בלי כוונה מוקדמת, עיתוי הקרנת "פסקול למהפכה", במסגרת ספיישל מוסיקה של ערוץ 8, מתרחש בדיוק כאשר הפגנות הענק במצרים הופכות להיות רוויות דמים ואש נורית על ידי שני הצדדים. וכך יוצא, שעל המסך האחד אפשר לראות גם את הדיווחים מקהיר היום, וגם את אלה משנות ה־60, ממיסיסיפי ומאלבאמה. וההבדל מצמית.
דווקא על הרקע האקטואלי אפשר להעריך פי כמה את התפקיד ההיסטורי המדהים והחד־פעמי שמילא מרטין לותר קינג בתולדות אמריקה בפרט, אבל גם בתולדות תנועות זכויות האדם בעולם בכלל. בזכותו של איש אחד - והדברים נאמרים במפורש על ידי מנהיגי תנועת המחאה, ובהם אנדרו יאנג, שהיה עוזרו של קינג והפך אחר כך לשגריר ארה"ב באו"ם, והזמר הנודע הארי בלפונטה - רק בזכותו של מרטין לותר קינג לא נענתה אלימות המשטרה באלימות מצד השחורים, והמחאה לא הידרדרה למלחמת אחים.
"הכומר קינג אמר לנו לא להכות חזרה - אז הנחנו בצד את המקלות וכלי הנשק, ואף אגרוף לא הורם", אומר אחד הפעילים. קינג עצמו נאה דרש ונאה קיים, וכאשר ביתו שבמונטגומרי, אלבאמה, הוצת - סירב להתלונן במשטרה וסירב לפעולות תגמול. המחאה שלה הטיף היתה סבילה: כדי לא להיענות להפרדה באוטובוס החרימו השחורים את האוטובוסים ושנה שלמה נסעו האוטובוסים ריקים; במסעדות שבהן סירבו לשרת שחורים - כמו בבתי הכלבו של וולוורת' - הם באו וישבו יום אחר יום, בלי שיקבלו דבר לאכול או לשתות; הם אירגנו את עצרת המחאה הגדולה ביותר שידעה וושינגטון ("יש לי חלום", קרא ד"ר קינג מעל הבמה, בנאום שנכנס להיסטוריה); והם צעדו מסלמה למונטגומרי כשמדינות הדרום התחמקו מלהעניק לשחורים זכות הצבעה.
האלימות שהופגנה כלפי המוחים היתה נוראה - הם הוכו, נרצחו, נאסרו, הוטבעו, ירקו עליהם, קיללו אותם - אבל ללא שום תגובה מצידם. ואתם יודעים מה - זה עבד. זה עבד בגדול, ומדינה אחר מדינה בארה"ב ביטלה את חוקי ההפרדה הגזעית. מושל אלבאמה, ג'ורג' וואלאס, שהצהיר: "הפרדה היום, הפרדה מחר, הפרדה לנצח", נאלץ להיכנע. ואפילו מיסיסיפי, שהיתה גיהינום עלי אדמות עבור תושביה השחורים, נאלצה בסופו של דבר לבטל את חוקי ההפרדה.
במאבק האזרחי למופת הזה מילאה המוסיקה תפקיד חשוב ביותר. "אנו נתגבר" - "We Shall Overcome", היה להמנון המהפכה הבלתי רשמי (דווקא בזכות פעיל לבן, זמר בשם גאי קרוון), וכל ילד בעולם יודע לשיר אותו. הפעילים, שכאמור מחו באופן סביל, ביטאו את עצמם במקום באקט אלים - בשירה. "אפשר לכלוא את הזמר, אך לא את השיר", מצוטט הארי בלפונטה בתחילת הסרט. "המוסיקה נתנה לנו אומץ, רצון לפעול, מניע", אומר אחד הפעילים. "המוסיקה יצרה סולידריות", מחרה־מחזיק אחריו פעיל מרכזי אחר, ג'ון לואיס. "השירים היו צורת ההתקשרות והדרך שבה הבענו את עצמנו".
יוצרי הסרט, ביל גוטנטאג ודן סטורמן, חילקו את שנות המחאה לפרקים, ולכל פרק השיר הרלוונטי לו - בביצוע עכשווי מפי זמרים כריצ'י הייבנס, וייקליף ז'אן ואחרים. מילות השירים מתמצתות ומביעות את חלום החירות מול המציאות האכזרית, והניצחון מושג כשהנשיא ג'ונסון עצמו, בנאום בקונגרס, מצטט "We Shall Overcome". הללויה.