יש סיפורים כה מופרכים שרק המציאות יכולה להמציא. יהודי־אמריקני מאומץ וצעיר מגיע ללמוד בקולג' ומגלה שכולם מכירים אותו, רק תחת שם אחר. מהר מאוד הוא מגלה שיש לו כפיל בעולם, שנראה, מדבר ומתנהג בדיוק כמוהו. בירור קצר מעלה שגם הכפיל הוא ילד מאומץ ומכאן קצר המרחק לגלות שלמעשה הם אחים תאומים שהופרדו בלידתם ונמסרו למשפחות שונות. אבל זה לא הכל. הפרסום התקשורתי על שני האחים שמצאו אחד את השני העלה שלשניים יש עוד אח, ולמעשה הם שלישיית אחים זהים, שהופרדו בלידתם ואומצו על ידי משפחות זרות. אם עד כה יש כבר מספיק חומר גלם לסרט אמריקני עם סוף מתקתק מדי, המשך הסיפור חורג לצד האפל. עיתונאי סקרן מגלה שהשלושה הופרדו בלידתם בכוונת מכוון, ונמסרו למשפחות בעלות רקע כלכלי שונה, מתוך סקרנות מדעית לבחון אחת ולתמיד מה מעצב את האדם - הסביבה שבה הוא גדל או הגנטיקה המוטבעת בו.
השלישייה לא היו היחידים. על פי הסרט המרתק "שלושה זרים זהים", ההערכה היא שהיו יותר מ־50 זוגות תאומים, פעוטים ופעוטות, שהופרדו משנות ה־60 ועד שנות ה־80 כדי לשמש שותפים בכפייה, ללא ידיעתם וללא הסכמתם, במחקר המעוות. "כשאתה חושב על מה שהעם שלנו עבר כניצולי שואה, אפשר היה לצפות שלא 'ישחקו' בבני אדם", אומרת אחת האימהות המאמצות ברגע שמתחילים לדון בשאלות האנושיות והאתיות שעולות מסיפור השלישייה הנפרדת ולא בכדי. אחד הדברים המפתיעים בסרט הוא ההקשר היהודי. שלישיית האחים הנפרדים המוצגים בסרט - יהודים. סוכנות האימוץ שהפרידה בין הילדים למשפחות שונות - סוכנות אימוץ יהודית המתמחה במציאת משפחות מאמצות יהודיות. הפסיכולוג שהגה את המחקר הייחודי הוא פיטר נאובאואר, פסיכולוג אוסטרי־יהודי, אשר נמלט מאימת הנאצים לארה"ב. הוא מעולם לא פרסם את ממצאי המחקר, וגנז אותם בארכיון אוניברסיטת ייל.
הסרט מרתק ושווה צפייה, אבל קשה שלא למתוח קווים מקבילים בין ניסוי התאומים ופרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח, הבלקן, צפון אפריקה, רומניה וכל עדה שבה צצים סיפורים כאלו בשנים האחרונות. כבני התקופה, איננו יכולים שלא לשפוט את העבר אלא דרך עיני הווה. כיום קשה לדמיין שניסוי שבו ילדים מורחקים מאחיהם כדי לשמש עכברי מעבדה, יכול להיתפס כאפשרי, אבל הנה כפי שמוכיח הסט - קרה, והיה, ואפשרי.
זה עשורים רבים שפרשת חטיפת הילדים ממשפחות העולים החדשים לישראל הצעירה מהווה פצע פעור וכאוב שלא מצליח להגליד. אבן מחלוקת בלתי פוסקת, ששלוש ועדות חקירה ממלכתיות נדרשו לו, ועדיין לא הצליחו ליצור אמירה חד־משמעית לכאן או לכאן, אשר תניח את דעת רוב הציבור. ככל שהזמן חולף, ומתרבים הנסחפים מדפי החיים אל דפי ההיסטוריה, הולך וקטן הסיכוי למצוא את עריסת התינוקות הריקה והחד־משמעית. אך הדבר לא מקטין את להט הוויכוח שרק הולך ומסלים. אי אפשר שלא לעמוד שבור לב מול עדויות ההורים על הילדים שנעלמו, ומצד שני קשה להיפטר מהספק המנקר ותוהה להיכן נעלמו אלפי החטופים כשבגרו. הגיע הזמן להודות שפתרון מוחלט ומוסכם לפרשה זו הוא מעבר להשגתנו וכנראה כבר לא יימצא. דווקא בשל כך עלינו כחברה לבחור במידת החסד ולהאמין שדברים מופרכים שכאלו אכן קרו בעברנו. שכן כל שאר האפשרויות מתארגנות לכלל עתיד גרוע יותר.
בחודשים האחרונים מתנהל דיון סוער סביב יוצר ששיריו מלעיגים בדרך הגזמה וולגרית את "התרבות המזרחית". איני נוקב בשמו, משום שלטעמי כל יצירתו היא בגדר מה שמכונה בימנו "הטרלה", כלומר הפרחת בלוני דעות מבאישים כדי להשיג תשומת לב. אין דבר המזין טרולים חובבי אנרגיה שלילית יותר מאשר הזכרת שמם בריש גלי. ולכן לא אעניק לאותו יוצר את הכבוד להיות מוזכר בשמו, אותי הוא מעניין כמייצג הנוכחי לתופעה תרבותית חמורה וגדולה ממנו.
מאז ומתמיד שימשה המוזיקה המזרחית המסמן הראשון להלעגת המזרחים בתרבות הישראלית. קשה להאמין שיוצרים מרכזיים בתרבות הזמר העברי חטאו בגזענות התווים השחורים, שכן הדבר תמיד נעשה תחת מסווה הפרודיה. כבר ב־1966 אריק איינשטיין סלסל בחטא ועין כשעברת את הביטלס עם "מזל", לאחר מכן יחזור אל המבטא והסלסול המזרחי עם "שיר אהבה מספר 8", משנת 1971; ואם זה נראה כמשובות שירי תחילת הדרך, גם השיר "איך זה שאת", משנת 1999, מלעיג את דמות הגבר המזרחי. מתי כספי חטא בהומור שובכים נמוך ב"מוריס והיונים"; דורי בן זאב ושלום חנוך יצרו את "גנבים", לטענתם, החיצים כוונו כלפי פקידי מס הכנסה, אבל הצליל והסגנון סימנו את הגנבים עם מוצא עדתי מובהק; אלון אולארצ'יק יצר את "בן בסט" המרדד בחינניות; ודני סנדרסון שאל ללא כחל ושרק "מה הדאווין שלך". יש עוד דוגמאות, אך מצד שני נסו לחשוב על דוגמה הפוכה, על זמר מזרחי המלעיג ומחקה במבטאים את זמרי הזמר העברי ותבינו כמה העניין הוא חד־צדדי.
קל למתוח קו גורף ולשלול הכל, אבל האמת המורכבת היא שאני אוהב את עשייתם של היוצרים שהוזכרו כאן, והשירים שציינתי, גם אם לא זניחים, היו לרוב מהתלה צדדית. יתר על כן, בשיחות שקיימתי עם שותפיו של איינשטיין ליצירה, אני יודע מכלי ראשון שבזמן יצירת השירים באולפן, הדבר היה ונותר בגדר בדיחה ללא כוונות משניות. שחיקוי מבטא תימני מאוהב היה משעשע בדיוק כמו חיקוי מבטאם הפולני של מנהיגי המדינה. אבל העולם פועל ממעשים ולא מכוונות. כשהצד ששולט בתרבות מלעיג את הצד האחר על ידי הגחכתו כפרודיה, מהתלה הופכת לכלי נשק מעצב ומקבע תודעה.
משמעות המילה פרודיה ביוונית היא "השיר שבצד", שיר שמחקה שיר ידוע ומלעיג אותו מתוך מודעות למקור. אולם מה קורה כשהמקור נעלם וכל מה שנותר הוא הלעג המסתווה לדבר עצמו? זהו אתגר שמונח לפתחנו. דרך יצירה של טרולים מהסוג שצובעים וירטואלית את הפנים בשחור, ומתחזים לדבר עצמו, כשבפועל הם מציגים פרודיה דוחה שמנסה לשכנע את המאזינים שהעיוות שלהם הוא המציאות. כך בדיחת היום היא עובדת הוויקיפדיה של המחר. קל להיתפס כשמרן לא מעודכן אל מול פני רשע "קטע" שכזה, אבל אם להיות מעודכן ומגניב משמעו להצטרף למעגל הרוקדים, כשמילים המציירות את כלל המזרחים כ"ערסים", אז אני מעדיף להיות השמרן.
אני מייחל ליום שבו שאלת מוצאם של המועמדים לראשות הממשלה לא תהיה יותר מקוריוז ביוגרפי, למדינה שבה שם משפחה עם ניחוח אירופי לא ירוץ מהר יותר לפני האדם, לעולם שבו בני אדם יימדדו על פי מהותם ולא לפי חוקי הפרודיה שמלעיגה את מידתם. עד אז צריך להוקיע את הטרול בהתעלמות, ולתת לו להתבוסס בבדיחותיו לבד מול המראה.
