התשובה, במובנה היהודי והפילוסופי, עומדת במרכז "המקווה האחרון בסיביר", הרומן החדש של אשכול נבו. זו אינה רק תשובה פנימית של אדם, אלא תשובה ככוח טבע שמשיב מוסר והיגיון, מכונן סדר, ולא משנה גודל הכאוס שקדם לו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
העיסוק בתיקון ובחיפוש - גם אם חיפוש כושל - אחר שינוי, מאפיין גיבורים ספרותיים רבים. על פניו, גיבוריו של נבו מצטרפים למסורת הזו. אך עיון והתבוננות זהירה בגיבורים הללו, מגלים שהם אינם מתפקדים כייצוג אנושי של דילמות, אלא משמשים לא פעם ראשי פרקים, תקציר לתהליך מורכב ועמוק הרבה יותר מהם.
נבו עושה שימוש מושכל במיומנות שלו באריגת עלילות, ומפזר את התרחשויות הרומן בין כמה זירות. את הזרקור הוא מכוון למערכת היחסים בין משה (מושיק) בן־צוק לבין איילת, שאחרי חזרתה בתשובה נקראת בת־אל. מושיק הוא עוזרו של ראש "עיר הצדיקים" (שמתיאורה ברומן, על קבריה ומגוון האוכלוסייה שבה, נדמית כצפת), והוא אמון על בניית מקווה ב"סיביר", שכונת העולים שבפאתי העיר. איילת־בת־אל הגיעה לעיר הצדיקים מברוקלין כדי להתברך בפריון, ובינתיים עובדת כבלנית במקווה.
זהו הגלגול השני ביחסיהם של מושיק ואיילת; אלא שאם בגלגול הראשון, כילדי חוץ בקיבוץ, היתה זו אהבת בשרים משוחררת ואובססיבית, עתה, כשכל אחד מהשניים מתנחם בחיק הדת לאחר מסע רצוף באכזבות, זו תשוקה שמושתקת על ידי קודים סביבתיים. השתיקה שמהדהדת ביניהם נסדקת כצפוי, והופכת לזעקת שחרור גדולה דווקא במקווה - מקום ההיטהרות - הזירה היחידה שבה הכסות, הפיזית והנפשית, נעלמת, והעירום אינו עוד חולשה.
המקווה הוא כוכב מרכזי במערכת השמש של הרומן הזה. הוא הוקם כתרומה שהיא ספק שוחד פוליטי בלב הגטו הרוסי בעיר - עבור אוכלוסייה שאינה זקוקה לו. זוהי אקס־טריטוריה של עולים לא חדשים, שעניינם בשחמט ובאוכל מנחם מהמולדת. כבבואה שבורה ליחסי ההרס העצמי של מושיק ואיילת, בוחר נבו להבליט ב"סיביר" את סיפור יחסיהם של אנטון וקטיה, שדווקא מתוך ניכור ואילמות, בתא המשפחתי ובסביבה העירונית, נוצרת ביניהם הרמוניה נוגעת ללב.
כך שאלו שני תאים זעיר־בורגניים, תאים דומים לאלו שברא נבו ברומנים קודמים (בעיקר ב"ארבעה בתים וגעגוע"), ושמאופיינים במחוות מוכרות וברגעי זוגיות שנעים בין שפל לגאות. התאים הללו יוצרים קיטוב מעניין, לפחות על הנייר: מחד, זוג הצברים שהילדות הסבוכה ופיתולי האהבה הפכו אותם לנוודים, בתודעתם ובארצם, ומאידך, זוג העולים שעדיין חיים הלכה למעשה את המולדת שהותירו מאחור ומנסים לשחזר, לא פעם בהצלחה, חוויה אבודה של בית.
זהו אינו הקיטוב היחיד המתואר ביצירה; למעשה, נבו שואף להציג מערכת שלמה של קיטובים חברתיים מרכזיים בהוויה הישראלית (דתיים וחילונים, עולים וותיקים), לצד, כמובן, קיטוב מגדרי, שמתדלק את משחק המינים של מושיק־איילת ואנטון־קטיה. וכאילו לא די, ישנו קיטוב נוסף - ישראלי־פלשתיני - שצץ עם דמותו של נעים, פועל בניין שעמל על בניית המקווה ונעצר בחשד לריגול.
אך למרבה הצער, גם ברומן הנוכחי מעדיף נבו רק להזכיר את הקיטובים הללו ו"למסגר" אותם, במקום לצלול לעומק הווייתם ומשמעותם החברתית. המסגור בפרוזה של נבו בא לידי ביטוי בהשתלת תפיסות ואייקונים מוכרים, חוצי מעמדות, שבאופן אסוציאטיבי מטילים את הקורא לעולם מושגים מוכר ונוח. זו מסגרת של מרחב וזמן, שתוחמת את המחשבה ואינה מותירה לה להיוותר באי נוחות, או חלילה באי הבנה.
אכן, אין זה פלא שהמפגש של איילת עם יופייה של היהדות הוא בקריאה ב"שיר השירים" - שהפך ניים־דרופינג חילוני בשבח הטקסט היהודי; וזה כלל לא מפתיע שכבעלת תשובה מאזינה איילת למוסיקאים כאהוד בנאי ועדי רן; ושכל התהליך החל בכמות לא מבוטלת של כימיקלים בהודו, ובמפגש מכונן עם רב, שהוא גם דמות אב, בבית חב"ד שבדלהי.
וגם מובן מאליו, כמעט מתבקש אצל נבו, שכשמתגלע ויכוח בין ראש עיר הצדיקים לבין המשפחה הרוסית, שאינה יודעת מקווה מהו, יופרחו לחלל שמותיהם של פושקין ואחמטובה - כי מהן מאות שנות תרבות רוסית אם לא השניים הללו; וגם טבעי הוא שנעים הערבי, שמטפח תחביב מפתיע - צפרות, מבטיח לאהובתו לקחת אותה "למקום שבו אין חומות", כי סכסוך על־זמני מסתכם, לפחות בתמונה שצצה במוחנו, בחומת בטון מפותלת.
השימוש הבלעדי בעולם מושגים מוכר, אפילו שחוק, אינו חטא ספרותי; אך בעשותו כן, מחמיץ נבו את המורכבות הנפלאה של החברה הישראלית, ומתעלם כליל מהניואנסים שקיימים בכל מגזר. זה ניכר, באופן מקומם אפילו, בתפיסת העלייה הרוסית כמי שבהכרח זרה למסורת היהודית, וכמי שתהפוך מקווה למועדון שחמט (דווקא שחמט!); זה בולט אף בתפיסת בעלי תשובה כמי שמתיישבים בעיר הצדיקים ומוצאים תשובות בדפדוף אקראי בתנ"ך, כפי שעושה מושיק; וגם בבחירה של נבו לתאר את נעים, הדמות הפלשתינית, כ"לוסט סולוס" - ציפור אבודה שסטתה אלפי קילומטרים ממסלול נדידתה. זו אינה אלא סטייה מכוונת, כיוון שכך יכול נעים להפוך ל"נועם", ולהשתלב בשדה המושגים הנוח של הרומן.
על ספרות מוטלת אחריות - להתעכב, לעכב ולבחון מחדש את האוטומטיות של תרבות ההמונים, שמייצרת דימויים ותפיסות פלקטיות לגבי כל פרט בחיינו. לא מספיק לומר "אהוד בנאי". לא די לאזכר את פושקין. צריך גם להבין, אפילו על קצה המזלג, למה התכוון המשורר. "המקווה האחרון בסיביר" אינו נאמן לאחריות הזו. ¬
המקווה האחרון בסיביר / אשכול נבו
זמורה ביתן, 240 עמ'
* * *
סופרים, הישמרו מכתיבה!
הסופרת ליונל שרייבר הדהימה כשפירסמה מאמר בגנות השגשוג הספרותי • האם קרקס היח"צ הוא מכת מוות ליצירתיות?
ליונל שרייבר, מחברת רב המכר "חייבים לדבר על קווין", היא סופרת מצליחה ועסוקה: הלו"ז שלה עד ינואר 2014 כולל עשרות הרצאות, פאנלים ופסטיבלי ספרות, מועמדות לפרסים ושיפוט בתחרויות - חלומו של כל סופר מתחיל.
אך שלא כצפוי, שרייבר אינה מפגינה התלהבות. הכותרת במאמר שפירסמה ב"New Republic" - "איך להצליח כסופר - ותרו על הכתיבה", אומרת הכל: "מצבי הכלכלי כסופרת אף פעם לא היה יציב, וכנראה לעולם לא יהיה; אבל בין ההשקות, התחרויות, הראיונות והפגישות כתיבה הופכת לפעילות שעושים פה ושם, כשאפשר; כמו להוריד את הזבל לפני שהולכים לישון. לא לחיים האלה פיללתי כשהחלטתי בגיל 7 שאהיה סופרת כשאגדל".
המאמר של שרייבר מעורר לא מעט הדים; ה"גרדיאן", למשל, פירסם מאמר שמרחיב את הטענה: אם במאמרה טענה שרייבר כי המציאות הכלכלית שעימה מתמודדים כיום סופרים לצד ריבוי כלי התקשורת, תעשיית הפסטיבלים ומערך היח"צ, כופה על הסופר חיי נדודים קרקסיים שעוקצם ניטל מהם בשלב מסוים, לינדזי ארווין, כתב ה"גרדיאן", בחר להתייחס להצלחה ספרותית כמכשול העומד בדרכו של כל סופר מאז ומעולם.
ארווין טוען כי יש סיבות נוספות ההופכות את ההצלחה למכשול עבור סופר. "המכשול הראשון הוא לא ליפול לסינדרום 'תסמונת הספר השני'", כתב. ארווין אף מזכיר את סיפורו העגום של ראלף אליסון, שספרו הראשון "האדם הבלתי נראה" הוכתר כמעט מיידית לאחד הספרים החשובים של המאה ה־20, מה ששיתק את כוחותיו היצירתיים; יותר מ־30 שנה עמל אליסון על ספר נוסף, אך לא עלה בידו להשלימו.
יש הסבורים כי הטענות של שרייבר מתאפיינות ברומנטיזציה אנכרוניסטית - דימוי האמן כשחפן מעליית הגג חלף עבר לו. דור הסופרים מבקש להצליח, להרוויח ולבצבץ מתוך סבך הכותרים, ולשם כך מוכן לשחק את המשחק. מנגד, דווקא משום כך אי אפשר שלא להעריך את שרייבר על גילוי הלב. היא מזכירה שגם כשכמעט מובן מאליו שסופר מתפקד כאיש עסקים, בסופו של דבר הוא עדיין זקוק להתבוננות, להשראה ולחדוות יצירה. ¬
נטע הלפרין* * *
זה לא התרגיל
חבל שבמקום לנסח אמירה מעניינת ועמוקה על זיקנה, פיליפ רות פשוט מזדקן אל מול קוראיו
פיליפ רות הוא סופר גדול; רבים מאלה שאינם נמנים עם חובביו נאלצים להסכים על כך. חטיבת ספריו האחרונים - "הרוח יוצא", "כלאדם", "זעם" וכעת "מפלה", ספרו ה־30 במספר, אמנם אינה חלק מפיסגת יצירתו, אך יש בהם את הרגישות, ריבוי הרבדים והקול הייחודי שמלווה אותנו מאז "מה מעיק על פורטנוי" ועד היום.
לצד זאת, מנקודת מבטה של הקוראת, קריאה בספריו של רות תלווה תמיד באמביוולנטיות מעיקה; השוביניזם הבוטה, הלא מודע לעצמו, והקלישאתיות הפרועה שמאפשר לעצמו רות בכל הקשור לדמויות הנשיות, לעיתים משעשעים ולעיתים מתמיהים ומרתיעים, ומה שבטוח מחמירים עם הזמן.
"מפלה" מעורר את כל האפשרויות גם יחד. "מפלה", הבנוי כמעין מחזה שבו ארבע מערכות, מספר את סיפורו של סיימון אקסלר, שחקן תיאטרון דגול אשר איבד לפתע פתאום את היכולת לעלות על הבמה וחווה התמוטטות; נישואיו מתפרקים והוא מתאשפז לזמן מה וחווה תקופה של דיכאון. יום אחד פורצת לחייו פג'ין, לסבית הצעירה ממנו ב־25 שנה, והופכת לבת זוגו למורת רוחם של הוריה ושל מאהבתה לשעבר.
לסיפור הגבר המזדקן שנאלץ לבחון את גבריותו באור מחודש מצטרף סיפור חניכה, המאיר את יחסי הכוח ומאבק המינים - מזווית שמשיקה לשאלות שהן משורש נפשו של התיאטרון: האם יצליח השחקן המנוסה "להמיר" את פג'ין, ילדה־אישה־נער, לתפקיד החדש? האם פג'ין גם היא מעין שחקנית שמשחקת בלהיות סטרייטית, עד שתעבור לתפקיד הבא? האם יש בנו רגש אותנטי, או שאנחנו מחליפים מסכות בהתאם לסיטואציה?
השאלות הללו נבחנות גם דרך מגוון התפקידים המפוארים ששיחק אקסלר בחייו, ממקבת דרך ג'יימס טיירון ועד קונסטנטין גברילוביץ, ומוסיפות רובד נוסף, עמוק וטרגי, לעלילה.
עם זאת, דמותה של פג'ין ויחסי פג'ין־אקסלר טובעים בקלישאות שנגועות בחוסר מודעות במקרה הטוב: פג'ין עוברת לגור בביתו של אקסלר בסופי השבוע ומנכסת לה חדר עבודה עם טפט מכוער. כמובן ש"בבית היו לה כל הכלים הנחוצים לקילוף הטפט שעל הקיר"; ראיתם פעם לסבית בלי ארגז כלים? לצד הארגז, יתברר כי פג'ין מצוידת - ככל לסבית מן המניין - גם במגוון צעצועי מין.
כאשר מתברר שפג'ין בגדה בו, פעמיים, מסתבר שמדובר בשתי נערות בלונדיניות שאספה ממגרש סופטבול שהיא עוברת לידו בדרך לעבודה, והרי ידוע בקהילה הלסבית שחפוזים למיניהם מתאפשרים במגרשי הספורט. ולא נטרח להרחיב בעניין סצנות הסקס המאומצות שרות נהנה להטיח בקוראים.
אותן קלישאות, אותו חוסר מודעות, מגחיכים את אותו מיני מחזה, שיש בו מן המימד הדחוף, הטרגי והעמוק ומונעים ממנו את שעשוי היה להיות: נובלה קצרה ופוצעת. רות רצה לדבר ממעמקים על זיקנה; במקום זאת אנו צופים בו מזדקן.
מפלה / פיליפ רות
מאנגלית: אמיר צוקרמן; זמורה, 127 עמ'
נטע הלפרין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו