בשנת 2007, כשדוריס לסינג, מחברת "מחברת הזהב", עלתה על הבמה לקבל את פרס נובל לספרות בגיל 88, היא לא שכחה להזכיר בנאום התודה שלה את מצבם הנורא של הילדים באפריקה. עבור לסינג לא היה מדובר בלצאת ידי חובה: היא עצמה נולדה וגדלה בזימבבואה ועבדה בה: ראשית כמטפלת, כמרכזנית וכפקידה ועם הזמן התקדמה עד לפרלמנט, עד שהקדישה את רוב זמנה לכתיבה. למרות ילדותה הקשה כתיבתה של לסינג הפגינה תמיד חמלה ויחס מעמיק, מרובה רבדים, הן כלפי הילידים האפריקנים והן כלפי האוכלוסייה הבריטית הקולוניאליסטית ששלטה בהם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אולי לכן אין זה פלא שבצוואתה של לסינג, אשר מתה בנובמבר 2013, היא הורתה להעביר כ־3,000 ספרים מהאוסף הפרטי שלה לספרייה הציבורית בזימבבואה שבהררה הבירה.
האוסף כולל רומנים וספרי היסטוריה, ביוגרפיות, ספרי לימוד וספרי שירה. ברנרד מניינייני, ראש עיריית הררה, סיפר ל"הראלד" כי "הרעיון שדוריס לסינג ממשיכה להעתיר אהבה על ארצה גם לאחר מותה הוא נוגע ללב מאין כמוהו". נכון לעכשיו, מצבה של הספרייה בעיר כה רעוע, עד כי אין להם תקציב לרכוש ספרים חדשים ולשמר את הספרים הקיימים. "יש לנו את כל הסיבות לחוש מיוחדים על שזכינו בדאגתה ובנאמנותה", הוסיף ראש העיר.
תרומתה של לסינג נראית משמעותית כפליים לאור העובדה שמשנת 1956, ובמשך לא מעט שנים, היא נחשבה לפרסונה נון גראטה בזימבבואה על רקע דעותיה הפוליטיות ולאחר שיצאה בחריפות נגד המשטר הקולוניאליסטי; למעשה, רק ב־1982 היא הורשתה לחזור ולבקר במדינה. ב־1988 חנכה לסינג תוכניות לימוד וקריאה שהתבצעו בספריות הציבוריות; "העם בזימבבואה קורא בתשוקה רבה, יותר מכל אוכלוסייה אחרת שנתקלתי בה", אמרה אז.
עם זאת, לא כולם מרוצים מתרומתה הנדיבה של לסינג; אחדים מבני משפחתה טענו בפני "הגרדיאן" כי הספרים היו עשויים להועיל יותר ולהישמר יותר באחת מן הספריות האוניברסיטאיות. אך כפי שהיטיב לנסח חברה הוותיק כריסטופר ביגסבי, פרופ' ללימודים אמריקניים באוניברסיטת איסט אנגליה, "לפעמים ספרים שייכים לאנשים אחרים יותר מאשר למי שרכש אותם".