כהצהרת פתיחה עקרונית חשוב להבהיר שאין לי שום דבר נגד ניתוחים פלסטיים או פרוצדורות אחרות שנעשות למטרות אסתטיות וגם להודות בכנות שאם אני צריכה לנחש עכשיו לאיזה מגזר אשתייך בעוד חמש־עשרה או עשרים שנה מהיום - נשים שמקבלות את פגעי הזמן בהשלמה ובאצילות נפש או כאלה שמבזבזות זמן וכסף על ניסיון נואש להשיב מלחמה חסרת תקווה - יש לי הימור די בטוח. כאן הייתי מוסיפה אייקון שובב של קריצה אבל עם כמויות הבוטוקס המקובלות באוכלוסייה שבה מדובר, פעולה של קריצה כבר מזמן אינה אופציה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
זה לא שאין לי הערכה עמוקה לנשים הנוקטות גישה הפוכה של השלמה אלגנטית עם עובדות החיים כמו - וזו רק דוגמה אחת מני רבות - מעצבת־העל הצרפתייה איזבל מרנט, שסיפרה לא מזמן בראיון לעיתון ישראלי כי מדי פעם חולף בדעתה לרגע הרעיון לצבוע את שערה המאפיר, אפשרות שהיא מסלקת מייד ממחשבותיה בהצהרה החיננית: "סה לה וי, איזבל".
אין ספק שמדובר בעמדה מרגשת וחשובה מצד אייקון אופנה בסדר הגודל של איזבל מרנט, שמיליוני נשים בעולם נושאות אליה עיניים. אני יכולה רק להביע הערכה כנה לאישיותה המלבבת ולשמוח שיהיו לי כנראה עוד שפע של הזדמנויות להתרשם במגזינים מהקולקציות הנפלאות שלה בשעות הארוכות שעוד אבלה בחיי במספרות עם צבע מצחין על הראש או בחדרי המתנה של פלסטיקאים, מחכה לפרוצדורה שנקבעה לי בשעה חמש.
כבר נקלעתי בחיים לכמה ויכוחים די סוערים בנושא הזה עם חברות בעלות תודעה פמיניסטית מפותחת שהיו מצפות ממני לקצת יותר כבוד עצמי וכוח עמידה. לטענתן - עד כמה שהצלחתי להבין בעוד הן צועקות עלי בייאוש ומטיחות את הראש בקיר - אישה שמפקירה את עצמה מרצונה החופשי לסכינו של מנתח פלסטי רק בשביל לעכב קצת את סימני הזמן היא קורבן כנוע של תרבות סקסיסטית הכופה על נשים סטנדרטים בלתי אפשריים של יופי וגוזרת עליהן מרדף אובססיבי אחרי הנעורים. ואילו אנחנו הנשים, במקום להשיב לשטיפת המוח ההרסנית הזו בהתנגדות ובהתרסה, כפי שראוי היה לעשות, מתנדבות לשמש נתח אנטרקוט מדמם על קרש החיתוך של הקצב כמו אחרונת כוכבניות הטראש שהקריירה שלהן תלויה באופן בלעדי בפופולריות של קלטת המין האחרונה בכיכובה שדלפה לרשת.
איור: יעל בר
על כך אני משיבה, בכל פעם שאני נקלעת לוויכוח מסוג כזה, בטיעון הנגד המוחץ המסוגל לשכנע כל חבר מושבעים: אתן צודקות לגמרי. אם החיים היו סמינר אקדמי בחוג למגדר, ייתכן מאוד שעבודת הגמר שלי היתה זוכה לכותרת: "מסרים דכאניים בתרבות פטריארכלית - פרקטיקות של התנגדות".
אלא שהחיים, בניגוד לקורס באוניברסיטה, מערבים למרבה הצער גם מראה. במצב כזה אישה מתבגרת שמתקשה לחיות עם עצמה בשלום יכולה לעשות אחד משני דברים: טיפול פסיכואנליטי ארוך טווח, פעמיים או שלוש בשבוע, שבאמצעותו תנסה לעקור דימויים ותפיסות שהשתרשו אצלה במשך שנים, ולחלופין להתאשפז במדיקל סנטר ליום או יומיים לאיזה מיני פייס ליפט חפוז שבעקבותיו פרצופה אמנם ידמה קצת למחבט פינג פונג תקני אבל ייטע בה את האשליה הנעימה שהיא נראית טוב יותר, ובמקרים של הצלחה פנומנלית אפילו יגרום לה להיראות צעירה יותר בשלושה חודשים תמימים.
עכשיו, אחרי שהובהר שלא מדובר בהתנגדות עקרונית, בכל זאת כמה הערות לחברותיי המותחות ומזריקות חומרים לפרצופן כאילו אין מחר (אבל יש כבר קצת יותר מדי אתמול): דבר ראשון, עיזבו את השפתיים. אתן יכולות להקפיא מצידי את המצח עד שייראה כמו מגרש ההחלקה על הקרח במרכז קנדה במטולה או להתפקע מרוב חומרי מילוי כמו פחזנית ב"רביבה וסיליה" אבל לנפח באופן בלתי פרופורציונלי את השפה העליונה לא גורם לך להיראות צעירה יותר אלא מקנה לך מראה שרואים בדרך כלל אחרי שנפט נשפך לים באסון אקולוגי: ברווז נעלב.
גם לשאלה של כמויות הבוטוקס כדאי להקדיש מעט מחשבה, בייחוד אם את עובדת במקצוע המחייב שימוש מסוים בהבעות פנים. למשל עובדת סוציאלית, גננת או מנחת טלוויזיה. אני לא רוצה לנקוב בשמה של אף אחת אבל במקרים מסוימים אם תלחצו על מיוט בשלט כבר לא תוכלו לנחש על פי הבעת הפנים של המגישה אם נושא השיחה הוא עוד מקרה מזעזע של אונס קבוצתי בתיכון או הדלעת הגדולה ביותר שגילה בחדווה בגינה חקלאי חביב מהצפון.
ועוד מילה לנשים נשואות שמספרות לך בשושו על הפרוצדורה הקוסמטית הקלה שעברו השבוע, ושעלתה כמובן אלפי שקלים, ומתעקשות בכל תוקף שבעלן לא יודע. מין סוד קטן ופרטי שאת שומרת לעצמך. ובכן, בואו נגיד את זה ככה - כשאת חוזרת הביתה עם כתמים כחולים על הפרצוף המוסווים בהצלחה חלקית מאוד בשליכטה עבה של מייק־אפ, אין שום ספק שבעלך יודע. הוא כבר נאלץ להדוף כמה שאלות טורדניות בעניין הזה מצד רשויות הרווחה.
מה שבטוח, כל אמצעי ההתגוננות - מקבלה מלאת השלמה ועד רמונט כללי לפסח - כשרים בעולם שמתייג אנשים על פי גילם כמעט בכל הקשר וברוב המקרים גם בלי שום הצדקה. ואני לא מדברת רק על התחומים הידועים והברורים מאליהם שבהם שנת הלידה שלכם עלולה לשמש נגדכם, דוגמת אתרי היכרויות באינטרנט או במקרה שאתם נמצאים בימים אלה בעיצומם של ניסיונות למצוא עבודה.
גילו של אדם רודף אותו בלי הפסקה ולכל מקום. רק לפני כמה שבועות נתקלתי בעיתון בכותרת "בת 45 רצחה בת 82". אחרי החלחלה הראשונית המתבקשת עלתה פתאום על דעתי השאלה הבלתי נמנעת: אבל מה משנה הגיל. באיזה אופן שנת הלידה של הגיבורות רלוונטית במקרה זה? אפשר רק לדמיין את החשודה ברצח מעלעלת בעיתון בבוקר ונתקלת בכותרת הנוקבת. "בת 45 רצחה בת 82". אני לא מאמינה, היא בטח אומרת לעצמה שטופת זיעה קרה. כתבו בעיתון שאני בת 45.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו