ג'יליאן פיינברג, כמו לכל אמא, יש את תחושת הבטן הזאת, הלא מדעית אך המדויקת, כשזה מגיע לאחד מילדיה. "יש את הרגעים האלה שנחרתים לך בזיכרון, שבהם את נזכרת אחרי טרגדיה גדולה שמתגשמת", היא מתחילה לתאר לי את שעבר עליה ביום שבו איבדה את בנה, עו"ד איאן פיינברג, ב־18.4.1993. "אני זוכרת שביקשתי ממנו שלא ייכנס לרצועת עזה ביום של הסגר, אבל הוא אמר לי 'אמא, אל תדאגי, אלה החברים שלי, הם מכירים אותי. אני אהיה בסדר'. אני זוכרת שהבטן התהפכה לי מרוב דאגה - אני ממש זוכרת את התחושה הפיזית הזו - וזה היה היום שרצחו אותו".
בשבועיים האחרונים ג'יליאן ובני משפחתה חזרו ליום הארור ההוא במשרדי האיחוד האירופי בעזה - זירת הרצח של איאן. אלו היו שבועיים עמוסים של מחאות, של הפגנות, של ראיונות לתקשורת ושל ריצות לבית המשפט, כדי להשתתף בדיונים בבג"ץ, בעתירה שהגישה עמותת אלמגור נגד החלטת הממשלה לשחרור האסירים הפלשתינים, אולם לשווא. כידוע, העתירה נדחתה והמחבלים - ובהם רוצחיו של איאן - שוחררו בליל שלישי האחרון. רוצח נוסף של פיינברג שוחרר כבר במסגרת עיסקת שליט.
סיפורו של איאן פיינברג הוא סיפור מיוחד, משום שפיינברג לא היה עובר אורח אומלל שנקלע לפיגוע או קורבן אנונימי שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. פיינברג הקדיש את חייו למתן עזרה לפלשתינים ולקידומם הכלכלי במסגרת עבודתו. קולגות רבות של איאן ראו בו "אחד משלהם", ולאחר הרצח התדהמה והשוק היו גם מנת חלקו של הרחוב הפלשתיני.
משפחת פיינברג, שציינה לפני ארבעה חודשים 20 שנה להירצחו של בנם בכורם, לא תיארה לעצמה שתיאלץ להתמודד עם שדי העבר פעם נוספת. כבר 20 שנה שבני המשפחה מנסים לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה, ובמחי החלטת ממשלה אחת, הפצע נפתח מחדש ומתגלה האמת - הוא מעולם לא הגליד.
איש מבני המשפחה, המותשים לאחר שבועיים של קרבות מתסכלים מול בג"ץ בניסיון לסיכול ההחלטה האומללה לשחרור מרצח בנם, לא הסכים להתראיין. הם עייפים מדי. רק ג'יליאן, אישה קטנה ומתולתלת שיער, הסכימה, ועל אף עדינותה וטון דיבורה השקט, ניכר כי יש בה כוח רב ותעצומות נפש. מבחינתה, "חשוב שיזכרו את איאן, שידעו על כל מה שהוא עשה עבור אלה שרצחו אותו".
"גילינו שהרוצח של איאן אמור להשתחרר דרך הפרסומים בתקשורת", היא אומרת, "גם את דבר הרצח שלו גילינו בעצם דרך התקשורת. בני השני שמע ברדיו באוטובוס, בעת שהיה בדרכו הביתה, על עורך דין צעיר יהודי שנרצח בעזה. הוא רץ הביתה ושאל אותנו אם אנחנו יודעים איפה איאן. ענינו לו ש'ברור, איאן בעבודה'.
"אני זוכרת שבדיוק התיישבנו לאכול ארוחת ערב. הוא סיפר לנו את מה ששמע, ואז התחלנו להרים טלפונים. איאן לא ענה כמובן, אשתו לא ידעה איפה הוא ובמשך שעתיים לא ידענו את נפשנו. בסביבות שמונה בערב הצצתי דרך החלון של המטבח וראיתי שני אנשים עולים במעלה הרחוב, מחפשים בית. מייד הבנתי שהם מחפשים אותנו, וכך היה".
מאחורי הגב
פיינברג נרצח זמן קצר לפני יום הולדתו ה־30 והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים קטנים. "נורא רציתי לקבוע איתו את מועד חגיגות יום ההולדת שלו עם כל המשפחה", אומרת ג'יליאן, "אבל הוא היה כל כך עסוק עם הפרויקט שלו בעזה, עד שהוא לא יכול היה להתחייב. הוא הבטיח לי שברגע שהוא יסיים נחגוג כמו שצריך. הוא נרצח ימים ספורים לפני תום הפרויקט".
משפחת פיינברג עלתה מדרום אפריקה לישראל מטעמים ציוניים, כאשר איאן היה בן 18. ג'יליאן שומרת על קולה שלא ירעד ועל עיניה שלא ידמעו במשך כל הראיון, אולם כאשר אני מבקשת ממנה לספר לי על איאן, היא כבר לא מצליחה לעצור את הבכי. "איאן היה בני הבכור. הוא היה בחור גבוה וחסון, אבל עדין וטוב. היתה לו חגורה שחורה בקראטה, ילד חכם, גאון ממש, אבל מאוד צנוע ושקט. תמיד עם חיוך מקסים.
"הוא היה רודף צדק אמיתי. בשביל זה הוא הלך ללמוד משפטים, כדי לעזור לחלשים, לאנדרדוג, לאלה שלא יכולים לדאוג לעצמם. בגלל זה העבודה עם הפלשתינים בעזה משכה אותו. זה סיפק לו את האתגר שהוא היה צריך. כאשר למד באוניברסיטת בר־אילן, פרצו לדירה שלו ושל השותף שלו וגנבו משם דברים. איאן מצא את הפושעים וביקש מהם בנועם שיחזירו את החפצים הגנובים. בתוך שעה הכל הוחזר. כזה היה איאן. אהוב על כולם".
הקשר עם הפלשתינים התחיל להירקם כאשר שירת פיינברג כעורך דין בפרקליטות הצבאית בתוך עזה. לאחר סיום שירותו הצבאי, משרד עורכי הדין שבו עבד קיבל לידיו פרויקט של האיחוד האירופי, שמטרתו היתה הקמת מפעל קמח בעזה. איאן, באופן טבעי, קיבל את הטיפול בתיק.
"הוא הכיר שם את כולם", אומרת ג'יליאן, "היה לו קשר ממש טוב עם הפלשתינים שאיתם הוא עבד. לברית של הבן שלו הוא הזמין את כל החברים הערבים שלו, והם כולם באו. היה שולחן שלם שלהם באירוע. בעבודה עם האיחוד האירופי הוא השתלב מצוין, כי עובדי האיחוד לא הכירו את המקומיים והם היו צריכים מישהו שמכיר את השטח טוב. איאן התלבש עליהם כמו כפפה על יד מבחינת היכולות שלו והאופי הטוב שלו.
"היתה לו חסינות של האיחוד האירופי, תעודה שניתנת לעורכי דין, לעובדים סוציאליים, ולכל מיני אנשים שפועלים מטעם האיחוד עבור הפלשתינים. איפה היתה החסינות הזו כשרצחו אותו?".
ביום הרצח פיינברג שהה במשרדי האיחוד האירופי בעזה, לצורך פגישות עסקיות. באמצע היום יצאו הוא והקולגות שלו לארוחת צהריים, שבסופה חזר איאן לבדו אל המשרד. הרצח תוכנן מבעוד מועד, והמפגע חיכה לו על גג הבניין. אחד העובדים במקום - שאיאן הכיר היטב - שיתף עימם פעולה והודיע לרוצח כי איאן חזר והוא נמצא במשרדו. זמן קצר לאחר מכן מצא פיינברג את מותו, כשנדקר בצווארו כמה פעמים.
"אז לא רציתי לדעת שום דבר", אומרת ג'יליאן, "לא נכחתי במשפט של הרוצחים, לא רציתי לדעת את הפרטים. הבת שלי, גילה (מולכו, אשר פעלה בימים האחרונים נמרצות לביטול החלטת הממשלה לשחרור רוצח אחיה; ס"א), כן היתה מעורבת בעניין וקראה את הדו"ח שהוגש בעניין הרצח, אבל אני לא רציתי להיחשף לזה. היה לנו מאוד קשה אחרי הרצח. ניסיתי לשמור על המשפחה שלא תתפרק, לאסוף את עצמנו ולהמשיך הלאה. לא עניין אותי מה קורה עם הרוצחים. ידעתי שהם הולכים לכלא וזהו. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שישחררו אותם".
גם את עצם שחרורו של הראשון שבהם, במסגרת העיסקה להחזרת גלעד שליט, גילתה המשפחה ממש לאחרונה, באחד מדיוני בג"ץ. "כתבת של ה־BBC ניגשה לגילה וסיפרה לה את זה. בכלל לא ידענו", אומרת ג'יליאן, "אבל זה בסדר, אם הוא שוחרר כדי להחזיר אדם הביתה, אז יש לזה תועלת. אדם חזר מהשבי. אבל עכשיו זה משהו אחר לגמרי. המחבל ששוחרר (עבד אל־עאל סעיד; ס"א) שוחרר בשביל כלום מבחינתי, שוחרר סתם. בשביל להתחיל פרוצדורה מדינית כלשהי? מה הקשר? איך זה יעזור בדיוק?".
יש בך כעס כלפי המדינה על המהלך הזה?
"מבחינתי, ראש הממשלה היה צריך לפנות לציבור ולדבר על זה. להסביר לעם ישראל את פשר המהלך, להגיד שזה קשה, שהוא מצטער, אבל חייבים לעשות את זה. זה המינימום שאפשר לעשות לדעתי. זה היה קצת עוזר להרגשה הקשה שלנו. אבל זה פשוט כואב איך שזה נעשה בפועל. הרגשתי כאילו הולכים מאחורי גבי, כאילו מסתירים משהו.
"קשה לי לראות את החגיגות שלהם, קשה לי לראות אותם חוזרים הביתה כאילו כלום. קשה לי לשמוע את הטרמינולוגיה שבה משתמשות רשתות תקשורת זרות בעת הסיקור של השחרור, שקוראות להם 'אסירים פוליטיים' או 'לוחמי חופש'. אלה לא לוחמי חופש. אלה מחבלים. אלה רוצחים".
"זה לא הגיוני"
איאן פיינברג היה בן אדם טוב, שהאמין בטוב ליבם של אנשים, שסמך עליהם - וזה מה שהביא למותו, כך מאמינה אמו. "העובדה הזו הכי קשה לנו", היא אומרת, "עצם זה שאחד החברים שלו בגד בו, בזמן שכל מה שהוא רצה זה לעזור להם, לקדם אותם. איאן האמין שאם הפלשתינים יפתחו תשתית כלכלית חזקה וטובה, הם יצליחו להתקדם הלאה ולעזור לעצמם. הוא באמת חשב שאם נעזור להם לפתח את הכלכלה שלהם, הם יחיו איתנו בשלום. אבל זה לא קרה.
"הם פיספסו הזדמנות פז לפתח את עצמם. אם הוא לא היה נרצח, אולי עכשיו היו יכולים להיות להם מפעלים גדולים ותעשייה טובה. אחרי הרצח שלו האיחוד האירופי הפסיק את הפרויקט. הם היו בשוק שדבר כזה קרה. אני זוכרת שהתפרסמה תגובה רשמית של האיחוד בתקשורת הזרה. הם מסרו שהרצח של איאן פיינברג היה משהו שאסור היה לו לקרות בשום פנים ואופן".
מאז פרסומה של רשימת המחבלים המשוחררים והפעילות הציבורית לביטול החלטה זו, נמצאים בני משפחת פיינברג בסחרור רגשי ותקשורתי, שלא חשבו שייקלעו אליו. "אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים במציאות סוריאליסטית, כאילו זה לא באמת קורה", אומרת ג'יליאן, "תיכננו ללכת לבית המשפט כדי להביע מחאה. היינו 12 אנשים בסך הכל, אבל התקשורת חיכתה לנו ופתאום זה הפך למשהו מאוד גדול. לא תיכננו לדבר, אבל המשכנו, כי חשוב לנו להעלות מודעות לעניין הזה, וחשוב לנו להזכיר את איאן. כל העצב והשכול נפתחו לנו מחדש".
לדעתך, שחרור של המחבלים יעזור לקידום תהליך השלום?
"ממש לא. אין שום קשר בין השניים. מאוד טיפשי לקשר בין שחרור של רוצחים ותהליך השלום. רבין ובגין הבטיחו שלא ישוחררו רוצחים, ותראי, 20 שנה אחרי זה הם עושים בדיוק את ההפך. הממשלה לא רוצה שיהיה כאן טוב לאנשים? שאנשים כמוני, שעלו לארץ מתוך ציונות והקריבו את הדבר הכי יקר להם, יוכלו לחיות כאן בשקט? מה הקשר בין תהליך השלום לבין ה'מחווה' הזו של שחרור מחבלים? איך זה מקדם אותנו? אם יהיה שלום, ואני מקווה שיהיה ביום מן הימים, לא יהיה לו שום קשר למחבלים האלה ששוחררו עכשיו. זה פשוט לא הגיוני".
את מתחרטת לעיתים שעשיתם עלייה?
"לא. עלינו מטעמים ציוניים והיה לנו טוב כאן שנים ארוכות. יש כל כך הרבה סימני שאלה ותהיות של 'מה היה קורה אם', אם איאן לא היה עובד שם, אם לא היינו עולים בכלל. אבל אין טעם לחשוב על הדברים האלה. יש אנשים שעוזבים את המדינה כי הם לא רוצים שיקרה להם משהו כאן, ואז מגיעים לארצות הברית או לקנדה, ודווקא שם קורה להם משהו נורא. זה היה הגורל שלו, כנראה, ואין מה לעשות עם זה עכשיו.
"כל מה שרציתי היה לבנות את החיים שלנו מחדש, עם הכאב. במשך 20 שנה חשבתי שאנחנו מצליחים, ואז קורה דבר כזה. גם תוך כדי ההשתתפות שלנו במאבק של השבועיים האחרונים, לא באמת חשבתי שיהיה אפשר לשכנע את הממשלה שלא לשחרר את המחבלים, לא חשבתי שזה יעזור, אבל היה לי חשוב לספר את הסיפור של איאן, כאילו הוא חי שוב. אני בטוחה שהוא גאה בנו עכשיו וזה מה שמנחם אותנו. אחרי הרצח לא הקמנו לו אנדרטה, אז אולי זו הדרך שלנו להנציח אותו ולספר לכולם איזה בן אדם נהדר הוא היה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו