עמוס אטינגר (76) מתרגש כשהוא נזכר במלחמת יום כיפור. ממש ליד האש היה, צמוד לחטיבה 14, בקרבות העקובים מדם בחווה הסינית, והסתכל למוות בעיניים. אבל נדמה שגם אחרי ארבעים שנה, הוא לא מצליח להירגע מהקרבות העזים שהיו אז בין הכתבים הצבאיים. ובעיקר מהביקורת על הכתבות ה"מגויסות" שלו.
"עד היום אני אומר לך שאני שידרתי את הדברים ששמעתי. אני לא המצאתי כלום. נכון, היינו באופוריה, גם אנחנו וגם הקצינים הבכירים שלידנו. נכון, המפקדים הזינו אותנו בכל מיני סיפורים. אבל אני לא המצאתי כלום. ישבו כל מיני חכמי עולם בבית סוקולוב בתל אביב, וגם עיתונאים בשטח, ואמרו 'עמוס אומר ככה, עמוס אמר ככה, תצילו אותנו מעמוס אטינגר'. ירו עלי דברי הבל. רצו לרמטכ"ל ואמרו לו 'זה לא נכון, אנחנו לא דוהרים בסיני'. עד היום אני לא שוכח את הביקורת הלא מוצדקת עלי, דווקא מהקולגות שלי כביכול".
הם היו מהאמיצים שבין אנשי התקשורת הרבים שגויסו לשדר מהחזית ומהקרבות הקשים בדרום ובצפון. אטינגר, פרופ' ירמיהו יובל, ח"כ נחמן שי ומיכאל קרפין שידרו מאזורי הקרבות בסיני; עמוס כרמלי ופרופ' אברי רביד נשלחו לרמת הגולן. עם פרוץ המלחמה אוחדו השידורים של קול ישראל ושל גלי צה"ל. החדשות שודרו מירושלים, הכתבות והדיווחים מתל אביב. רעיון איחוד השידורים קם לתחייה כעבור שנים, בתחילת מלחמת המפרץ הראשונה.
יובל מתעקש גם היום, בלהט, שהדיווח של רבים מחבריו בתחילת המלחמה היה "שערורייתי וחמוש באופוריה שקרית, ובזה נלחמתי ככל יכולתי כבר מהימים הראשונים". כולם מסכימים שאילו נדרשו לעשות זאת היום, הדיווחים שלהם היו שונים לחלוטין. "הלויאליות של התקשורת לצבא והקדושה סביב הקצינים כבר מזמן לא קיימות בעוצמות שהיו אז", מסביר שי. "עם כל הרשתות החברתיות והפתיחות התקשורתית, שדה המערכה נראה שונה לגמרי, ומוצף במידע שקשה לצנזר או לדברר".
הם לא שאלו שאלות מיותרות. חלקם עלו על מכונית מקרטעת בדרך צפונה, לקרבות העזים מול הסורים; אחרים, במכוניות פיאט מקרטעות, זחלו דרומה אחרי שיירות הטנקים והנגמ"שים שעשו דרכן למלחמה. ויש שעלו ביפו על האוטובוסים המאורגנים של דובר צה"ל, בדרך לבסיסים ולמעוזים בקרבת התעלה.
מי ממגר את מי?
מיכאל קרפין (67), כיום מפיק סרטי תעודה ומחבר ספרי תחקיר ובעת ההיא כתב החינוך של קול ישראל, גייס את כל הארסנל הקרבי שלו. מכנסי חאקי, נעלי הצנחן שלו ממלחמת ששת הימים ("השתתפתי בכיבוש ירושלים עם הנח"ל המוצנח"), חולצה כחולה ורוח קרב אופטימית למדי. "כל המדינה שמעה אז קול ישראל. הרייטינג והפופולריות שלנו היו בשמיים. הכרתי את כולם, וכולם הכירו אותי. בעבודתי בכנסת פגשתי את גולדה ואת דיין ואת הרמטכ"ל והקצינים הבכירים.
"בשבת בצהריים גויסתי על ידי דובר צה"ל לסקר את המלחמה. זה הנוהל שהיה נהוג אז. נסעתי לבסיס ביפו, ושם קיבלתי מאנשי דובר צה"ל אקדח כדי להגן על עצמי. אף חברת ביטוח לא היתה מוכנה לבטח אותנו. אחרי התארגנות קצרה, בסביבות שש בערב, כבר היינו בדרך לסיני.
"באוטובוס לא היה מתח. כולנו היינו עדיין באופוריה של מלחמת ששת הימים, וסברנו שאנחנו הולכים לעוד חוויה מוצלחת. המצרים חצו את התעלה? נו, אז נגרש אותם משם. קלי קלות. לא היה לנו מושג שהמצב כל כך חמור, שההפתעה שהכינו לנו המצרים והסורים כל כך משמעותית".
קרפין ירד לבסיס בלוזה בגיזרה הצפונית של סיני, כ־15 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. הוא היה צמוד לכוחות של האלוף אברהם אדן ("ברן"), מפקד אוגדה 162. "שמו אותי בקומנדקר של החפ"ק, שהיה צמוד אליו. לא היתה לי שום תקשורת אמיתית עם המערכת; כדי לשדר היינו צריכים למצוא טלפון לווייני, ואם עשינו כתבה, לא פעם היינו צריכים לחכות להליקופטר, שיטוס למרכז ויביא את הקלטת למערכת".
את היום השלישי למלחמה הוא לא ישכח. בבוקר צה"ל יצא למתקפת הנגד. "בסביבות 11:30 הגענו עם הכוחות לגבעה, והרעיון היה לתת מכת מחץ, להתקדם ולחצות את תעלת סואץ. שלפתי את הטייפ הקטן שלי, ברן היה במצב רוח טוב. הוא אמר לי: 'כוחותינו ממגרים את המצרים', והסביר את מהלכי חטיבות הטנקים, שמתקדמות מהר, יגיעו לגשר המצרי ויחצו אותו מערבה. הבנתי שיש לי פה כותרת אדירה, חשובה ביותר באותם רגעים דרמטיים. איתרתי בכוחות הלוחמים טכנאי קשר שהכרתי מקול ישראל, והוא סידר לי קו ישיר לבור בקריה. העבירו אותי לקול ישראל, היתה שם תדהמה. כוחותינו ממגרים את המצרים! זה בלתי נתפס.
"הפעלתי את הטייפ והתחלתי להעביר להם את השידור. איך שהטייפ עשה את הסיבוב האחרון שלו, התחילה הפצצה אדירה של המצרים. ביצענו נסיגה מהירה לאחור. זה היה מארב מאורגן, למעשה הם מיגרו אותנו. מתקפת הנגד נכשלה. זה היה אחד הימים הכי קשים של צה"ל במלחמה".
אלא שאת העדכון הזה קרפין לא הספיק להעביר. החל בשעות הצהריים, הידיעה הראשית שפתחה את מהדורות החדשות היתה על כוחותינו שממגרים את המצרים. "היינו במנוסה לאחור וכבר ידעתי שמה שברן אמר לי בשיא הרצינות לא נכון, ושאנחנו במצב חמור מאוד, יש לכוחותינו הרבה מאוד אבידות. הרכב שבו נסעתי התנתק מהחפ"ק, ולא יכולתי לתקן את הדיווח. זה היה עבורי יום קשה כעיתונאי. תחושה של חוסר אונים משווע, שאתה לא יכול לתקן. זה לימד אותי לקח לכל החיים - שבדיווח מהסוג הזה, אתה חייב לסייג".
ירמיהו יובל (77), פרופסור לפילוסופיה בעל שם עולמי, היה אז הכתב הצבאי של קול ישראל. הוא ליווה את אריק שרון, שפיקד על אוגדה 143 והיה אחראי על הגיזרה המרכזית בסיני.
"הבנתי מהר מאוד שכל האופוריה של ששת הימים התפוגגה. שהכינו לנו הפתעה אסטרטגית ממדרגה ראשונה, וגם הפתעה טקטית, שלוותה בשימוש בטילים נגד טנקים שלא הכרנו. ויותר מכל - שחיל האוויר הכל־יכול שלנו, זה שהרס בימים בודדים את צבאות ערב בששת הימים, נתפס במערומיו, והוא לא הרואי כמו שעשו ממנו.
"עם עלות השחר בבוקר יום שני, 8 באוקטובר, שמעתי בטרנזיסטור הקטן שלי דיווחים אופטימיים של הכתבים האחרים, מלאי אופוריה ופאתוס. הם אמרו משהו בסגנון 'מתחיל היום הגדול שבו ננצח', 'הכוחות מתקדמים עם שחר', ודיווחים אחרים שהיו מנותקים לחלוטין מהמציאות.
"הכוח של אריק היה אמור לחבור לכוחות של ברן, אבל הורו לו לעזוב את הגיזרה שלו ולנוע למקום אחר. באמצע הדרך, עם כל הכוחות המשוריינים שעשו דרכם במטרה לעבור לצד השני של תעלת סואץ, אמרו לנו לעצור, שיש הסתבכות אצל ברן ושצריך לחזור. לא הייתי גנרל, אבל אני גם לא טמבל, ולא הבנתי כבר אז מי האידיוט הנפוליאוני הזה שנתן כזאת הוראה, לעזוב את הגיזרה המרכזית ולהשאיר את ברן לבדו על שתי גזרות.
"בתוך כל הכאוס הזה יצא לי לשמוע את החדשות של שלוש אחר הצהריים. לא האמנתי למשמע אוזניי. 'כוחותינו ממגרים את המצרים'! התפלצתי לגמרי. זה שיגע לי את המוח - איפה הם חיים? חזרנו למחנה טסה. היה שם בונקר ובו טלפון, ותור ענק של חיילים שהמתינו להתקשר הביתה. דחפתי את החיילים, דרשתי זכות קדימה, וצילצלתי רועד למרכז השידורים המשותפים של קול ישראל וגלי צה"ל בבית סוקולוב. אמרתי להם בהתרגשות: 'כתבכם דיווח לפני שעה קלה שכוחותינו ממגרים את המצרים. כתבכם זה מכחיש את הידיעה. זה לא קרה עדיין, זה לא קורה עכשיו, זו מלחמה אחרת והקרבות קשים, ויש הפסדים, וכולנו מתפללים שזה יקרה ונתגבר ונתאושש ומאמינים בכך, אבל זה עדיין לא התרחש'".
זה שודר?
"מה פתאום. בשש בערב דדו עלה לשידור ואמר 'אנחנו נשבור להם את העצמות'. שוב צילצלתי בחמת זעם. צעקתי, 'למה אתם לא משדרים את האמת? את מה שדיווחתי לכם???' התשובה שקיבלתי היתה: 'לא מקובל שכתב אחד מכחיש דיווח של כתבים אחרים'. אמרתי להם: 'תלכו לעזאזל', והחלטתי לעשות תרגיל. הכנתי כתבת סנדוויץ', שבנויה משני סיפורי תהילה טובים על המלחמה, ובאמצע שזרתי את התמונה האמיתית של המלחמה. מה הם עשו שם ברדיו? שידרו את שני סיפורי הגבורה והוציאו לי את האמצע".
וזה שיגע אותך עוד יותר.
"שיגע זו לא מילה. החלטתי להראות מה זה, ואמרתי לעצמי שזהו, נפל הפור. מכאן לא תבוא לי הישועה, אני חוזר לתל אביב ואומר לכל מי שצריך את האמת על מה שמתחולל במלחמה הזאת. למחרת תפסתי טרמפ לאל־עריש, ומשם הצלחתי לעלות על טיסה לשדה דב. הייתי חדור רוח קרב, הגעתי לבית סוקולוב ודיברתי עם הסגן של דובר צה"ל. ניסיתי להגיע לאהרל'ה יריב, שהיה ראש אמ"ן עד 1972, גנרל עם ראש על הכתפיים, שמונה לדברר את המלחמה. בדובר צה"ל הסכימו לצלם אותי בלי צנזורה, אומר את דבריי ונותן את ההסברים שלי על המלחמה. נרגעתי קצת.
"התחילה מסיבת עיתונאים עם האלוף יריב, אני רואה אותו מדבר, ומדבר, מספר חצי אמת, ואני נרדמתי על הספסל. הייתי קרוע מעייפות, אחרי כל היום הזה שעשיתי מסיני לתל אביב. כשהתעוררתי, שאלתי את אנשי דובר צה"ל למה לא שודר הקטע שלי. אמרו לי: 'היית נורא עייף כשצילמנו אותך, וזה ניכר בצילום. אי אפשר להראות לעם ישראל עייפות כזאת, זה יוריד את המורל'. עניתי להם: 'הגעתם לשיא הטמטום'. בסוף סיכמנו שאני אעשה כתבה לרדיו ושם אגיד הכל. וזה שודר בסוף, אבל רק כמה ימים אחרי".
איך ייראה היום שדה הקרב מבחינה תקשורתית?
"שונה מאוד מאז, כמובן. אני מפחד שהרשתות החברתיות וזרימת המידע בכל רגע נתון דווקא יזרעו בציבור פאניקה ובהלה אמיתית. היום הכל פרוץ, וזה עלול להביא למצב קיצוני ובלתי נשלט של עודף מידע - ההפך מהצנזורה שהיתה קיימת אז".
רבותיי, המלחמה החלה
"אחרי מלחמת ששת הימים, גם אני הייתי שיכור וטיפש כמו כולם", מודה נחמן שי (66), שהיה הכתב הצבאי של הטלוויזיה. "הייתי אז בן 26, ולהיות כתב צבאי בשנים שאחרי מלחמה כל כך הרואית, ולהסתובב ליד הרמטכ"ל ושר הביטחון, זה היה דבר גדול בעיניי. ב־1970 נחתם הסכם דברור בין רשות השידור לצה"ל, שבו הצבא התחייב לתת נגישות לכתבות ולסיפורים, ובתמורה, רשות השידור תעביר את החומר לאישורו. קשה לתפוס את זה היום, אבל זאת היתה ההתנהלות אז.
"אהבתי את הצבא. אני יודע שבאמת לא ממש ידענו ואולי לא קלטנו, ואולי גם היינו ממושמעים מדי, ולא הבנו מה צבאות ערב מכינים לנו. בטח שלא התרענו ושידרנו לפני, ועד היום אני כועס על עצמי בעניין הזה. זה שייך לביטחון העצמי המופרז ששלט כאן, ליוהרה שאחזה בכולנו".
ביום הכיפורים עוד הספיק שי לטייל ברגל ברחובות תל אביב עם חברתו רבקה, כיום אשתו ואם ילדיו, עד שהוזעק להגיע באחת בצהריים לפגישה דחופה בקריה, בלשכת ראש אמ"ן דאז, האלוף אלי זעירא.
"היו שם המון כתבים צבאיים. זעירא אמר שהמלחמה תפרוץ לפנות ערב. תוך כדי שיחה, התחילו להכניס לו פתקים, והוא ביקש שיחדלו. לפני שתיים בצהריים הכניסו לו עוד פתק. הוא הסתכל עלינו ואמר: 'רבותיי, המלחמה החלה'.
"התחילה התרוצצות גדולה. כל אחד מיהר להתארגן. אני לקחתי את מיכה פן הצלם, היה ברור לנו שאנחנו צריכים להגיע כמה שיותר מהר לחזית הדרום. קיבלתי טלפון מרס"ן עודד חרמוני, שהיה קצין החינוך של חיל השריון, שאמר לי: 'בוא איתי'. חברנו אליו בסביבות חצות, ובבוקר היום השני למלחמה נסענו בקומנדקר צבאי לכיוון תעלת סואץ, בציר עזה־רפיח, כדי להצטרף לכוחות של ברן. בדרך עברנו תאונת דרכים קשה - הקומנדקר ירד לשוליים, ניסה לחזור לכביש ואז התנגש בטנק שחלף במקום. עודד נהרג, וגם עופר הרשקוביץ, המקליט שלנו. ככה התחילה המלחמה שלי".
שי ופן הגיעו לבסיס בלוזה, שבו שהה גם קרפין. "נצמדתי לכוחות של ברן, ואני זוכר שהיה ברדק גדול. היו עלינו התקפות אוויריות, פצועים, סירנות, פינוי פצועים, ובעיקר שוק אישי גדול. נתפסנו בהפתעה מוחלטת. פתאום קלטתי שהמלחמה הזאת לא תיגמר ביומיים. עמדתי ליד ברן, והוא אמר לי: 'מה שיש כאן זה קרב השריון הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. יש כאן טנקים של אוגדות שלמות'.
"לא ידעתי על הטרגדיות של המוצבים השונים. גם אילו ידעתי, לא היה ממש איך לדווח בשלב הזה. לא היה לי סאונדמן, והקלטתי את הכתבות על טייפ רגיל. מהשבוע השני כבר העברתי דיווחים מלאים יותר.
"במהלך הלחימה התחולל בי שינוי קיצוני. הבנתי שטעינו, והתחלתי לנוע בהקצנה לצד הביקורתי. מובן שבזמן המלחמה הדיווחים עוברים צנזורה ואתה מדווח רק מה עושים כוחותינו ואיך הם לוחמים. אבל אחרי המלחמה, כשהבנתי את גודל המחדל, היתה אצלי ואצל חברים אחרים שלי בתקשורת תחושת מרד. הקונצנזוס סביב הצבא נשבר בצורה קיצונית. פרקתי כל עול. התחלנו בטלוויזיה ליזום כתבות ביקורתיות נגד הצבא. כל הסכם הדברור כבר לא היה קיים, ולא פעם הוחרמתי על ידי צה"ל. היינו ממש מורדים".
צחוק הגורל, אחרי 16 שנים מצא עצמו שי מהעבר השני של המתרס. "לא שכחתי לרגע מה שאנחנו עברנו מול הצבא, ולכן התנהלתי אחרת לגמרי מול התקשורת. לא דרשתי שישדרו כך או אחרת, לא היתה לי הזכות לדרוש. ברור שבסוף שנות השמונים, כל היחסים בין דובר צה"ל לכתבים כבר היו אחרים לגמרי".
עמוס אטינגר, כתב הטלוויזיה הישראלית, גויס במילואים לדווח לקול ישראל וגלי צה"ל. "באתי לתאר את המצב בשטח", הוא אומר. "לא הייתי גיבור. חטפתי אש תופת כמו כולם, ופחדתי על חיי. לעולם לא אשכח את עשרות החיילים שנהרגו לידי, בקרבות הקשים שם. ראיתי והקלטתי קולות מפינוי הפצועים. חוויתי שם רגעים מאוד משמעותיים בחיים שלי, לימים כתבתי עליהם שירים. אבל לא ראיתי את תפקידי כפרשן־על, אלא כאחד שמלווה את הכוחות בשעות דרמטיות וקשות מאוד. יכול להיות שהיום הייתי משדר מעט אחרת, וברור שכל החברה בישראל עברה תהליך של התפכחות אחרי המלחמה, אבל זאת חוכמת הבדיעבד".
להסתתר לא היה פשוט
עמוס כרמלי, הכתב הנצחי של "מבט לחדשות" בחיפה, זינק לפיאט 124 המקרטעת שלו ושעט בכבישי הצפון, בואכה רמת הגולן המופצצת והמופגזת. בדרך כמעט אזל לו הדלק, והדי הפיצוצים תפסו אותו איפשהו באזור בית המכס העליון שברמה.
"וואו, וואו", נאנח כרמלי (76), חתן פרס סוקולוב לעיתונות. "היתה עלינו התקפה ארטילרית ושריקות קטיושות מעל הראש - שריקה ובום, שריקה ובום. זה היה מפחיד. הייתי עם צלם ומקליט, ורצנו להתחבא בשוחה הקרובה, היינו בטוחים שנמות שם. אבל גם להסתתר לא היה פשוט, כי היו מוקשים בכל השטח. פחד אלוהים".
כרמלי המבועת לא ידע את נפשו, וכך גם הצוות שאיתו. "רצינו לחזור הביתה", הוא מודה, "אבל הייתי מגויס, אז נשארתי. אחרי שהאש קצת שככה, שמעתי שדובר צה"ל מודיע שראשוני המתיישבים ברמה חזרו לבתיהם. זה הטריף אותי. הרי בהתחלה היה פינוי מאסיבי, ואני שם, תחת הפצצה מטורפת - אז מי בדיוק חזר לבתים? לאילו בתים בדיוק? על מה דובר צה"ל מדבר? ממש כעסתי, ולא יכולתי לדווח. עוד לא עלינו לשידור, ובכלל, כל מה שעניין אותנו באותם רגעים היה איך להציל את חיינו מול ההפגזות הסוריות".
כרמלי נטש את הפיאט בצד הכביש והצטרף לניידת השידור של הטלוויזיה. למעשה, הוא שידר את מה שדובר צה"ל מסר לו. "התגוררנו בבית הארחה בקיבוץ הגושרים, ורוב הזמן היינו בפיקוד צפון. קיבלתי דיווחים מדובר צה"ל, מקצינים שונים. בחרתי להיות קרוב לאינפורמציה, גם אם היא נשלטת ומבוקרת על ידי הצבא".
בקיצור, כתב מגויס.
"לא הרגשתי כך, פשוט קיבלתי את הדברים כמו שהם. בשעת מלחמה הכללים אחרים, וזה חל גם על הכתבים היום. הרי אחרי ששלחנו את החומר, כל השידורים שלנו עברו צנזורה".
על ציר אמריקה, בלב רמת הגולן, ראה כרמלי את הרב הראשי לצה"ל, שלמה גורן, מחלק ספרי תהילים ללוחמים ומתפלל לשלומם. "הסתערתי עליו והתחלתי לראיין אותו. תוך כדי הראיון הודיעו בקשר שיש הפגזה כבדה ושניכנס לשוחות. קראתי לו לברוח איתי, אבל הוא הסתכל עלי וציטט את הנביא עמוס: 'על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו. אני נשאר כאן'. ככה עמדתי עם כבוד הרב והמשכתי בראיון, תחת אש סורית אדירה. אחרי כמה דקות הבחנתי שיש בעיה", הוא צוחק. "הסאונדמן ברח לשוחה, ובעצם השאיר אותנו עם ראיון מצולם, אבל בלי קול".
אברי רביד (61), היום פרופסור למינהל עסקים באוניברסיטאות בארה"ב, היה חייל בן 21, בשנת הקבע הראשונה שלו בתפקיד כתב, עורך ומפיק בגל"צ. "קיבלתי הודעה מהמערכת לעלות מייד לגולן. עליתי על הפיאט 600 הצהובה שלי, שאין כביש בארץ שהיא לא נתקעה בו, אספתי את חברי, הכתב יוסי פריאל, ויצאנו מחיפה צפונה.
"בערב הגענו לבסיס נפח. כל הזמן חגו מעלינו מטוסים סוריים והיו הפצצות והפגזות ורעש גדול. אח שלי, גדי, היה בגדוד תותחנים ברמה. קיבלתי ידיעות שכל הגדוד שלהם נהרג. אמא שלי היתה לבד בבית, כי אבא היה בחו"ל. צילצלתי אליה, והיא שאלה אותי מה עם גדי. עניתי שאני לא יודע. למזלנו התברר אחרי כמה ימים שהוא חי".
גם שידוריו של רביד היו בתחילת המלחמה אופטימיים למדי. "כולם היו עדיין שרויים באותה אופוריה מפורסמת. 'כוחותינו הודפים את הסורים', היו המילים ששידרנו בהתחלה. התפקיד שלי היה לדווח, לא לתת פרשנות. יכול להיות שהייתי אופטימי מדי, אבל זאת האווירה ששלטה במדינה. יכול להיות שהפעלנו יותר מדי צנזורה עצמית ואיפוק, מעבר למה שממילא צונזר על ידי הרשויות".
באחד הימים הראשונים ללחימה הצטרף רביד לשיירת תחמושת, שהיתה בדרכה לגדוד טנקים ברמה. "פתאום תקפו אותנו מטוסים סוריים והמטירו עלינו פצצות. ראיתי את המוות בעיניים. אמרתי לעצמי - טיל אחד על משאית התחמושת, וזה נגמר. המשאית שלי לא נפגעה, אבל רכבים אחרים בשיירה ספגו פגיעות קשות.
"כעבור יום או יומיים, כשהתלוויתי לגדוד השריון, נקלעתי לקרב קשה ליד גבול סוריה. הגדוד ספג פגיעות ישירות מקטיושות ומטילים, אש תופת. המפקד בשטח היה משה בר־כוכבא (בריל). היו הרבה פצועים, ורצתי לעזור בפינוי שלהם. חלק מהשירות שלי בצבא עשיתי כקצין בתותחנים, אז ידעתי מה צריך לעשות במצבים האלה. ואז אני רואה את בריל עומד על רגליו, הכומתה מסודרת, ואין בו שום פחד, והוא אומר לי: 'עברנו את השואה, את כל המלחמות, אני לא מפחד מכלום'".
כעשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה, כשצה"ל כבר עבר למתקפה בגולן הסורי, התאחד רביד עם אחיו הלוחם. "היתה לי מכונית מגויסת של חברת טמפו. נסענו איתה, ופתאום ירו עלינו מאחור. עצרתי בחריקת בלמים, אחי ואני קפצנו מהרכב וזיהינו מייד שאלה כוחותינו שיורים עלינו. צעקנו, 'מה אתם עושים???' והם השיבו לנו: 'אין בעיה, תמשיכו, אם אתם ממש מתעקשים, תיסעו עוד 100 מטר ותיכנסו לשטח של הכוחות העיראקיים'. הם הצילו אותנו".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו