התחלתי לדאוג, אבל זה עדיין היה בגדר מחלה. חשבתי שכשאיציק יגיע הביתה, ניסע לתל אביב לראות מה קורה איתה. אבל עוד לפני שהוא הגיע, היתה דפיקה בדלת. עמד שם שוטר, אישה שאחר כך התברר שהיא עובדת סוציאלית, ומאחוריה האחות של הקיבוץ ושני אנשי מד"א.
"ואז ידעתי שמשהו נורא קרה. ישר אמרתי, 'אל תגידו לי'.
"הם שאלו אם אני אמא של לי זיתוני. אמרתי, חכו עד שבעלי יגיע הביתה. הם לא אמרו כלום, אבל אני בכיתי. ידעתי שמשהו נורא קרה, אם כל כך הרבה אנשים נמצאים שם. איציק בדיוק התקשר לשאול אם אני צריכה משהו מהמרכולית, אז אמרתי לו שרק יבוא הביתה". היא שוב עוצרת, הפעם לא מנסה לעצור את הדמעות.
"הספיק לי רק לשמוע את הקול שלה", איציק ממשיך, מניח את ידו על ידה. "עברו עלי חמש דקות של סיוט בדרך. לא ידעתי מה לעשות. היה לי ברור שזה קשור ללילי, לא יודע למה.
"כשהגעתי, קייט אמרה לי שקרה משהו. ואז השוטר וכולם התחילו לספר. סיפרו שהיתה תאונה, והיא נהרגה, ואין יותר פרטים בינתיים. הרי גם הם לא היו שם, קיבלו את הפרטים בטלפון. ואז הם אמרו שמישהו צריך ללכת לזהות את הגופה, להיות בטוח שזו היא.
"דיברתי עם יניב, הבן שלנו, שגר במרכז, והוא נסע לאבו כביר לזהות אותה, עם חבר מהקיבוץ שגר גם הוא במרכז".
"באותו הרגע עבר לי בראש שאולי זו לא הבת שלי ששוכבת שם", אומרת קייט. "וזה דבר נורא לחשוב, כי זה אומר שבת של מישהו אחר שוכבת שם. אבל ממש קיוויתי שאולי זו טעות. ואז יניב התקשר ואמר: זאת לילי".
ההורים ההמומים החלו להודיע לבני המשפחה. הבת מאיה הגיעה, והם ניסו להשיג את גלעד, שהיה בשליחות בהונדורס, וגם את רועי. "עשינו משימות כאלו שהסיחו את הדעת ממה שבאמת קורה", אומר איציק. "החברים מהקיבוץ מייד נרתמו לעזור. הגיעו בני משפחה, חברים. ביום ראשון העבירו את הגופה שלה לכאן, להלוויה".
קייט: "יניב אמר דבר אחד: שהיא נשארה יפה. מי ששכבה שם זו לילי היפה, אפילו עם חצי חיוך על הפנים. כשהביאו אותה לבית הטהרה אמרתי שאני חייבת לראות אותה, להיפרד ממנה. יניב, מאיה ואיציק הצטרפו אלי, ונסענו יחד.
"כשהורידו את הסדין רק כדי שנראה את הפנים, העיניים היפות שלה היו פתוחות. היא היתה יפה, אבל קרה. שמנו איתה כמה חפצים, בושם חדש וצדפים, כי היא כל כך אהבה לאסוף צדפים. רועי קנה לה בחו"ל נעלי ספורט בצבע סגול זוהר, והוא נתן לנו אותן כדי שנשים בארון. זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותה. רועי לא הצטרף אלינו, הוא רצה להישאר עם הזיכרון של השיחה האחרונה שלהם בסקייפ.
"כמה זמן אחרי שזה קרה, מישהו סיפר לרועי שהוא היה ברחוב כשזה קרה, ושמע את התאונה. הוא הסתובב ולא הצליח לזהות את האוטו שפגע בה. הוא רץ למקום, ניגש אליה וניסה לגעת בה, ולא היה מסוגל. הוא הבחין שהיא מתה, אבל התקשר למד"א, כי לא היה לו ציוד".
"אני חייב להודות שברגע ההוא שראיתי אותה, ירדה עלי איזו שלווה", מוסיף איציק. "כי אפשר לראות שהיא לא סבלה. המוות שלה היה מיידי, עוצמת הפגיעה שברה לה את המפרקת. כמה ימים אחרי זה קיבלנו מכתב משכנה ששמעה את התאונה, שהלכה לחלון וראתה אותה מוטלת שם, כמו מלאך, בתנוחה כזאת, יפה".
חיאט (מימין) ורוביק. החשודים // רפרודוקציה: רוני שיצר
המאבק התקשורתי
יומיים אחרי התאונה כבר היה ידוע שהחשודים בדריסה מסתתרים בצרפת. שגריר צרפת בישראל, כריסטוף ביגו, הגיע לבקר את המשפחה בשבעה.
"קיבלנו אותו יפה, מנומס וקר, ולא עם הרבה אמון", נזכר איציק. "רק אחר כך, עם הזמן, הבנו שיש לו כוונות רציניות לסייע לנו ולא להעלים או לטאטא את זה מתחת לשטיח. אבל בצרפת לא הצליחו לאסוף מספיק הוכחות כדי שיהיה אפשר לשפוט אותם ולהעניש אותם".
כמה ימים אחרי התאונה הקימו רועי וחבריה של לי את עמותת "צדק בשבילי", ששמה לה למטרה להביא את הדורסים לדין. "אם הם לא היו פועלים כפי שפעלו, לא בטוח שהיינו נמצאים איפה שאנחנו היום", אומר איציק.
קייט: "אנחנו היינו עמוק בתוך הכאב, בתוך הניסיון לקלוט שלא נראה אותה יותר. הרבה זמן אחר כך עוד ציפיתי שזה יהיה רק חלום, שהיא תיכנס דרך הדלת, כולה עם פנים אדומות אחרי מאמץ של האירובי, ותצעק 'היי, אימוש, אני פה ואני מתה מרעב'".
המאבק של העמותה התרכז תחילה בהסגרת הדורסים לישראל. אלא שעל פי החוק הצרפתי, צרפת אינה מחויבת להסגיר אזרחים שעברו עבירה במדינות שאינן חברות באיחוד האירופי. חברים, מכרים וגם אזרחים שלא הכירו את לי הצטרפו להפגנות מול שגרירויות צרפת. עצרת גדולה נערכה בתל אביב בהשתתפות אמנים, שעזרו בהעלאת הנושא למודעות בתקשורת. איציק וקייט השתתפו בחלק מהאירועים. לחלקם לא היו מסוגלים ללכת.
בדצמבר 2011 פנתה קייט לקרלה ברוני, אשתו של הנשיא דאז סרקוזי. "ניסיתי לדבר אליה כאמא אל אמא. היא הגיבה בנעימות, אבל לא הסגירו אותם".
בפברואר 2012 נסעו רועי ואיציק לסבב פגישות בצרפת, ובעת שהותם שם פנו לארגון הגג של יהודי צרפת, בבקשה להעלות את הנושא בכנס השנתי שלהם, בנוכחות סרקוזי. יו"ר הארגון יצא במאמר חריף נגד המאבק, בטענה שהוא גורם לאנטישמיות.
סרקוזי הודיע כי לא יפעל להסגרתם של רוביק וחיאט, אך אמר שאם תוגש נגדם תלונה על גרימת מוות בנסיבות מחמירות, ידאג שהם יקבלו את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק. "זה היה ההישג הגדול שלנו מהנסיעה הזו, מלבד דעת הקהל האוהדת. זו היתה התייחסות של נשיא צרפת לעניין שלנו".
אחרי שחזרו מהפגישה, הגישו איציק וקייט תלונה לצרפת נגד הדורסים באמצעות עו"ד וויליאם גולנאדל - "יהודי צרפתי, שיש לו שני ילדים שגרים בארץ: בת שהיא מדריכת פילאטיס ובן שהוא עורך דין. הסיפור שלנו דיבר אליו", אומרת קייט.
איציק: "רועי גייס כוחות, שקשה להאמין מאיפה הוא הביא אותם. הוא ידע לקבל ייעוץ מכל מי שהיה יכול לייעץ לו. רוב הפעילות של 'צדק בשבילי' היא מתרומות, ולמרות שכל הזמן צריך לגייס כסף ואנשים, היו לו כוחות להמשיך כל הזמן. אין לי ספק שאם הוא לא היה נלחם על מה שהוא מאמין בו, היינו בחדשות למשך שבועיים ואז היינו נעלמים, יחד עם הכאב שלנו".
במארס 2013 הוגשה לכנסת הצעת חוק "לי זיתוני", שיזמה עמותת "צדק בשבילי", ונועדה למנוע מדורסיה של לי לשוב לארץ גם לאחר שיתקיים משפט. חברי העמותה הקימו גלריה של תכשיטים וציורים בנווה צדק, שכל הכנסותיה קודש להמשך פעילותם. הם הפגינו מול בית השגריר, וגייסו בתי עסק בכל רחבי הארץ לטובת קמפיין שמבקש מתיירים צרפתים עזרה בהפצת המקרה.
בספטמבר 2013 החל ההליך המשפטי נגד רוביק וחיאט בצרפת, על דריסתה והפקרתה של לי.
ההורים בהלוויה. "מדי פעם אנחנו פותחים את הכאב, אבל לא יותר מדי" // צילום: חגי אהרון
הכאב והזיכרון
איציק וקייט מורידים סולם קטן מתקפל מקצה התקרה, מדרגות לעליית הגג. שם, למעלה, היתה הממלכה של לי, שאליה היתה עולה בסולם עם תיק וכוס קפה ביד. גם את קיפוד היתה נושאת למעלה על ידיה.
החדר כמעט לא השתנה מאז שהיתה פה בפעם האחרונה, ביום חמישי לפני שלוש שנים. תמונות שלה עם חברים תלויות על הקיר, מזרן קטן בצד, ספרים על המדף ליד המיטה. רק לאחרונה הצליחו ההורים לפנות מהשידה שליד האמבטיה את חפציה האישיים, ובהם הבשמים והקרמים. מהארון הוציאו את הבגדים. כשחברים או בני משפחה באים להתארח, הם ישנים בחדר הזה, במיטה שלה.
"לילי אמרה לי שלוש פעמים בחייה שהיא לא מבינה איך אפשר כל הזמן להישאר בתוך זיכרון", אומרת קייט. "כשהיתה בת 18, בן כיתה שלה נהרג בתאונת דרכים. היא היתה הולכת לאמא שלו די הרבה, וכל הזמן אמרה לי, 'אמא, זו לא הדרך הנכונה לדבר על הילד שאיננו. יש לה עוד שני ילדים, היא צריכה לחיות שוב מחדש, לא לפזר תמונות בכל הבית'. הופתעתי מהתגובה הזאת, אמרתי לה שהיא עדיין צעירה, ורק כשהיא תהיה אמא היא תדע מה זאת אהבה של אמא לילד.
"אחר כך היתה עוד תאונה, חברה שלה מהמחול נהרגה. הלכנו יחד לניחום אבלים, והיא שוב אמרה ש'זה דבר נורא עצוב, אבל ההורים שלה צריכים להמשיך לחיות, בשביל הילדים שנשארו. אי אפשר להמשיך לחיות בצער וכאב'. אמרתי לה אותו דבר: 'את לא מבינה, חמודה, לא חווית לידה ואהבה אינסופית'.
"ואז, כשהיא נסעה לארה"ב, היא היתה אצל חברים טובים שלנו, שהבת שלהם נפטרה מסרטן. היא סיפרה לי שהם יושבים כל הזמן ורואים סרטי וידאו שלה, ואמרה שזה לא בריא, ושהיא חושבת שזה לא טוב שהחדר שלה נשאר כמו מוזיאון כבר כמה שנים. אמרה שזה לא צריך להיות ככה, שצריך להמשיך לחיות.
"עכשיו אני מסתכלת על זה, אולי זו היתה נבואה. אחרת אני לא יכולה להסביר למה היא סיפרה לי את הדברים האלה, למה זה עלה לה בראש. אולי היא כועסת עלי עכשיו, באיזשהו מקום. אבל אני לא יכולה בלי תמונות. אני הולכת לבית העלמין בכל יום, כי זה הזמן שלי לטפל בה. שותלת פרחים בקבר, מדליקה נר, מספרת לה מה קורה, על כל מיני דברים שקורים במשך היום. על הנכדים, על זה שאנחנו הולכים לפילאטיס פעמיים בשבוע, כל מיני. גם על המשפט שמתקרב".
איציק וקייט מודים שהם מנסים לשמור את הצער בפנים, לא להראות אותו הרבה כלפי חוץ. לכן גם הראיון קשה להם. להיחשף שוב, להתרכז שוב בדבר שהכי כואב להם.
קייט: "מדי פעם אנחנו פותחים את הכאב עם הילדים, אבל לא יותר מדי. במפגשים משפחתיים בימי שישי או חגים אנחנו מרימים תמיד כוסית לשבת שלום או חג שמח, ולדודה לילי. זה חלק מהעניין: רוצים לכלול אותה ולא למחוק אותה. אני מקווה שהיא תסלח לנו על זה, אבל אנחנו מזכירים אותה וזוכרים אותה, על הדברים הטובים והמצחיקים שלה".
לי בילדותה. "היא לא סבלה, המוות שלה היה מיידי"
הציפיות המנוגדות
הם מחכים בכיליון עיניים להגיע לבית המשפט. הופתעו כשהודיעו להם על התאריך, חשבו בכלל שזה יקרה בעוד כמה חודשים. אריק רוביק יואשם בהריגה. קלוד חיאט יואשם בהפקרה למוות. העונש ייקבע חודש לאחר מכן. בשלוש השנים האחרונות נעצרו רוביק וחיאט בצרפת כמה פעמים, בגין נהיגה במהירות מופרזת. תמיד שוחררו בערבות. בנוסף, נחשף עברם הפלילי, שכולל עבירות תעבורה רבות, מעצרים בגין נהיגה בשכרות, עבירות גניבה, השחתת רכוש ועוד. לאחרונה דוּוח שהם חשודים בניהול רשת להלבנת כספים, ולכן הם נעצרו שוב.
"שמענו מהשופט החוקר שטיפל בשניים בשלבים הקודמים שזה תיק חזק", אומר איציק. "אנחנו גם יודעים שרוביק הודה בחקירה ברוב הסעיפים, כך שזה מעמיד את הסיכויים שלנו במקום טוב, יחסית.
"עם זאת, הניסיון שלנו גם בארץ וגם בצרפת אומר ששום דבר לא ודאי. זה הולך להיות משפט בפני שופט ולא מושבעים. זה מישהו מקצועי, שלא נוטה כל כך לגלות חמלה. מצד שני, אולי זה דווקא יתרון מבחינתנו, כי חיאט התחיל עם בקשות מחילה ומציג את עצמו כמסכן. אבל אנחנו צריכים שכמה שיותר אנשים יגיעו למשפט".
קייט כועסת. "אני חושבת שבצרפת יודעים היטב מי האנשים הללו. הם מנוולים, הם אנשי פשע. די, אי אפשר לתת להם להמשיך לרמוס אנשים, זה מה שהם עושים כל החיים. היינו רוצים שיקבלו את העונש המקסימלי, 10 שנים, אבל זה ידוע שבצרפת מורידים חצי עוד לפני התנהגות טובה. אז אנחנו מכינים את עצמנו לפחות מזה.
"גם פה בארץ לא תמיד מקבלים את העונש המקסימלי, ואנחנו לא רוצים להגיע למצב של קריסה, להיכנס לדיכאון אם נתאכזב. רק שלא יהיו חופשיים כמו שהם היו עד עכשיו. שיהיו תקופה משמעותית מאחורי הסורגים, ואני מקווה שיצליחו להכניס אותם גם על כל המעשים האחרים שלהם, ויוסיפו עוד כמה שנים פה ושם".
תוכלו להסתכל להם בעיניים בבית המשפט?
קייט: "הייתי רוצה שהם יסתכלו לי בעיניים. הייתי רוצה לשאול אותם, איך הם היו מרגישים אם מישהו היה עושה לילד שלהם מה שהם עשו לילדה שלי. אני רוצה לראות אם יש להם ניצוץ של הומניטריות או של רגש כלפי מישהו. כי מבחינתי, אלה אנשים שלא אכפת להם מאף אחד. את הבת שלנו אי אפשר להחזיר. אבל הייתי רוצה לראות קצת חרטה בעיניים של האנשים האלה שהרגו אותה".
איציק: "האמת, לי אין בכלל ציפיות כאלו. אני רוצה לראות אותם חוטפים, ואז שיסתכלו לי בעיניים. אבל אני בספק גדול אם זה יעשה להם משהו. יש משהו כמעט קריקטורי בזה שהם אנשים מאוד רעים. לילי היא נהדרת. נסיכה. רועי זה הנסיך על הסוס הלבן. והם הרעים. הקצנה נוראה של סיפור היפה והחיה. ההבדל הגדול הוא שפה, הנסיכה לא מתעוררת".
• תרומות לעמותת "צדק בשבילי" אפשר להעביר לבנק דיסקונט סניף 147, חשבון מספר 39962
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו