ביצירות המחול של אוהד נהרין יש רגעים שבהם גוף נמזג אל גוף, תא מפעפע לתוך תא, עד ששניים הופכים לאחד. כך הם גם נהרין ולהקת בת־שבע. שתי ישויות, שהפכו לאורגניזם אחד סוער ונפלא, ששמו נישא למרחקים כבר 24 שנים. כמעט בלתי נפרדים: נהרין של בת־שבע, בת־שבע של נהרין.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הלהקה תחגוג מחר את יום הולדתה ה־50 באירוע גאלה מפואר במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. נהרין, המנהל האמנותי שלה, יציין מחרתיים את יום הולדתו ה־62. ודאי יהיה עייף מדי לחגיגות, ובכל מקרה, הוא לא עושה עניין מימי הולדת. הוא עושה עניין מבת־שבע, והיא מצידה מכילה באהבה את היצירתיות המתפרצת שלו, את שפתו המיוחדת, את תפיסות עולמו ואת חייו הפרטיים, הרומנטיים והמשפחתיים.
נהרין שותה קפה הפוך חלש עם חלב סויה, לצד מי סודה, במסעדה צמחונית ליד ביתו שבלב תל אביב. שערו קצת פרוע, כאילו לא נגזז מזמן, ואת פניו מכסים זיפים ששיבה החלה לפשוט בהם. הוא מדבר בשקט, חושב על כל מילה שהוא אומר, כאילו מגלה טפח ומכסה טפחיים.
זו שעת בוקר מוקדמת, לפני כמה דקות יצא ליום החדש לאחר שנפרד מבתו בת החמש, נוגה, ומבת זוגו, ארי נקמורה, רקדנית הלהקה, בת ה־30. עיניו מתמלאות חום כשהוא מספר איך נוגה התעניינה בצוואר התפוס שלו, בזמן שהתכוננה לעוד יום בגן. את ארי הוא יפגוש בעוד כמה שעות בסטודיו של הלהקה, בחזרות לקראת הגאלה.
לא פעם נוגה מצטרפת לחזרות, להופעות ואפילו לסיורים בחו"ל. היא נולדה אל תוך בת־שבע, אל התנועות, הצלילים והזיעה, מוקפת ברקדנים הצעירים שכרוכים אחריה ומשתאים מהקסם שבילדה מלוכסנת העיניים, ומהיכולות התנועתיות המופלאות, שהפגינה עוד כתינוקת.
"היא מנהלת את כל הרקדנים", צוחק נהרין. "זאת ילדה שמביאה הרבה שמחה לחדר".
אין קושי בערבוביה הזאת בין הפרטי למקצועי?
"אף פעם לא היתה אצלי הפרדה בין עבודה לחיים. יש רקדנים שאני לא מחליף איתם מילה מעבר לעבודה, ולא רואה אותם בשום מסגרת אחרת, ועדיין אני מקיים איתם את היחסים הכי אינטימיים שיש לי עם אנשים. זה קשור להבנה של כל הצדדים, שאי אפשר בלי להתמסר עד הסוף. זה יוצר את הדאגה, ההקשבה, האחריות. אנחנו לא מקיימים מערכת שוויונית, אבל מאוד הדדית.
"כשאני מגיע הביתה אני לעולם לא מפסיק לחשוב, להתעסק ולהשקיע בתהליכים, בניהול ובאנשים שקשורים בלהקה. וכשאני בסטודיו, אני עושה את מה שאני מאוד אוהב, מה שהוא למעשה החיים שלי. אני חתיכת לאקי באסטרד. קודם כל בגלל נוגה וארי, וגם בגלל שאני מצליח במה שאני אוהב".
היכולת הזאת לשלב בין חיי המשפחה לחיי הלהקה היא לא מעט הודות לאופייה של נקמורה, הצעירה ממנו ב־32 שנים, ול"הילה שמקיפה אותה", כדבריו. "ארי נאהבת מאוד על כולם, בזכות הנדיבות, הפרגון, הצניעות והוויתור שלה מולי, מול הרקדנים ומול כל מי שבא במגע איתה. פשוט קל מאוד איתה, לצד הערך המוסף האינסופי שבעצם היותה. אין לה שום ציפייה לזכויות יתר בגלל שהיא זוגתי, אפילו להפך. היא בקלות יכולה לוותר על מה שמגיע לה כרקדנית בלהקה".
ארי גדלה באזור כפרי והררי באי הונשו במרכז יפן. את נהרין פגשה לפני שבע שנים, כשהוזמן על ידי להקת הבלט של מונטריאול, שבה רקדה, להעלות שם את יצירותיו "ארבוס" ו"משה". עבורה, שמגיל 6 רקדה בלט קלאסי נוקשה וחסר פשרות, זה היה מפגש ראשון עם מחול עכשווי, שונה לחלוטין מכל מה שהכירה.
"הלהקה היתה גדולה, להקה של ארבעים־חמישים רקדנים, ומתוכם רק אחת מהרקדניות הסתובבה כל הזמן כשהפנים שלה באדמה והעיניים מושפלות למטה. מייד ראיתי שהיא רקדנית טובה, אבל במשך שבועיים שלמים לא הצלחתי ליצור איתה קשר עין, לא פגשתי את האישונים שלה. אחרי שבועיים פניתי אליה לראשונה ואמרתי: 'ארי, את מקשיבה? את מבינה?' והיא ענתה לי, 'כן, אני מקשיבה', באופן נחרץ, שלא מותיר ספק. הבנתי שהיא בתוך העניין מבחינה מקצועית.
"בשלב הזה היא סיקרנה אותי כאמן. האנרגיה שלה היתה מאוד שונה. כל הלהקה היתה מאוד אמביציוזית ותחרותית, ורק היא בשלה, בתוך השקט הזה.
"סיימתי לעבוד עם הלהקה, חזרתי לישראל, ואז היא פתאום כתבה לי אי־מייל, שהיא מגיעה לביקור בארץ ותשמח להיפגש. כשפגשתי אותה היא הגיעה עם ארוסה באותם ימים ועם חברה שלה. הכרתי אותה יותר והיא מאוד מצאה חן בעיניי.
"אחרי הביקור התחלנו להתכתב, ואז, במהלך ההתכתבות הזאת, באמצעות המילים שהחלפנו, החלה ההתאהבות שלנו. ידעתי שניפגש לאחר חודש, כי הייתי אמור לנסוע לפאריס ולפגוש את הלהקה שלה לקראת העלאת היצירות שלי שם. כיף לי לספר את זה", הוא עוצר ומחייך לעצמו.
"קבענו מראש שניפגש בבית הקפה השלישי משמאל למלון שבו נתאכסן בפאריס. כשהגעתי לעיר מצאתי את בית הקפה ושם ישבתי וחיכיתי לה, והיא באה. ארוסה עדיין היה איתה שם, אבל באותו שלב לשנינו היה קשה להתכחש לרגשות החזקים שהתעוררו בנו. שבוע אחרי שהיא סיימה להופיע בפאריס, הלהקה שלה יצאה לחופשה, וארי החליטה בספונטניות לבקר אותי בארץ.
"בניגוד לפעם הראשונה שהיא באה לישראל - הפעם היא באה אלי, לבקר אותי".
נקמורה ערכה סבב פרידות וסידורים אחרונים במונטריאול לפני ששבה לישראל, וזמן לא רב לאחר מכן נכנסה להריון. במשך שנתיים לאחר לידתה של נוגה היא התמסרה לגידולה. רק לפני שלוש שנים הפכה באופן רשמי לרקדנית בבת־שבע.
"היא הוזמנה ללהקה כבר כשעברה לחיות איתי, אבל היא לא רצתה. זאת היתה החלטה שלה, וזה היה חשוב. שמחתי, כי זה איפשר לנו להכיר טוב יותר, בלי שאהיה הבוס שלה. יצרנו משהו איתן, שאיפשר לנו אחר כך את ההתנהלות הזאת בסטודיו. הולדנו ילדה לפני שעבדנו יחד".
את נוגה הם מגדלים בעברית, באנגלית וביפנית, ומחלקים את זמנם בין שני בתיהם: בתל אביב וביישוב כליל שבגליל. חרף התכנונים, הם עדיין לא נשואים.
"זה מצחיק", הוא אומר, "השבוע חשבנו איך אנחנו מציגים אחד את השנייה. מה אני אמור להגיד - זאת ארי, האמא של בתי? חברה שלי? אהובתי? אז השתעשענו בכך שנתחיל לקרוא אחד לשני ארוסתי וארוסי".
מה חוללה בך האהבה הגדולה הזאת, ואחריה האבהות לראשונה ובגיל מבוגר?
"יש כמה מישורים שבהם השתניתי. הלב שלי התרחב, בזה אין ספק, ויש בי הכרה ברורה שלאהוב זה הרבה יותר משמח מאשר להיות נאהב. אני רוצה שיאהבו אותי, אבל לאהוב זה דבר נשגב, וההשפעה של האהבה הזאת משליכה לא רק על הבית שלי, אלא על כל מי שאני נמצא במחיצתו, ובמיוחד על הרקדנים. היא מאפשרת לי לשתף איתם פעולה יותר ולהעניק להם את רשת הביטחון שהם צריכים. ללמוד מהם, ליהנות בחברתם".
ולפני שהכרת את ארי לא ידעת את זה?
"ידעתי, אבל ברמה אחרת. הייתי הרבה יותר רדוף וחרד. נתתי לאגו ולפחדים לנהל אותי מול העולם. זה עדיין קיים, אבל פחות".
"הרבה אנשים התייחסו לגאגא כאיום. זה איים עליהם, למרות שזה כמו מים. לשתות מים מאיים עלייך?" // צילום: גדי דגון
תשוקה וגרוב
להלן מבחר סופרלטיבים שהורעפו על אוהד נהרין לאורך השנים: גורו, אלוהי המחול העכשווי, גאון. ה"ניו יורק טיימס" קבע, כבר בתחילת דרכו, שהוא אחד הכוריאוגרפים העכשוויים החשובים בעולם, ואכן, זה שנים מעמדו לא מתערער.
הוא יליד קיבוץ מזרע, גדל בקריית טבעון. נקע ברגל ורצועות קרועות שלחו אותו ללהקה צבאית, להקת פיקוד צפון. את בת־שבע פגש בשנת 1974, כשהיה בן 22, בעל רקע חלקי ביותר במחול אבל אתלטי מאוד, מוסיקלי ועם ניסיון בימתי. בכלל שקל ללמוד ארכיטקטורה, ופיספס את תחילת שנת הלימודים. אמא שלו, צופיה, שהיתה רקדנית בעברה, סידרה לו שיעור בלהקה.
"זרקו אותי לשיעור עם הלהקה, והמורה היתה נעמי לפסנזון, רקדנית נפלאה ואישה מהממת. לא היה לי מושג מה אני אמור לעשות, אז רק חיקיתי את מה שעשו כולם. פתאום היא ניגשה אלי כדי לתקן את התנועות שלי. ישבתי בפישוק רגליים על הרצפה והיא התקרבה אלי כל כך, שהצלחתי לראות שיש לה עיניים סגולות ולא כחולות, וגם הרחתי אותה. הריח שלה היה מדהים.
"התמזל מזלי. יש לי גוף מאוד קל, וזה מגרה מורים וכוריאוגרפים. התחלתי לרקוד מאוחר, הגעתי נא לגמרי, בלי ניסיון במחול, ועם זאת הייתי תמיד מלא תשוקה וגרוב, והדברים האלה עניינו ואיתגרו את האנשים שעבדו איתי".
זאת היתה שנתה העשירית של הלהקה, שהוקמה על ידי הברונית בת־שבע דה רוטשילד, ובזכותה יוצרי מחול מהשורה הראשונה עלו לרגל כדי לעבוד עם הרקדנים, ובהם גם מרתה גרהאם האגדית. נהרין מייד מצא חן בעיני גרהאם והוזמן לרקוד בלהקתה בניו יורק. משם המשיך ללימודים בבית הספר לאמנויות הבמה ג'וליארד שבניו יורק, יצר במסגרות עצמאיות, וגם רקד בלהקתו של מוריס בז'אר בבריסל. מעת לעת הוזמן ליצור בישראל, בין השאר עבור בת־שבע.
בשנת 1990 צילצל אליו רוברט כהן, היועץ האמנותי של הלהקה, והציע לו את הניהול האמנותי.
"עשיתי את עצמי קצת קשוח. באתי לבדוק, וזה, אבל רציתי ושמחתי לחזור לישראל וללהקה. מאוד התגעגעתי הביתה אחרי שלא הייתי פה באופן רציף כמעט 15 שנים. מעבר להצעה של להקה ותקציב ומסגרת, פשוט התגעגעתי. אני מאוד מחובר למקום הזה. זאת אהבה שאתה מפתח עם השנים למקום, לאנשים, לעברית. לטוב ולרע. אני פה בחולשתי ובמיטבי. בחו"ל יכול להיות יותר נוח, אבל אני יודע ששם אהיה קהה חושים, והערנות מאוד חשובה לי".
"אוהד הגיע לבת־שבע ברגע האמת, כשנדרש מנהיג ללהקה", אומר יאיר ורדי, מנכ"ל מרכז סוזן דלל, שמשמש בית לבת־שבע. ורדי היה בעברו רקדן בולט בלהקה, במהלך שנות השבעים, ואף רקד תקופה קצרה עם נהרין.
"הוא קיבל בת־שבע מבולבלת, בלי קו, בלי אופק. היו בה רקדנים טובים, אבל זאת היתה להקה שנאבקה על קיומה. העסק היה רדום, לא נוכח. ואז הגיע אוהד, חולל מהפך גדול והטביע את חותמו".
מרגע כניסתו לתפקיד המנהל האמנותי הועשר הרפרטואר של בת־שבע ביצירות ובהן "קיר", "ממותות", "וירוס של אוהד נהרין", "מקס", "שדה 21" ו"אנאפאזה". יצירותיו מועלות על ידי להקות מובילות בעולם דוגמת בלט קולברג, בלט פרנקפורט, להקת המחול הלאומית של ספרד, הבלט העירוני של סאו־פאולו, בית האופרה של פאריס ולהקת סידר לייק בניו יורק. כל הלהקות מעלות מרפרטואר שיצר עבור בת־שבע. "זאת החלטה שקיבלתי בתחילת הדרך, שאני לא יוצר עבודות מחוץ ללהקה".
"אין שום סיבה שאנשים שרוקדים נכון לא יישארו על הבמה עד גיל 40 לפחות". בת־שבע במופע "וירוס" // צילום: גדי דגון
סובלימציה להומור
רקדני בת־שבע הם טובי הרקדנים בישראל. מדי שנה נערכים אודישנים למאות רקדנים צעירים מהארץ ומהעולם, מהם משתלבים רק שניים בממוצע באנסמבל בת־שבע, הלהקה הצעירה. מתי מעט יגיעו, לאחר כמה שנים, אל הלהקה הבוגרת. השאר ימשיכו לדרכים אחרות.
לפני כחודשיים, למשל, כללו האודישנים לאנסמבל 800 רקדנים, כולל 400 שהגיעו במיוחד מכל רחבי העולם. "אני בא תמיד לשלב השני של האודישנים", מספר נהרין, "אחרי שנשארת קבוצה של 100 רקדנים. אני מאוד סומך על הצוות שלי, ומאמין שגם אם לא הייתי בא בכלל, הם היו בוחרים במי שאנחנו בוחרים בסופו של דבר. אבל חשוב לי להיות שם, כי כמעט עם כל הרקדנים לא אפגש שוב. חשוב לי לתת להם את ההרגשה הטובה, שזאת היתה חוויה כדאית מבחינתם, גם אם לא התקבלו. זה העוגן של האודישנים, מבחינתי".
מה אתה מחפש?
"אני מנסה לזהות את האוצרות החבויים בתוכם. אני רוצה לפתוח אותם קצת, כדי לראות את מה שלא מובן מאליו, כמו יכולת אימפרוביזציה, קואורדינציה, יצירתיות, תנועה תלת־מימדית. יכולת לעשות סובלימציה להומור, לכוח המתפרץ, למיניות, ולתרגם את כל אלה לצורה.
"ואני מסתכל על ההד של התנועה שלהם. למשל, עכשיו, כשהזזת את הראש שלך, כל הגוף זז. זה הד, ואני מאוד אוהב שלרקדנים יש הד בגוף, שצובע את התנועה שלהם. ואני שם לב אם אנשים זזים ממקום של אמביציה בלבד, מה שפחות מושך אותי.
"הרקדנים שמגיעים לרקוד בבת־שבע הם לא רק אינטליגנטים, הם מלאים בשפע של רגעים גאוניים. אני זוכר את עצמי בגיל שלהם, בין 18 ל־22, הייתי כל כך מפגר. בהם יש בגרות, הרבה מעבר למה שאני זוכר שהיתה בי, ואפילו מעבר למה שיש בי היום".
להיות רקדן בארץ זה להשתכר מעט מאוד ולחיות בדוחק.
"לרקדנים בלהקה יש משכורות טובות ביחס למקומות אחרים, ועם זאת, הקמתי קרן שאחת ממטרותיה היא לעזור לרקדני הלהקה בכל תחום. גם בעניין הכלכלי".
הסכום הראשוני להקמת הקרן התקבל מזכייתו של נהרין בפרס ישראל בשנת 2005. את המענק שנלווה לפרס, 50 אלף שקלים, חילק בין רקדניו. הקרן קרויה "קרן מארי", על שם אשתו של נהרין, הרקדנית מארי קאג'יווארה, שנפטרה ב־2001 ממחלת הסרטן, כשלמותה קדמה תקופה ארוכה של סבל גדול.
הם נפגשו ב־1978, כשנהרין ביקר כרקדן אורח בלהקת המחול בת דור, וקאג'יווארה - אמריקנית ממוצא יפני - באה כאסיסטנטית של הכוריאוגרף אלווין איילי. עם קאג'יווארה התמזגו לחלוטין חייו המקצועיים והאישיים של נהרין. היא רקדה בלהקת בת־שבע תחת ניהולו האמנותי בתחילת שנות התשעים, ושימשה מנהלת חזרות.
הגם שחלפו שנים רבות, נהרין עדיין מתקשה לפתוח את המגירה הזאת בליבו. הוא מעדיף לדבר על הקרן שהקים להנצחת אשתו, שאמורה לדאוג לתנאי החיים של הרקדנים. "למשל, לרשות כל רקדן עומד סל, והוא יכול להחליט לאן לפנות כדי לקבל טיפול כמו פיזיותרפיה, דיקור, שיאצו, עיסויים, טיפול בשיטת אילן לב. זאת לא פריבילגיה לרקדנים, זה מאוד חשוב".
זה מקצוע קשה ואכזרי, בגלל "חיי המדף" הקצרים של הרקדן.
"יש קורבנות תמימים לאכזריות בחיינו, עם קשיים וטרגדיות הרבה יותר גדולים מאשר להיות רקדן. אני אוסר על הרקדנים שלי להשתמש במילה 'קשה'. זה מקצוע נפלא, ורק מעט מאוד אנשים בעולם, במעט מאוד מקצועות, זוכים לעשות מה שרקדן עושה בקריירה הקצרה והמאוד משמעותית שלו.
"אין שום סיבה לאנשים שרוקדים נכון עם הגוף לא להישאר על הבמה עד גיל 40 לפחות. בעזרת הגאגא אפשר בקלות להאריך את 'תאריך התפוגה', וכשהם מסיימים לרקוד בלהקה, כולם בעצם יוצאים עם מקצוע: הם מוכשרים להיות מורים לגאגא. לא מעטים מהם מתפרנסים מזה".
גאגא, שפת התנועה שפיתח נהרין לאורך השנים, מחוללת בהדרגה מהפכה. בתחילה זכתה ליחס ספקני, מזלזל ומתנשא, וכונתה "בלט מקולקל" ו"קאקא", במיוחד כשנהרין החליט שהיא תחליף את הבלט הקלאסי במסגרת האימונים של בת־שבע. "היו הרבה אנשים שהתייחסו לגאגא כאיום. זה איים עליהם, למרות שזאת הצעה שהיא כמו מים. לשתות מים מאיים עלייך?"
כיום הגאגא משמשת לא רק את רקדני בת־שבע, אלא נלמדת בעשרות מסגרות מקצועיות ולא מקצועיות, מאחר שהיא מותאמת לכל גיל ולכל מצב גופני. היא חדרה למגמות מחול בכל הארץ, כולל בתיכונים מובילים דוגמת תלמה ילין, התיכון שליד האקדמיה למחול בירושלים ועירוני א' בתל אביב. בחו"ל היא נלמדת, בין השאר, בג'וליארד ובאוניברסיטת הרווארד. לאחרונה היא עומדת במוקד של כמה מחקרים אקדמיים ורפואיים.
להקת בת־שבע בפרזנטציה למופע "כמויות" // צילום: לירון אלמוג
נטלי פורטמן ומייקל ג'יי פוקס
נהרין שולף את הטלפון הנייד ומראה קטע וידאו של קבוצת חולי פרקינסון רוקדים גאגא בניו יורק. "לפני כשנתיים הופענו בפסטיבל לומינטו בטורונטו, ושם הוצע לי להעביר שיעור גאגא לחולי פרקינסון. זאת היתה חוויה מדהימה. בתוך חצי שעה, טווח התנועה וסנכרון התנועה היו במקום אחר לגמרי. הצלחתי להמיס אצלם הרבה מהקיפאון שמאפיין את המחלה הזאת, והרי הקיפאון הוא לא רק בגוף, אלא גם בראש".
מאז מועברים שיעורי גאגא לחולי פרקינסון בבית הספר של להקת מארק מוריס בניו יורק, שקשור בעמותת הפרקינסון שהקים השחקן מייקל ג'יי פוקס. באוניברסיטת אמורי באטלנטה עומדים לבצע בימים אלה מחקר, שבו ייבדקו השפעות הגאגא על חולי פרקינסון מהבחינה התנועתית, מהבחינה הרגשית ומבחינת תפקודי המוח. בבית חולים שיקומי בבת ים עומד להתחיל מחקר רפואי בקרב אנשים שעברו ניתוחים קשים להחלפת מפרקים, חוו אירועים מוחיים או סובלים מנכויות פיזיות שונות. פיילוט שקדם למחקר ונמשך כחצי שנה הניב תוצאות מעודדות והעיד שגאגא יכולה לשפר את טווחי התנועה והמצב המנטלי, אפילו של נכים בכיסאות גלגלים.
הגאגא אומצה בין היתר גם על ידי השחקן רלף פיינס, השחקנית נטלי פורטמן ובעלה הכוריאוגרף בנג'מין מילפייה. "הגאגא היא קודם כל הקשבה לגוף, לפני שאתה מורה לו מה לעשות. הקשבה איך העור פוגש את האוויר, הקשבה למנועים שבגוף. יש לנו אלפי מנועים בגוף, שאפשר להשתמש בהם".
ארי, האישה שאיתו. מגדלים את נוגה בעברית, באנגלית וביפנית // צילום: מלני פנטון
אני דיווה
ככל שנהרין משיב ליותר שאלות בנוגע לעבודתו, כך נערמים עוד שאלות וניסיונות להבין למה, לעזאזל, הוא התכוון.
יש לך תשובה לשאלה שחוזרת כל השנים - "למה הוא מתכוון? מה הוא מנסה לספר ביצירות שלו?"
"אני רוצה לקבל תחושה שהאדם בקהל הבין אותי. שהוא הבין והכיל את ההצעה שלי. בשביל זה הוא צריך להיות מודע לקומפוזיציה, למרקמים, לארגון, למנעד, לדינמיקה, לשפה, לחיבור של האלמנטים. אנשים צריכים יכולות כדי לצפות במחול. הם צריכים להתחבר לחוש המתמטי שלהם, להומור, לתעצומות הנפש. מי שלא מסוגל לזה, שלא יישב בקהל".
אז אתה לא מנסה להגיע לקהלים גדולים?
"הקהל של היצירה שלי הוא קודם כל אני. אני צריך להסכים איתה. היא צריכה קודם כל לדבר אלי ולהתאים לי, לא למישהו אחר. אני, כצרכן תרבות, שואל את עצמי - מה מדליק ומחרמן אותי? דיוק, וירטואוזיות, דמיון ענק, פתרונות שלא הייתי יכול לחשוב עליהם, היכולת לעשות סובלימציה לטירוף ולכאב, תנופה של תנועה, ארגון. ואתה חייב כלים כדי להבחין בדברים האלה, אתה לא יכול להיות קהה חושים וגס. הגסות מקהה את החושים.
"אני לא מסוגל להתחבר למי שהוא קהה חושים, ולא יכול להבין שהעוצמה היא לא רק בבום למעלה, אלא גם בדממה למטה. כשאתה מוריד ווליום לדברים, כשאתה מפחית מדברים, אתה יכול להתענג מהשקט, מהמעט.
"אז ברור לי שאני לא מתאים לכולם, אלא אם כולם יוותרו על הגסות שלהם, וזה לא יקרה. אני לא אומר את הדברים מתוך התנשאות, אלא מתוך השלמה עם המציאות. אנחנו חיים בחברה שהגסות בה היא מאוד דומיננטית. עם זאת, אפשר לעורר אנשים. לפעמים אדם גס לא בגלל שהוא דביל, אלא בגלל נסיבות חייו והדוגמה שהוא קיבל".
בוא תעזור לאנשים ליהנות ממחול. איך הם צריכים לבוא להופעה?
"להיות זמינים לחוש, לחשוב, לדמיין ולהרגיש. ואני מאוד ממליץ להוציא את העיניים מהפוקוס, כמו שמסתכלים על נוף - זה תמיד אאוט אוף פוקוס. אפשר להתמקד מדי פעם, אבל לשמור לא להיות בפוקוס".
הרקדנים שנהרין בוחר הם לא רק מצוינים ומעניינים; הם גם שוברים לעיתים את המודל המקובע של מיהו רקדן.
"לאורך השנים היו בלהקה רקדניות עם גוף גדול, שכשמסתכלים עליהן בהתחלה, צריך לעבור את המהמורה של 'וואו, איזה תחת', אבל כשאתה ממשיך להתבונן עוד קצת אתה מבין כמה הן יפות וכמה הן מסוגלות ליצור רגעים נשגבים. אתה רואה שמדובר באישה יפהפייה, נכונה, אינטליגנטית ומרגשת. אני מאוד רוצה שאנשים יהיו מסוגלים לראות את הרקדניות האלה כמו שאני רואה אותן. ולכל הרקדניות בלהקה, גם לדקיקות שבהן, יש עוצמה עצומה, הרבה מעבר למה שמבנה הגוף שלהן מסגיר.
"גם בקרב הבנים יש קטנים, גדולים, רזים, שריריים. זה פחות משמעותי בהחלטה שלי. אני מאוד אוהב להסתכל על גוף יפה, זה מובן מאליו, ויש לי העדפות מאוד ברורות בנוגע ליופי, שמגיעות עד לרמת גוון העור והמרקם של העור. אבל אני יכול להשתעמם מהר מאוד מדבר שהוא רק יפה".
בעבר אמרת על עצמך שאתה כוסית.
"נכון, והפסקתי להשתמש בביטוי הזה אחרי שמישהי אמרה לי שהוא פוגעני והיא לא אוהבת אותו. הכוונה שלי היא שאני מרגיש כל כך אישה, דיווה, ומקושט מבפנים בצורה ממש מענטזת. בנשיות יש זרימה, איזון, זמינות ומעגליות. יש מי שחושב שאני הומו, וזה לא מטריד אותי. לא נולדתי הומו ואני לא נמשך לגברים. גברים אפילו לא נמצאים בפנטזיה שלי, חוץ מחלום אחד, שבו מייקל ג'ורדן הופיע והיתה שם נגיעה שריגשה אותי. אין לי את זה, הלוואי שהיה לי, כי המנעד היה גדל, זה היה פותח לי המון אפשרויות. הייתי לומד וחווה דברים חדשים, למה לא.
"לפני שהתחתנתי עם מארי הזהירו אותה, 'את יודעת שהוא הומו', וגם סיפרו לה סיפור שלם, עם מי הייתי ואיפה הייתי. זה היה מפורט ביותר, ובאותה תקופה רתחתי. מאז למדתי להתייחס לזה בקלילות.
"אין לי סודות, אין לי מה להסתיר, ואני חי לפי זה יותר ויותר. אני בעיקר משתדל לא להסתיר דברים מעצמי, זאת כבר החלטה מודעת, שעשיתי לפני שנים".
אתה מרגיש לפעמים לא שפוי?
"אין אמן שעושה דברים מעניינים בלי להיות מחובר לטירוף שבו. אני לא מדבר על מצב פסיכוטי, אלא על מישהו שמודע לחרדות, להשתוללות הפנימית שלו. שמרגיש שיש בו כוחות מאוד חזקים, ושבלי פורקן יצירתי הוא לא יוכל בשום אופן להישאר שפוי. לשמחתי אני כזה. המכונה הזאת, בן אדם, יוצרת פלונטרים במוח, שהתוצר שלהם הוא סוג של טירוף.
"זה קשור גם באובססיביות שלי, ב'אוטיזם' שלי. אוטיזם הוא מושג נורא רחב, ואני לא רוצה לפגוע באף אדם או שיחשבו שאני מנסה לתפוס טרמפ על משהו. מאז שאני זוכר את עצמי לא יכולתי להירדם בלי לטלטל את הראש שלי בחוזקה ולהשמיע סאונד מאוד ברור, נהימה חוזרת, שוב ושוב. אני עדיין עושה את זה לפעמים לפני השינה. הרבה שנים לא יכולתי להירדם בלי זה, זה היה מרגיע אותי.
"ואני חייב לספור דברים. זה מוזר לשבת בשירותים ולספור כמה אריחים יש על התקרה? למה אני עושה את זה? לא יודע. אני אוהב להעריך דברים כמותית, ואז לבדוק את עצמי אם הערכתי נכון. אני מעריך כמה אריחים יש על התקרה, ואז סופר אותם ובודק אם צדקתי. ואני אוהב לבהות הרבה, לחלום בהקיץ, לתת למוח שלי לצאת משליטה וליהנות מהמקום שאליו זה לוקח אותי".
"אין אמן שעושה דברים מעניינים בלי להיות מחובר לטירוף שבו. לשמחתי, אני כזה" // צילום: קובי קלמנוביץ'
פשעי אהבה
נהרין מהרהר כבר זמן רב בפרישה מניהול הלהקה. צעד כזה צפוי לגרום לטלטלה גדולה בלהקה. "הניהול הוא מאוד תובעני", הוא אומר, וחוכך בדעתו כיצד להמשיך את המשפט. "אני בהחלט סקרן לנתב את מחשבותיי לעתיד בלי תפקיד המנהל האמנותי של הלהקה, וברור לי שזה יקרה. מתי - אני לא יודע".
לעת עתה, הוא מעורב בכל רכיב מהעשייה של הלהקה, ודואג לשתף פעולה, בין השאר, גם עם מקסים וואראט, דמות שהוא פיצל מתוך עצמו, וחתומה על הפסקול של כמה מיצירותיו.
הביוגרפיה הדמיונית של וואראט, כלומר נהרין (או נכון יותר, האלטר אגו שלו), מספרת שהוא נולד וגדל על אונייה, לאם רקדנית ולאב יורד ים. נהרין סיפר עליו בעבר שהוא טיפוס מחוספס ולא מרוסן, שהתגלה כיוצר מוסיקה מבריק, אך גם כגנב לא קטן, ולכן ריצה תקופות מאסר ממושכות.
מה שלום מקסים?
"מקסים כזה טמבל", נאנח נהרין, "הוא שוב בכלא".
מה הוא כבר עשה?
"לא נעים לי לפרט מה הוא עשה. עוד אחד מפשעי האהבה שלו. למרבה המזל, חלק גדול מהיצירות הכי טובות שלו נוצרו בכלא, וגם עכשיו הוא ימשיך ליצור משם".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו