"גנבת הספרים": ככה לא עושים את זה

"גנבת הספרים" לוקח את זוועותיה הקיצוניות והבלתי נסלחות של מלחמת העולם השנייה ומתאים אותן למידותיהם של צופים צעירים. כשלעצמו, אין בכך פסול, כמובן. אפשר וצריך לחשוף מוחות רכים - שבימים רגילים נוהרים בהמוניהם לצפות בסרטים דוגמת "הארי פוטר" ו"דמדומים" - לדברים האיומים והנוראיים שהתרחשו (ומתרחשים) בעולם שלנו. אבל בסופו של דבר, הכל תלוי באיכות הביצוע. הסרט "להתראות, ילדים" של לואי מאל, למשל, הוא דוגמה מצוינת לאיך עושים את זה נכון. ברגישות, בבגרות, בתבונה. "גנבת הספרים", לעומת זאת, שממזג בחוסר אלגנטיות בין הקיטש הבלתי נסבל של "החיים יפים" להתקרבנות של "נער קריאה", חושף את עצמו די מהר כדוגמה מאלפת לאיך לא עושים את זה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

סרטו הסנטימנטלי של בריאן פרסיבל (סידרת הטלוויזיה "אחוזת דאונטון"), שמבוסס על רב־המכר של מרקוס זוסאק, מתרחש בעיירה גרמנית במהלך סוף שנות השלושים־תחילת שנות הארבעים של המאה שעברה. במרכז הסיפור ניצבת ליזל (סופי נליס), ילדה פעורת עיניים ובוגרת לגילה, שנמסרת בתחילת הסרט לידיהם של הורים מאמצים. אחיה הצעיר של ליזל מת בדרך ליעד, ואמה הביולוגית, שככל הנראה מואשמת בקומוניזם, נעלמת לבלי שוב.

בצר לה, ליזל נאלצת להתרגל לבית הזר ולהוריה החדשים - זוג "גרמנים טובים" שמגולמים במיומנות בידי ג'פרי ראש (בתור האב הרחום, הסבלני והמשעשע, שכל משפט שלו מבוטא בטון מנחם) ואמילי ווטסון (בתור האם העצבנית, המקטרת וקשת היום, שכל משפט שלה מבוטא בטון נבזי). בין לבין, ליזל מתמודדת עם הצקות בבית הספר, מתיידדת עם הילד הבלונדיני החמוד שגר בבית הסמוך, לומדת לקרוא ורואה איך כולם מסביבה מיישרים קו עם מפלגת השלטון. 

אם בכל אלה אין די, הרי בשלב מסוים גם מתדפק על דלת הבית יהודי כחוש וסמלי ששמו מקס, שנמלט מאימת הנאצים. כמובן, הגרמנים הטובים מסתירים אותו במרתף ביתם. וכמובן, ליזל מפתחת איתו מערכת יחסים אמיצה ויוצאת דופן. 

ל"גנבת הספרים" יש שלוש פואנטות שהוא מבקש להעביר. הראשונה: היו גרמנים טובים. השנייה: היה די מבאס להיות יהודי באירופה בשנות הארבעים. השלישית: לספרים יש היכולת להחיות אותנו ולהביא לנו גאולה. למרבה הצער, מפאת שפע האירועים שמתרחשים בו והאופן הסטרילי, הדיכוטומי והמיופייף שבו האירועים האלה מטופלים, הסרט לא ממש מצליח להתעמק באף אחת מהפואנטות הללו או לגרום לאף אחת מהן להיות מעניינת, מורכבת או מפתיעה. 

הסרט אמנם עושה שימוש בליל הבדולח, בשריפה פומבית של ספרים ובתהלוכה של יהודים שמובלים למותם כתפאורה מניפולטיבית ואפקטיבית עבור הדמויות שלו, אך הסיפור עצמו, שמובא לצופים בקול מרגיע ונדיב מפיו של "המוות" (כן, כן, מה ששמעתם), עטוף במעין הילה אגדתית זוהרת של תמימות חמימה ומרוממת נפש (האופיינית לסרטים "חשובים" שתרים אחר פרסים), ומלווה בפסקול מלודרמטי ומוגזם של ג'ון וויליאמס, שאינו בוחל באמצעים כדי לחולל ריגושים זולים. עקב כך הסכנות, הטראומות והזוועות שניצבות בפני ליזל הופכות פחות מוחשיות, מאיימות ואפלות וזוכות במימד רומנטי־שמאלצי מטריד. למעשה, לא קשה לדמיין כיצד נערה שתצפה בסרט תפנטז למצוא את עצמה במצב דומה. זה הרי לא באמת כל כך שונה ממה שקורה להארי פוטר, נכון?

הבעייתיות הבסיסית של "גנבת הספרים" אמנם ניכרת בכל חלקיו, אך היא ללא ספק מגיעה לשיאה בדרך השערורייתית למדי, שבה הוא מבקש לנקות את השטח ולהכין את הקרקע לקראת ההפי־אנד הבלתי אפשרי והכל כך מיותר שלו. שכן כדי להתאים לקהל היעד שלו, אין לפרסיבל ולחבריו כל בעיה להתחמק מעומק רגשי או להימנע מלהציג תמונות יותר מדי מטרידות (מי שמת, למשל, מת מחוץ לפריים או באופן פוטוגני), וגם אין להם בעיה להעניק לצופים את הרושם שמלחמת העולם השנייה לא באמת היתה כה נוראית כפי שחשבתם. 

אבל אתם יודעים מה? זו בהחלט בעיה כשמישהו לוקח תקופה כל כך אפלה בהיסטוריה, מכבס אותה והופך אותה לקלה יותר לעיכול או להבנה. זו בהחלט בעיה כשסרט שואה, ועוד כזה שבעיקר עוסק בצד הגרמני של המשוואה, נותן לעצמו פטור משאלות קשות. וזה כבר גובל בחוסר אחריות ובטמטום כשסרט שכזה, שמתיימר לחנך, שם לו למטרה להוציא את צופיו מהאולם בתחושה טובה. אם זה מה שרוצים ללמד ילדים בני 12 על השואה, מוטב כבר שייוותרו בורים. 

"גנבת הספרים" ("The Book Thief"), במאי: בריאן פרסיבל. ארה"ב/גרמניה 2013

 

 

סטאלון ודה נירו ב"סוגרים חשבון". פצצות לתותבות

בני הזהב

בשלב זה של הקריירה שלהם קשה להעלות על הדעת שרוברט דה נירו וסילבסטר סטאלון יצליחו להשפיל את עצמם יותר מכפי שכבר עשו בעבר. ובכל זאת, סרטם החדש "סוגרים חשבון" לא חוסך במאמצים כדי לסייע להם במשימה.

שני השחקנים האגדיים (לשעבר?) מוותרים כאן על טיפת הכבוד העצמי שעוד נותרה להם כדי לגלם צמד מתאגרפים מזדקנים מפיטסבורג שחוזרים לזירה לקרב אחד אחרון, שלושים שנה לאחר שהקרב המכריע ביניהם בוטל במפתיע עקב נסיבות שלא התבררו מעולם. 

הסיטואציה האבסורדית הנ"ל מאפשרת לתסריט הגנרי והעצל לשלוף מלאי בלתי נדלה של "בדיחות זקנים" (דה נירו לא שולט בגזים שלו, סטאלון לא יודע מה זה אייפד), לעשות שימוש בכמה קווי עלילה שחוקים (דה נירו פוגש לראשונה את בנו; סטאלון מתאחד עם האקסית המיתולוגית שלו, שמגולמת בידי קים בייסינגר), לתקוע בכל סצנה שנייה תוכן שיווקי, לתת כמה קריצות עייפות וצפויות למעריצים של רוקי ולהעביר את הזמן בחוסר נעימים עד להגעת הקרב הגדול בסוף. 

שלא תבינו לא נכון. למרות הציניות האופורטוניסטית שטבועה בקונספט, סרט שמנסה לסחוט עוד טיפה מהלימון הסחוט היטב של רוקי ו"השור הזועם" דווקא היה יכול להיות חביב, משעשע ואפילו מרגש. אבל "סוגרים חשבון" אפילו לא עושה כאילו הוא מנסה להיות סרט כזה. אין כאן בדיחה אחת שתצחיק אתכם, מונולוג אחד שיזיז לכם או רגע אחד שייחרת בזיכרונכם (בהנחה שאינכם מזוכיסטים). וכדי להפוך את העניינים לאפילו עוד יותר גרועים, חוסר הכימיה המוחלט בין סטאלון לבין בייסינגר (שנראית פיצוץ, אגב) מעורר דחף עז להתקשר לצער בעלי חיים. 

רוצים סרט נורמלי על אודות שני מתאגרפים מזדקנים והאישה הסקסית שתקועה ביניהם? נסו את "משחק האלופים", עם וודי הארלסון, אנטוניו בנדרס ולוליטה דווידוביץ', במקום. 

"סוגרים חשבון" ("Grudge Match"), במאי: פיטר סיגל. ארה"ב 2013

  yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו