להסתכל להם בעיניים

סיון, אלון, אביאל, ויטלי...

שם ועוד שם נאספים אל תוך מעגל השכול הבלתי נגמר במלחמה.

מאחורי כל אחד עולם שלם. משפחה, חברים, אנשי צוות, קולגות.

בשבוע אחד קיימנו כנס משתחררים לבוגרי היחידה (שככל הנראה בשבוע לאחר מכן כבר יקבלו צו 8) וחילקנו את עצמנו בין שתי הלוויות ובתי חולים, שם מאושפזים מיטב לוחמינו. וכבר אנחנו מציינים פסח ראשון בלעדיהם.

ההורים והאחים הופכים מהר מאוד לחלק ממך. חלקם אפילו מתחילים להתנדב. מקיימים מפגשים עם משפחות אחרות, מסייעים במהלך השיקום, דואגים להפעיל קשרים אם צריך, ומסייעים בהשגת ציוד, אוכל או דירות

כמות המתנדבים שמסתובבים בבתי החולים, בשבעות ובאזכרות - מדהימה. כולם רוצים לעזור, אף אחד לא רוצה לעצור ולחשוב על המצב שהוביל אותנו להגיש את הסיוע ואת העזרה. אם נעצור - המחשבות יתקפו אותנו והבכי ישתלט עלינו. אם נעצור - הם יעצרו. ואנחנו כאן כדי לגרום להם לבחור בחיים ולהיאבק על כל לוחם.

זה עשורים "הסיירת הצפונית" - עמותת בוגרי יחידת אגוז - מלווה את בוגרי היחידה בחיים האזרחיים. רובם הגדול עם חלומות של צעירים: הטיול הגדול, לימודים, עבודה טובה. אבל יש חלק שקט, כזה שצריך לאתר וללקט בזהירות, שרק רוצה לשכוח. שרק רוצה להעביר את הרעשים והריחות שמלווים אותו מהלחימה. מי שנפצע בגוף - הולך לרופאים הכי טובים ולשיקום. יש לו הוכחת לחימה. גושפנקה.

ומי שלא? צריך להסביר למה קשה לו להתעורר בבוקר או לישון בלילה. למה הוא לא מצליח למצוא עבודה או אפילו זוגיות.

ואחרי שהסתכלת לפצועים בעיניים, אתה הולך לנחם אם או אב שכולים. בעיניים שלהם כבר יותר קשה להסתכל. אתה מתבונן בחדר עמוס מנחמים, כמוך, אובדי עצות. מה כבר יש לומר שלא נאמר?

עם השנים הבנו בעמותה שלא תמיד צריך לומר משהו. עצם הנוכחות של חבר'ה, בוגרי היחידה, מספיקה. ביום הראשון חיבוק, ביום השני כבר מתחילים לשתף. ביום השלישי העיניים מוארות כשנכנס עוד בוגר עם סמל היחידה על החולצה. וביום הרביעי אנו מקבלים תמונה ברורה יותר על איך לסייע להורים, לאחים של הנופל ולבנות הזוג - טיפול, יציאה להפוגה קצרה, כן, גם זה חלק מהשיקום.

ההורים והאחים הופכים מהר מאוד לחלק ממך. חלקם אפילו מתחילים להתנדב. מקיימים מפגשים עם משפחות אחרות, מסייעים במהלך השיקום, דואגים להפעיל קשרים אם צריך, ומסייעים בהשגת ציוד, אוכל או דירות. פותחים את הבית ואת הלב. אולי זו הסיבה שקוראים לזה "מעגל השכול". כמו מרוץ שליחים - אתה מעביר את המקל מיד ליד, ממשפחה למשפחה, מפצוע לפצוע.

קצת יותר משלוש שנים אני בתפקידי כמנכ"ל העמותה. גם אני בוגר יחידת אגוז. גם אני התגייסתי למילואים ב־8 באוקטובר. עדיין לא החלטתי מה יותר קשה - לענות לאמא ששואלת אותך איך ממשיכים מכאן, לקלוט לעמותה משתחררים טריים עם חלומות, כשאתה יודע שאוטוטו יקראו להם שוב למילואים, או להבדיל - לסייע לפצועים להגשים את החלומות שלהם. דבר אחד בטוח, אני לא רוצה לשמוע יותר "הותר לפרסום".