בית המשפט העליון קיבל היום את ערעור המדינה וביטל את פסיקת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר דרורה פלפל, שקבעה כי כל אחד מילדי טהרן המקוריים יקבל סכום פיצוי חלקי של כ-50 אלף שקלים מהמדינה, שלא עמדה בהתחייבותה לשיקומם המלא.
בית המשפט העליון, שקבע בצורה ברורה וחד משמעית כי אין בהסכם השילומים זכות לפיצוי אישי-אינדיבידואלי, החליט שלא להיעתר לערעורם של התובעים כנגד הסכום החלקי שנפסק להם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
עם הגשת הערעור החליט בית המשפט העליון, לעכב את תשלום מחצית מהסכום שפסק בית המשפט המחוזי, כך ששולם לכל אחד מילדי טהרן המקוריים סכום של 25 אלף שקלים. היום בית המשפט העליון קבע, כי בהתאם להסכמת המדינה, הכספים ששולמו לא יושבו ויוותרו בידיהם של מקבליהם.
ילדי טהרן הרגישו מקופחים
ילדי טהרן הם כ-1,200 ילדים יהודים, ניצולי שואה מפולין, שברחו מאירופה הנאצית ולאחר נדודים קשים הגיעו דרך רוסיה לטהרן, שם רוכזו במחנה יתומים. בשנת 1943, לאחר מספר חודשים במחנה, עלו הילדים על אוניות בריטיות, הגיעו לאלכסנדריה ומשם ברכבות לישראל.
בין ילדי טהרן נמנים בין היתר האלוף במיל. יאנוש גל ואלכס גלעדי ורבים מהם נפטרו ברבות השנים. התביעה הוגשה בשנת 2004 על ידי 217 מילדי טהרן, שתבעו מהמדינה כ-19.1 מיליון שקל. הם טענו, כי ממשלת ישראל קיפחה אותם בהסכם השילומים שנחתם בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה ב-1952, במסגרתו קיבלה המדינה מגרמניה סכום של כ-3.5 מיליארד מארק לצורכי שיקום הניצולים.
המדינה, שערערה על הפסיקה לבית המשפט העליון, טענה כי "השילומים נועדו לסייע לפליטים, לא בדרך של תשלום אישי אלא בדרך של סיוע למדינה הצעירה לבנות את המשק שלה. הם היו קולקטיביים ולא פרטיים".
"מדינת ישראל מצווה לטפל בניצולי השואה"
השופט אליקים רובינשטיין, שכתב את פסק הדין העיקרי קבע, כי "כספי השילומים ניתנו לממשלה לשם פיתוח המדינה, וזאת על מנת לעמוד ביעד הלאומי של ישוב הפליטים ניצולי השואה במדינת ישראל ושיקומם, להבדיל מייעוד הכספים לחלוקה לפרטים ושיקום אישי או אינדיבידואלי. התועלת לניצולי השואה לשיקומם ויישובם, באה לא כהענקה ישירה לכל עולה ופליט שואה, אלא כהענקה לכלל. הסכם השילומים אינו מקים איפוא לניצולי השואה עילת תביעה אישית, ועל כן – כאמור – סברנו כי יש לקבל את ערעורה של המדינה".
עם זאת הדגיש השופט רובינשטיין, כי "מדינת ישראל מצוּוָה להעמיד בראש מעייניה את הדאגה לניצולי השואה והטיפול בהם, וילדי טהרן בכללם. מדובר באנשים שלאחר ששרדו את שנות התופת והמוות – בנו מחדש את חייהם במדינתו של העם היהודי, מדינת ישראל. לניצולי שואת העם היהודי תרומה נכבדה עד מאד לשגשוגה של המדינה בתחומים רבים, לרבות במערכות ישראל. ראויים הם לכבוד ולהוקרה, ברוח ובחומר. הגם שאין בכך כדי לשנות מהכרעתנו בערעור דנא – דברים אלה צריך שיעמדו לנגד עיניהם של כל איש ואישה במדינת ישראל, ובוודאי לנגד עיניהם של הגורמים הרלבנטיים במערכת השלטונית".
השופטת עדנה ארבל הוסיפה: "המציאות היום היא כזו החושפת בפנינו קשיים עמם מתמודדים ניצולי השואה, ובפרט בזיקנתם, ולא אחת גם את היעדר המענה מניח הדעת למצוקות אלה. לטעמי, מדינת ישראל חבה חוב מוסרי עמוק לניצולים אלה. צעדים שונים נעשו כבר למען שיפור רווחתם, אך נראה כי עדיין יש מקום להירתמות משמעותית יותר של משרדי הממשלה, וטוב יהיה אם הדבר ייעשה במהרה, מתוך הכרה בחובנו לאותם ניצולים, שהולכים ומתמעטים בינינו, בלא שייאלצו הם לחזר על פתחי משרדי הממשלה כאשר הזמן אינו פועל לטובתם או להתדפק על דלתות בית המשפט שקצרה ידו מלהושיע".