הסלון הקטן של קלוד לנצמן, המשקיף על הרובע ה־13 של פאריס, הוא סוג של חמ"ל מבצעי. אין בו טלוויזיה, אבל יש אלפי ספרים ועשרות תמונות ותעודות הוקרה ומחשב מקינטוש עצום ממדים, בעל רמקולים גדולים, שמתריעים בצפצוף על כל אי־מייל חדש שנכנס. גם בגיל 88 ממשיך הבמאי הצרפתי־יהודי להנציח את זכר השואה. מתכתב על בסיס קבוע עם סטיבן שפילברג, גם הוא מתעד שואה שחתום על "רשימת שינדלר" ועל ארכיון של עדויות מצולמות, משיב לניצולי שואה נרגשים שמשתפים אותו בסיפור חייהם, ושולח מכתבים לאחמדינג'אד, שמעז להכחיש את השואה. מבחינתו, פרויקט ההנצחה שלו, שבו החל לפני כארבעים שנה ושזיכה אותו בשלל פרסים בכל רחבי העולם, חייב להימשך עד שיאזל לו הכוח.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הבריאות כבר לא מה שהיתה. רק לאחרונה עבר ניתוח בגב העליון, הכדורים גורמים לו עייפות ומאיטים את קצב דיבורו, חוט המחשבה נקטע לעיתים תכופות, וגם השמיעה נחלשה. אבל לנצמן לא נח לרגע. חנוט בחליפה ועליה סיכת דוב הזהב, עדות להוקרה שזכה לה בעבר במסגרת פסטיבל ברלין, הוא מתיישב ליד המחשב שלו, ממשיך להפיץ את העשייה שלו לעולם, חושב כבר על הסרט הבא שינציח את "הפשע ההוא". עוד רגע יארוז מזוודות בדרך לארה"ב, להקרנה של סרטו התיעודי החדש "אחרון הלא צדיקים", בהקרנה מיוחדת בשלושים מדינות, באותה שעה. מניו יורק ופילדלפיה, דרך לוס אנג'לס ויוסטון, ועד סן פרנסיסקו שבמערב.
הסרט, בן כמעט ארבע שעות, הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן האחרון ומביא את סיפורו של בנימין מורמלשטיין, מראשי מועצת הזקנים בגטו טרזינשטאט בצ'כיה - הגטו ששימש חלק מהתעמולה הנאצית, שניסתה להציג תנאים סוציאליים גבוהים ל־150 אלף היהודים שהיו בין תחומיו, ושרובם נשלחו בסופו של דבר להשמדה. גיבור הסרט הוא היחיד ששרד בין ראשי היודנראט שהנהיגו אותו, היחיד שיכול לספר על העבודה היום־יומית מול אדולף אייכמן, ועל הדילמות האנושיות והמוסריות.
"אנשי היודנראט לא עזרו לגרמנים", יוצא לנצמן להגנתו של גיבור סרטו. "מה זה 'יהודים שעזרו לגרמנים'? מה זה 'שיתפו פעולה'? אתה חושב שהיתה להם ברירה בכלל? הם רצו את זה? מישהו באמת רצה להיות האדם הזה, שירכיב את רשימת 5,000 היהודים הבאים שיישלחו במשלוח הבא להשמדה? כוח עליון וחזק מהם שלט עליהם, בצורה חולנית ומטורפת. הנאצים לא הפסיקו לתת לאנשי מועצת היהודים עוד ועוד פקודות, וכל הזמן הם גם הקפידו לשנות את הפקודות מהקצה אל הקצה, עד שהפכו אותם למשוגעים. בסוף הם שלחו גם אותם למחנות ההשמדה.
"הדבר האחרון שאפשר להגיד על האנשים האומללים האלה הוא שהם עזרו. אל תהיה כמו חנה ארנדט (ההיסטוריונית שבאה לירושלים לסקר עבור ה'ניו יורקר' את משפט אייכמן וכתבה מאמר על 'הבנאליות של הרוע'; י"א). היא היתה סתם פרובוקטורית, שהפנתה אצבע מאשימה כלפי היהודים האומללים ששיתפו פעולה עם הנאצים ולחלופין נכנעו למציאות שנכפתה עליהם. התזה שלה מטופשת, כי היא הניחה שהעולם מתחלק לתליין ולקורבן. המציאות היתה הרבה יותר מורכבת. לא סתם היא קוממה עליה הרבה אנשים".
זאת היתה ההתרשמות שלה ממשפט אייכמן.
"משפט אייכמן היה הצגה מאוד גרועה. זה היה משפט של בושה ושל בורות עצומה. רצו להראות לאזרחים בישראל וליהודים ברחבי העולם שעושים צדק, אז עשו משפט ראווה עמוס בשגיאות. גדעון האוזנר, התובע מטעם מדינת ישראל, דיקלם הרבה טעויות - מטעויות בשמות של כפריים פולניים ועד דברים יותר משמעותיים שלא היו מדויקים. היו צריכים לתת לאנשים במה להשמיע את העדות שלהם, ולא תמיד זה טופל ברגישות מספקת.
"בתור מי שראיין לעומק, במשך ארבעים השנים האחרונות, מאות אנשים שהיו בשואה, אני יכול להעיד מקרוב כמה הדבר הזה קשה, עדין ושברירי. הרבה פעמים הייתי צריך להפעיל כל מיני מניפולציות רגשיות כדי להפעיל את הזיכרון המודחק שלהם. בסרט 'שואה', לדוגמה, לקחתי למספרה את מי ששימש ספר הנשים במחנות ההשמדה, כדי שהדברים יצופו אצלו. העדויות והסיפורים של האנשים הם הדבר שמספר את הסיפור האמיתי, וחשוב היה לי להנציח את הדברים".
זאת הסיבה שבחרת להקדיש סרט שלם לבנימין מורמלשטיין?
"האמת היא שהחומרים איתו היו אמורים להיכנס במקור ל'שואה', שהיה הסרט הראשון שלי שעסק בנושא, אבל בסוף זה לא נכנס. העשייה של 'שואה', שנמשכה 12 שנים, הובילה את הסרט למקומות אחרים. כששמעתי על מורמלשטיין לראשונה זה היה בשנת 1973, והוא כבר היה איש זקן וחולה, שהתגורר ברומא. הרגשתי כאילו גיליתי תגלית ארכיאולוגית נדירה. אחרי הכל, הוא היה מהניצולים היחידים ששרדו מהיודנראט.
"זה היה אחרי שעשיתי את הסרט 'למה ישראל?' ואז אפילו עוד לא ידעתי שאעשה סרט בשם 'שואה'. אבל ידעתי שאני רוצה לתעד אותו ולהשתמש בחומרים. כתבתי לו מכתבים וטילפנתי אליו, אבל הוא סירב לשתף איתי פעולה. בסופו של דבר, גייסתי את אשתי, שהיתה עיתונאית גרמנייה־יהודייה, והיא שכנעה אותו. היופי שלה כבש אותו, וכמובן גם העובדה שהם תיקשרו בגרמנית.
"הגעתי לרומא עם צוות צילום וצילמתי אותו במשך כמה ימים. זה לא היה פשוט. הוא חשש בתחילה לדבר, ונוסף על הכל, פרצו לנו לוואן וגנבו לנו את כל ציוד ההסרטה. היינו צריכים להמתין כמה ימים עד שיגיע ציוד חדש מפאריס. אבל מהרגע שהוא דיבר, הוא לא הפסיק. הדברים שאמר היו מרתקים, חזקים ומעוררי מחשבה, הוא ידע לספר את הסיפורים בצורה מרשימה מאוד.
"הסיטואציה שבה מורמלשטיין היה כלוא בתקופת השואה היא מבחן בלתי נסבל לבן אנוש. היה ברור לי שהוא יהיה אחד מעמודי התווך של הסרט התיעודי שלי על השואה. אני רוצה שאנשים שיראו את הסרט יבינו שלא מדובר באדם מושחת, אלא ביהודי שהיה קורבן של נסיבות, כמו הרבה מאוד אנשים בתקופה ההיא".
"שואה" נמשך תשע שעות, והסרט החדש מתפרס על שלוש שעות וארבעים דקות. אתה חושב שבמציאות של ימינו, עם הקצב המהיר של החיים והזפזופ בין תחנות הטלוויזיה, הקהל יכול להתמודד עם זה?
"בוודאי. בלי שום בעיה. 'שואה' הוקרן, מוקרן ויוקרן בכל רחבי העולם, והקהל יושב וצופה בו בשקיקה".
אני שואל את עצמי בכל פעם שמציינים את יום השואה אם הילדים של היום באמת יבינו מה היתה השואה.
"הם יבינו. תן להם קרדיט ותפסיק לשאול אותי שאלות על אורך הסרטים. אני לא אוהב את זה. תן לצופים קרדיט על סקרנות וסבלנות. ניסיתי לקצר את הסרטים שלי, וזה פשוט לא עובד. אי אפשר לקצר את הטרגדיה. כש'שואה' יצא והוקרן בישראל, הייתי בלא מעט הקרנות לתיכוניסטים, והם תמיד היו מרותקים למסך ושאלו אותי שאלות נפלאות בסיום ההרצאה. אם כבר, הבעיה היתה עם המורות שלא הבינו, או שהיו שבויות בקונספציה של איך צריך לעשות סרט על השואה.
לנצמן ב"אחרון הלא צדיקים". "לא צריך לעשות מהשואה סרטונים של חמש דקות ליו־טיוב"
"לפעמים אני נתקל באנשים שאומרים לי, 'למה לא רואים בסרטים שלך את הזוועה?' והתשובה שלי מאוד ברורה: הזוועה כל כך גדולה, שלא צריך להראות ערימה של גופות. להפך. אני רוצה לקרב את הצופים שזה קשה להם. העדויות האנושיות, שמסופרות מפי גיבורים ורבליים בצורה יוצאת דופן, הן חזקות יותר מכל תמונה ויזואלית".
ואולי צריך לעשות סרטים נגישים יותר. אתה מכיר את ארי פולמן?
"הבמאי של 'ואלס עם באשיר' שהיה מועמד לאוסקר?"
כן. הוא הכריז לאחרונה שהסרט הבא שלו הוא סרט אנימציה על סיפורה של אנה פרנק.
"אני חושב שזה רעיון מטופש. לא צריך לעשות מהשואה פרסומת או סרטונים של חמש דקות שרצים ביו־טיוב. לא צריך להתחנף לצופים. אני גם לא בטוח שיש מה לחדש סביב הסיפור של אנה פרנק. הסיפור שלה כבר סופר בכל צורה ופורמט אפשרי. מה כבר אפשר לחדש בזה? עדיף להשקיע את האנרגיה במשהו אחר שקשור לתקופה ההיא".
הגיל ריכך את לנצמן. בראיונות עבר הוא היה בוטה ונחרץ יותר נגד סטיבן שפילברג, ידידו לעט, ורוברטו בניני ("החיים יפים"), שעשו מהשואה משהו אסתטי מדי. הוא לא אוהב שמפשפשים בחייו האישיים, מסרב לפרט על נישואיו או על ילדיו ומסתפק באמירה הכללית ש"יש לי ילדים". ככלל, הוא לא אוהב לבזבז את הזמן על שיחות ללא מטרה. הוא פה בשביל מטרה אחת: הנצחת השואה.
בשנת 2001 קיבל פרס מפעל חיים מטעם פסטיבל הקולנוע בירושלים, ולפני כארבע שנים פירסם את הביוגרפיה שלו, "הארנב מפטגוניה" (הוצאת כתר), שעשרות עותקים ממנה מונחים בערימה ענקית בכניסה לביתו. בספר, שמחזיק כ־500 עמודים, הוא מרחיב על המניע שלו להנציח את השואה ועל התמסרותו לפרויקט, אבל גם חושף טפחים מחייו, ובהם ילדותו בפאריס, אחותו אוולין, שהיתה שחקנית והתאבדה בגיל 40, הרומן שניהל במשך שנים עם הסופרת והפילוסופית סימון דה בובואר, שתמונה גדולה שלה מונחת בספרייתו, החברות עם הסופר והמחזאי ז'אן פול סארטר (שהיה גם מאהבה של אחותו), ותשוקתו לנשים. גם על סרטיו התיעודיים הוא כותב - "למה ישראל", "שואה", "צה"ל", "מבקר מהחיים", "סוביבור" ו"דו"ח קרסקי".
"מוטב לכם להיות חשדניים"
אחרי שסיים את העבודה על "שואה", ב־1985, התלבט לנצמן מה לעשות עם מאות סלילי הסרט שנערמו בדירתו הצנועה, שבה הוא מתגורר זה ארבעים שנה. בסופו של דבר החליט לתרום אותם למוזיאון יהודי. אבל מכיוון שבאותה עת עדיין לא היה בפאריס מוזיאון להנצחת השואה, החליט לנצמן, בעצת חבר, לפנות למוזיאון השואה בוושינגטון. בתמורה לאחסון החומרים בארכיון בוושינגטון הוא אישר להקרין את קטעי העדויות במוזיאון. אך המוזיאון הגדיל ראש וחיבר את העדויות לסוג של סרט חדש.
כשלנצמן הוזמן, לפני כמה שנים, לראות את התוצאה, הוא כעס. "הרגשתי כאילו גנבו ממני את החומרים", הוא נזכר בהקרנה המיוחדת שערכו בווינה. "אמרתי לעצמי, 'אלוהים, זה לא שלי!' ואז הבנתי שאני לא יכול יותר להתחמק ושאני חייב, כל עוד יש לי כוח, לעשות סרט על מורמלשטיין. זה לא היה פשוט לארגן שוב צוות ולצאת לדרכים ולצלם באוסטריה, צ'כיה ואיטליה, אבל הייתי חייב לעשות את זה".
וכך, בגיל 82, הוא נכנס לחדר העריכה עם כל החומרים שהעלו אבק במשך ארבעים שנים, צילם תוספות, ויצר את הסרט החדש, "אחרון הלא צדיקים". בישראל, אגב, יוקרן הסרט בהקרנה מיוחדת ב־27 בינואר, לרגל יום השואה הבינלאומי - בתשעה מוקדים שונים: בית הקולנוע "אורלנדו סינמה" שבבית ציוני אמריקה שבתל אביב, תיאטרון ירושלים, הסינמטקים של תל אביב, חיפה, הרצליה ושדרות, מדיטק חולון, היכל התרבות של מודיעין ובית גבריאל (מכירת הכרטיסים החלה באינטרנט).
"אני שמח במיוחד שהסרט שלי יוקרן בישראל. לא כל הסרטים שלי הוצגו בישראל, וזה חבל לי מאוד. אני קשור למדינה הזאת ומכיר בה הרבה מאוד אנשים בכירים", הוא לוחש באיטיות ולוקח אותי לסיור בקיר התמונות בביתו, שכולל רגעים עם יצחק רבין, רמטכ"לים, מפקדי חיל האוויר ואישים רבים בהיסטוריה הישראלית. "אני לא תמיד מרוצה מהמהלכים שקורים בישראל, אבל אני מאוד גאה בקיומה של המדינה הזאת, למרות כל הקשיים והאיומים".
אפרופו האיומים, יש שטוענים שהחרדה הישראלית מאיראן נובעת מטראומת השואה.
"אני יכול להבין את החרדה הזאת. אחרי הכל, עד לפני כמה חודשים ההנהגה האיראנית הכחישה את השואה ואיימה בהשמדת ישראל. זה מצב לא פשוט, ומוטב להיות חשדניים מאשר שאננים. באופן טבעי, הישראלים והיהודים צריך להיות יותר להיות זהירים ולפקוח עיניים. השואה היא טראומה קשה, שתשפיע על דורות רבים בישראל. זה גם מתקשר לשאלה שלך אם הצעירים יבינו את הסרטים שלי. היהודים הצעירים יונקים את טראומת השואה מרגע לידתם.
"לפני שנתיים שידרו את 'שואה' בערוץ טלוויזיה פרסי בארה"ב, שמשודר גם באיראן. זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי, בעיקר נוכח ההנהגה המכחישה שהיתה להם. כמות התגובות שקיבלתי מאיראנים נרגשים היתה עצומה".
אתה עצמך שלחת מכתב זועם לאחמדינג'אד, שפורסם בכלי תקשורת רבים ברחבי העולם. מה כתבת לו?
"שהוא לא מבין כלום בהיסטוריה, ושהשואה לא היתה המצאה של ישראל או הציונים".
והוא השיב לך?
"קיבלתי איזה מכתב רשמי ומטופש מאיראן. לא משהו שראוי להתייחס אליו. התגובות האותנטיות של האיראנים שנחשפו לסרט על השואה וישראל הרבה יותר חשובות ומרגשות".
חשבת לעלות לישראל?
"חשבתי על זה כמה פעמים".
ולמה לא עשית זאת?
"נסיבות החיים, אני מניח. אבל אם יזמינו אותי לגור שם, יכול להיות שאבוא. אחרי כל השנים והעשייה הייתי שמח אם מדינת ישראל היתה פונה אלי רשמית ומזמינה אותי. אם ייתנו לי זכויות והטבות שיסייעו לי לעבור, ובד בבד להמשיך לעשות את שלי, אשקול זאת ברצינות".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו