דקות פעם ליבו של אליעזר גרובר אחרי שנפטרה אשתו אטי, עד שנדם, משחרר אותו להצטרף אל אהובתו. בן 91 היה, גילו כגילה, ואת 68 השנים האחרונות הם חלקו יחד, בשמחה ובכאב, בעושר ובעוני, ומעולם לא נפרדו ליותר מרגעים ספורים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בני המשפחה בקרני שומרון יושבים עכשיו שבעה כפולה, ומספרים איך תמיד הקפיד אליעזר להתחשב באטי, ואפילו כשהיה מאושפז בבית החולים בגלל דלקת ריאות חריפה ומצבו הלך והידרדר, הוא "החזיק את עצמו הכי חזק שהוא יכול, כדי שהיא לא תישאר לבד, בלעדיו. והיא תמיד אמרה שהיא לא רוצה לחיות אחרי שאבא ימות. אז הוא קרא לה, לנשמה שלה, ואמר לה, הנה, תהיי את ראשונה, ואני בא מייד אחרייך. ניכנס יחד לגן עדן", משחזר בכאב בנם יוסי גרובר.
ביום שני שעבר, רגע לפני חג השבועות, הובהל אליעזר לבית החולים מעיני הישועה שבבני ברק. במשפחה כולם חשבו שזה הוא החזק מבין השניים, הוא כבר צלח מהמורה או שתיים בחייו, וגם עכשיו יתאושש בוודאי בתוך כמה ימים ויקום על רגליו.
אבל למחרת הפכה הכרתו מעורפלת ומצבו הידרדר. ביום רביעי, בארוחת החג בקרני שומרון, החלה אטי להתלונן על כאבים בבטנה. היא לא נראתה כתמול שלשום.
ביום חמישי בבוקר יצא הבן יוסי לעבודה בפרדס חנה. "באמצע הדרך הרגשתי שאני חייב להסתובב ולעזוב הכל ולהגיע לבית החולים הכי מהר שאפשר, להיות לצידו של אבא. במחלף נתניה עשיתי סיבוב ודהרתי לבני ברק. דיברתי עם רינה אשתי וביקשתי שהיא תביא את אמא לבית החולים, לראות את אבא. במשפחה כבר אמרו לי שהמצב של אמא גם לא טוב".
בעוד יוסי עושה את דרכו לבני ברק, אמו הובהלה לבית החולים מעיני הישועה באמבולנס.
"יעקב, העובד הצמוד של אבא ואמא, סיפר לי כבר בדרך שאבא צריך הנשמה. כשהגעתי, עליתי מייד לקומה השנייה לראות מה שלומו. הוא כבר היה מונשם. ליטפתי אותו באהבה גדולה, אבל הוא כבר לא היה בהכרה.
"אחרי כמה דקות ירדתי למטה, למיון, לראות את אמא. אמרתי לה: 'אמא, אנחנו פה, אנחנו איתך'. לקחו אותה לאולטרה־סאונד בטן. כשהחזירו אותה למיון, המצב שלה הידרדר בתוך דקות. ניסו עוד לעשות לה החייאה, אבל זה לא הצליח. אמא שלי מתה".
יוסי עוצר את שטף דיבורו ומוחה את הדמעות.
"השעה היתה 13:30 בצהריים. צילצלתי לרב של היישוב וביקשתי לקבוע את ההלוויה ל־17:30. עשינו חמ"ל של טלפונים, העברנו סמסים לחצי מדינה על פטירתה של אמא ומועד ההלוויה, ואני תיכננתי לצאת מבית החולים ולנסוע הביתה להתכונן. אבל בבית החולים אמרו לי, 'תישאר, המצב של אבא שלך מידרדר'. הכניסו אותו לטיפול נמרץ.
"היינו ליד הדלת של המחלקה, שרנו לו 'אדון עולם' ו'אנא בכוח'. אבל הוא לא החזיק מעמד. ראינו איך הנשמה שלו עוזבת ומתחברת שוב לאמא.
"זה היה הזוי, בלתי נתפס. כמו באיזה חלום רע, שפתאום קורה לך במציאות. עד עכשיו לא לגמרי ברור ממה אמא מתה. אולי מזיהום בבטן".
))))))6.jpg)
מתוך האלבום המשפחתי. אנשים צנועים ושקטים
ההכנות להלוויה של אטי גרובר בקרני שומרון כבר היו בעיצומן, כשיוסי שוב צילצל לרב של היישוב. "הכל היה כאילו לקוח מסרט. אמרתי לו: 'גם אבא מת'".
ביישוב אמרו ליוסי שלא יספיקו לחפור שני קברים בתוך ארבע שעות. "ראינו שאין מוצא", מספר הנכד ידידיה (30). "זה דבר חריג מאוד ששני בני אדם מאותה משפחה נפטרים בהפרש של שעה, ובטח ביישוב קטן כמו שלנו. נאלצנו לדחות את ההלוויות לתשע בערב. החברים והקרובים לא הבינו מה הולך פה. בהתחלה הם שמעו בצער על מותה של סבתא ועל מועד ההלוויה שלה, ואחרי שעה וחצי הם שמעו שגם סבא הלך לעולמו, ושהם ייקברו בערב. היו אנשים שחשבו שהתבלבלנו. היו כאלה שהופיעו ביישוב בשעה חמש וחצי".
בערב נאספו מאות בני משפחה וחברים ומכרים של אטי ואליעזר בבית העלמין הקטן שבמורד הגבעה, וחלקו להם כבוד אחרון. סיפרו על האהבה הגדולה שהיתה שם במשך עשרות שנים, ואילו אנשים טובים וצנועים היו, ואיך רק כמה ימים לפני מותם עוד נסעו יחד ברחבי היישוב בקלנועית שלהם. הם נקברו יחד.
ידידיה מוחה דמעה. "היתה בהלוויה תחושה אחרת. מוזרה. היינו מאוד עצובים, אבל היה שם גם משהו שהזכיר חתונה. קודם קיבלו את סבתא באלונקה שלה, ואחר כך את סבא, ואני הרגשתי שהם באמת גדולים מהחיים. שגם את ההלוויה שלהם הם הפכו למשהו מאוד מיוחד ושונה, והכי ביחד שאפשר. כמו שהם היו תמיד".
אטי היתה מתאומי מנגלה
אטי (יולי) פריד נולדה ביום חורף קר בפברואר 1923, עם אחותה התאומה שרלוטה, בעיירה וישו שבטרנסילבניה, שהיתה שייכת אז להונגריה (כיום רומניה). היו לה שישה אחים ואחיות. המשפחה הדתית החזיקה בבעלותה מפעל עצים גדול ורווחי, שהניב פרנסה מבורכת. בבית הגדול היו משרתות, והיה בו הטלפון היחיד בעיירה, אבל ההורים השתדלו לחנך את הילדים לחיי ענווה. בכל טיול שלהם ברחבי העיר נהגו הילדים לתת נדבה לקבצנים שברחוב.
במאי 1944, חודשיים אחרי שהגרמנים כבשו את הונגריה, נלקחה כל משפחת פריד לאושוויץ. רוב בני המשפחה נספו. התאומות אטי ושרלוטה בנות ה־21 נלקחו לניסויים שעשה יוזף מנגלה. הן היו חלק מ"תאומי מנגלה" וניצלו, ואחות נוספת שרדה את המחנה.
"אמא לא דיברה על זה מעולם", אומר יוסי גרובר, "אבל אנחנו בטוחים שמנגלה עשה עליהן הרבה ניסיונות וזוועות גופניות. אנחנו יודעים בוודאות שהיא תירגמה עבורו מסמכים בשפות שונות, כי היא ידעה גרמנית ורומנית והונגרית ויידיש".
בינואר 1945, רגע לפני שחרור המחנה, נלקחו תאומי מנגלה למשרפות. אטי החליטה לנסות בכל דרך להציל את חייה וחיי אחותה. היא הציעה לשרלוטה לברוח איתה ולהסתתר מאחורי הצריף, ואמרה לה: 'אם יגלו אותנו, נקבל כדור בראש. אם לא, אולי נינצל'".
))))))7.jpg)
הקברים של בני הזוג בקרני שומרון. בהלוויה סיפרו על האהבה הגדולה ששררה ביניהם. צילום: יהושע יוסף
הן ניצלו. אחר כך נלקחו עם שאר היהודים במחנה לצעדת המוות, והלכו מאות קילומטרים בשלג, בחלוקי אסירות וכפכפי עץ. בדרך התבשרו על תום המלחמה, והצליחו להגיע לעיירה שלהן, מותשות וכואבות. בודדות וחסרות כל, ללא משפחה, החלו לבנות את חייהן מבראשית.
באחד הימים, כשנסעו באוטובוס לעיר הגדולה, ישב מולן בחור צעיר עם עיניים כחולות וכובע קסקט. אטי סיפרה לימים שהוא היה מאוד יפה בעיניה, והיא חשבה שהוא מנסה לפלרטט איתה.
"אכלנו פיצוחים, והוא שאל אם אפשר לקבל גם", סיפרה לילדיה. "אמרתי לאחותי ביידיש שהוא נחמד, אבל שכדאי לעזוב אותו כי הוא בטח גוי. ואז הוא אמר לי ביידיש: 'אני יהודי. קוראים לי אליעזר'".
אליעזר גרובר נולד בקיץ 1923 בכפר פישקולְט שבטרנסילבניה. אבא שלו היה מלמד ושוחט, אמו עקרת בית, והיו לו עוד שמונה אחים ואחיות. כסף רב לא היה בבית. בזכות כוחו הגופני הוא נלקח לפלוגות העבודה בהונגריה ולא לאושוויץ, כמו רוב משפחתו, וכך ניצל ממוות.
אחרי המפגש ההוא באוטובוס, אליעזר לא מש מאטי ולא הפסיק לחזר אחריה. במשפחה אומרים שמהר מאוד הם הפכו לזוג, ואליעזר עבר לגור אצל אטי והשתלב בעבודה במפעל העצים של משפחתה. "אמא היתה בשלנית מצוינת", אומר יוסי. "ברגע שהיא עברה את מבחני המטבח של המשפחה שלו - להכין חלות ולמלא דגים - הם קיבלו את ההכשר להתחתן".
הם נישאו ב־1946 ברוב הדר ופאר בעיירה וישו, בהשתתפות בני משפחה, דודים ואחים ששרדו את השואה, וגם מכרים. תזמורת של גמדים, ששרדה את אושוויץ, ניגנה בחתונה עם התזמורת המקומית. אבל אחרי השמחה נתקפו בני הזוג עצב גדול. לדברי המשפחה, טראומת השואה סירבה להרפות מהם, והם הסתגרו בביתם ולא תיפקדו כלל; רוב הזמן רק בכו.
בסופו של דבר, הגיע לביתם אחד הדודים, וערך להם כתובה חדשה - שבה נכתב שאסור להם יותר לדבר על השואה והמלחמה. מאז ועד סוף חייהם הם לא שבו עוד לדבר על הזיכרונות מהעת ההיא.
המאבק להביא ילדים
ב־1950 עלו לישראל באונייה. בהתחלה גרו במרפסת קטנה שסגר להם דודו של אליעזר, אהרון, ביישוב רמתיים שבשרון. אחרי שהתארגנו ולמדו את הלכות ארץ הקודש, עברו להתגורר בדירה קטנה בשיכון סמוך. אליעזר למד לארוג והחל לעסוק בכך לפרנסתו. אטי היתה בעיקר בבית.
שנים ארוכות ניסו להביא ילדים לעולם, ולא הצליחו. "הם ניסו כל מיני טיפולים ולא הצליחו", מספר הבן יוסי. "יכול להיות שהניסויים שערך מנגלה בגופה של אמא פגעו ביכולת שלה להיכנס להריון. ב־1953 הגיע לארץ מומחה עולמי לגינקולוגיה, שהיה פורץ דרך בתחום ניתוחי הפוריות. הם ראו בכך הזדמנות בלתי חוזרת להיכנס להריון.
"אבא הלך לרב אברהם ישעיהו קרליץ מבני ברק (החזון איש, מפוסקי ההלכה הבולטים במאה העשרים; ע"נ) ושאל אותו אם אפשר לעשות את הניתוח הזה בשבת. הרב השיב לו שלא כדאי לעשות את הניתוח, ובירך אותו שיהיו לו ילדים. הם ויתרו על הרעיון. חמש שנים מאוחר יותר, נולד להם סוף סוף ילד ראשון, אח שלי בנצי. אני נולדתי שנתיים אחריו".
עם הולדת הילדים עברה המשפחה לדירה נאה סמוך לחוף תל אביב. אליעזר הקים מפעל אריגה ביפו, שייצר מעילים, מצנחים לצבא וחיתולי בד לתינוקות. אטי טיפלה בשני הבנים.
"אבא היה יוצא למפעל בחמש וחצי בבוקר, אורג כל היום וחוזר מאוחר בלילה. הם היו אנשים מאוד צנועים ושקטים. רעש מאוד הפריע לאמא, זה תמיד הזכיר לה את הרעש בשואה. לפעמים, כשהיו באים אליהם הנכדים והנינים והיה המון רעש, היא היתה מראה לנו את המספר על היד, וזה היה סימן שזה מפריע לה.
))))))8.jpg)
פינת הזיכרון בבית הבן יוסי. "ראינו איך הנשמה של אבא עוזבת ומתחברת שוב לאמא", הוא אומר. צילום: יהושע יוסף
"כשהיינו מתכנסים בערב שבת ועושים קידוש, והנכדים הקטנים היו דופקים בהתלהבות על השולחן, אמא היתה נכנסת לעצב גדול. זה הזכיר לה את אושוויץ, כשהם היו מתופפים בידיים ומרעישים כדי לא לשמוע את צרחות הילדים בתאי הגזים".
רק בפורים הירשו לעצמם אטי ואליעזר לצאת מגדרם ולהתחפש. כמעט מדי שנה התחפשו לדמויות שזכרו מהעיירות שבהן גדלו - שלוימל'ה הסנדלר ואשתו ההריונית.
"סבתא היתה רוב הזמן בבית", מספרים הנכדים, "אבל כשהיתה יוצאת לטיול בעיר, היה לה מסלול צדקה קבוע לקבצנים. היא אמרה שגם באירופה היתה עושה את זה. עוברת בצמתים שבהם ידעה שהקבצנים יושבים ונותנת משהו לכל אחד. תמיד היה לה גם לחם בכיס, שהיתה מפזרת ליונים".
אטי אהבה לבשל עם בעלה מטעמים מהמטבח ההונגרי. בלינצ'ס וצ'ולנט ואורז עם קקאו וסוכר, ומהקומפוט הטעים שעשתה נהנתה כל השכונה שלה בתל אביב.
שני הבנים התגייסו לחיל השריון. בנצי (56) הגיע לדרגת אלוף משנה במילואים ואף נפצע בקרב בסולטן יעקב, והיום הוא איש עסקים. יוסי הגיע לדרגת רב סרן, והיום הוא מורה לשל"ח. "החינוך שקיבלנו היה תמיד לתרום לביטחון המדינה", אומר יוסי, "אבא ואמא היו מאוד גאים בנו".
אחרי שאליעזר יצא לפנסיה, הוא לא הפסיק לרכוב על אופניים ברחבי העיר. מדי פעם גם היה מטייל עם אשתו ברגל. לפני חמש שנים הופיעו אצל שניהם בעיות בריאות שונות. "החלטנו להעביר אותם לבית שלנו, בקרני שומרון", מספרת רינה, אשתו של יוסי. "הקצֵינו להם יחידה נפרדת. הם ניסו להשתלב, אבל כל הזמן התגעגעו לתל אביב. היתה להם קלנועית והם נסעו בה הרבה, היו נוסעים למכולת ביישוב ומכירים אנשים, אבל כל הזמן אמרו שזה יער פה. כלומר, שמשעמם להם לעומת העיר התוססת. אליעזר היה תופס טרמפים ונוסע לתל אביב לסידורים".
סבא אליעזר וסבתא אטי הקימו שבט מפואר. שני הילדים שלהם הולידו 13 נכדים, והנכדים הולידו 19 נינים, בלי עין הרע. באירועים המשפחתיים הגישו תמיד את הכיבוד מהמתכונים המיוחדים של סבתא, וסבא תמיד נתן לה הרבה כבוד ואמר שמגיע לה הכל, אחרי כל מה שעברה.
יוסי מתבונן בתמונות שלהם בפינת הזיכרון הקטנה שבביתו. "אהבתי אותם מאוד", הוא אומר בלחש, "לאבד את שני ההורים שלך בתוך שעה ורבע זה קשה מאוד. אבל אני חושב שגם עכשיו, שם למעלה, הם יחד. הם לא לבד. אולי עכשיו הם מצאו קצת מזור לנשמה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו